אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי 1972

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי 1972 הוא הסכם בין-לאומי שאישר את הצטרפותן של, דנמרק, אירלנד, נורווגיה והממלכה המאוחדת לקהילה האירופאית. נורווגיה לא אשררה את האמנה משום שנדחתה במשאל עם שנערך בספטמבר 1972. האמנה אושררה על ידי דנמרק, אירלנד והממלכה המאוחדת, שהצטרפו לאיחוד האירופי ב-1 בינואר 1973, עם כניסתה לתוקף של האמנה. האמנה נותרה חלק בלתי נפרד מהבסיס החוקתי של האיחוד האירופי.

שמה המלא של האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הרשמי המלא של האמנה הוא:

אמנה בין ממלכת בלגיה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הרפובליקה הצרפתית, הרפובליקה האיטלקית, הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, ממלכת הולנד, ממלכת דנמרק, אירלנד, ממלכת נורווגיה והממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד, העוסקת בהצטרפות ממלכת דנמרק, אירלנד, ממלכת נורווגיה והממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד לקהילת הכלכלה האירופאית וקהילת האנרגיה האטומית האירופאית.

הקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנמרק, נורווגיה והממלכה המאוחדת כבר פעלו בשיתוף פעולה באמצעות אזור הסחר החופשי האירופי. מקומה של הממלכה המאוחדת בעניינים הבינלאומיים נחלש, וזאת בניגוד למדינות החברות באיחוד האירופי, אשר בשנות השישים התאוששו מאוד ממלחמת העולם השנייה ; אירלנד נותרה תלויה כלכלית באנגליה, שהיוותה כ-75% מהיצוא שלה[1] וביקשה לצמצם את התלות הזו.

כדי להצטרף לאיחוד האירופי נאלצו המדינות לעמוד בשני קריטריונים: השייכות ליבשת אירופה וקבלת הסכמה מכל המדינות החברות. ב-31 ביולי 1961, הממלכה המאוחדת,[2] אירלנד[3] ודנמרק[4] החלו להצטרף לאיחוד האירופי. ב-1963, לאחר משא ומתן ממושך,[5] צרפת הטילה וטו על בקשת הממלכה המאוחדת בגלל סלידתו של שארל דה גול מהממלכה המאוחדת[3] אשר ראה בה "סוס טרויאני" לארצות הברית.[1] דה גול אמר את המילה "לא" במצלמות הטלוויזיה ברגע קריטי, משפט ששימש לסיכום האופוזיציה הצרפתית כלפי הממלכה המאוחדת במשך שנים רבות לאחר מכן.[6][7] ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, הרולד מקמילן, אמר לאחר מכן כי הוא תמיד האמין שדה גול ימנע את הצטרפותה של הממלכה המאוחדת לאיחוד, אבל שיער שהתנגדותו תיעשה בשקט ומאחורי הקלעים.

התרחבות האיחוד האירופאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת, תחת יורשו של דה גול, ז'ורז' פומפידו, הסירה את התנגדותה בעקבות ועידת הפסגה בהאג.[8] דבר זה עשה את הצטרפות החברות לאפשרי, תחת הכסות הפוליטית של הארגונים EEC ו-EFTA.

לאחר תקופה ממושכת של משא ומתן, אושררה ההצטרפות על ידי הפרלמנט של המדינות החברות, למעט במקרה של צרפת, שבה נערך משאל עם בנושא באפריל 1972, אשר הסתיים בהצבעה לטובת האיחוד בקרב 68% מהנשאלים.[1]

בין מאי לאוקטובר 1972, האמנה הועברה להצבעה בשלוש מדינות EFTA; באירלנד באמצעות משאל עם שנערך ב-10 במאי 1972, שבו הצביעו לטובת ההצטרפות 81.3% מהקולות; בממלכה המאוחדת על ידי בתי הפרלמנט; ובדנמרק במשאל עם שבו הצביעו לטובת ההצטרפות 63.3% מהקולות; החוקה הדנית קובעת כי כל שינוי בריבונותה הלאומית יוגש לציבור בצורת משאל עם.[9] במשאל העם של נורווגיה לעומת זאת, 53.5% מהמצביעים התנגדו להצטרפות המדינה, וראש הממשלה טריגווה בראטלי התפטר בעקבות התבוסה של ממשלתו. זה היה הניסיון השני של נורווגיה להצטרף כחברה, לאחר שנדחה על ידי צרפת ב-1962 ושוב באופן זמני ב-1967, אך היה הניסיון הראשון למשאל עם בעקבות משא ומתן מוצלח.[10]

הממלכה המאוחדת התייעצה ישירות עם אזרחיה רק לאחר שהצטרפה לקהילות האירופיות: בעקבות הבחירות הכלליות במדינה באוקטובר 1974, קיימה ממשלת הלייבור של הרולד וילסון משאל עם כדי לקיים את אחת ההבטחות של הקמפיין. ב-5 ביוני 1975 נערך משאל עם בלתי-מחייב שנתיים וחצי לאחר הצטרפותה של הממלכה המאוחדת. זה היה המשאל הלאומי הראשון אי פעם שיתקיים במדינה, והמילה "כן" קיבלה רוב סוחף של 67.23%, ולאחר ספירה חוזרת ב-66 מתוך 68 מחוזות מקומיים התקבל רוב קולות של 65%.[11]

תוצאות חוקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי יסודי אחד שהשפיע על האמנה נאמר בסעיף 3 (3) לחוק הנלווה בדבר תנאי ההצטרפות והתאמות לאמנות. בסעיף זה מסכימים החברים החדשים, לגבי הסכמי המועצה והקהילות האירופיות, "לדאוג להבטיח ולעשות ככל הנדרש על מנת ליישם את העקרונות וההנחיות הנובעים מההצהרות, ההחלטות או העמדות הנובעות מהצהרה".[12] סעיף 4 ממשיך את רשימת ההסכמים שלהם מתחייבות המדינות, וב-4 (4), הן מסכימות להתאים את ההסכמים הבינלאומיים שלהם "לזכויות והחובות הנובעות מהצטרפותם לקהילות".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "1er élargissement de la CEE (1er Janvier 1973)". אורכב מ-המקור ב-2017-11-30. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2019. 
  2. ^ "Address given by Harold Macmillan on the United Kingdom's application for membership to the EC". Le Centre Virtuel de la Connaissance sur l'Europe. 31 ביולי 1961. אורכב מ-המקור ב-2017-03-29. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2019. 
  3. ^ 1 2 "Ireland in the EU - Joining the European Community". European Union. 
  4. ^ "A timeline of the EU". BBC News. 
  5. ^ "Britain’s EU membership: New insight from economic history". VOX, CEPR’s Policy Portal. 
  6. ^ "BBC ON THIS DAY - 27 - 1967: De Gaulle says 'non' to Britain - again". 
  7. ^ Richards, Denis & Quick, Antony (1974) Twentieth Century Britain
  8. ^ "Final communiqué of the Hague Summit". Le Centre Virtuel de la Connaissance sur l'Europe. 2 בדצמבר 1969. אורכב מ-המקור ב-2018-07-12. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2019. 
  9. ^ "Danmarkshistorien: Ja til EF 1972". Undervisningsministeriet (Education Ministry). אורכב מ-המקור ב-2007-06-10. 
  10. ^ "Folkeavstemningen om EU (opphørt) - SSB". ssb.no. 
  11. ^ Jan-Henrik Meyer, The 1975 referendum on Britain's continued membership in the EEC, at the site Centre virtuel de la connaissance sur l'Europe.
  12. ^ "Treaty concerning the accession ... (from Official Journal of the European Communities, Special Edition 27 March 1972)". EUR-LEX. Publications Office of the EU. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2019.