אמנת וינה להגנת שכבת האוזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמנת וינה היא אמנה בינלאומית הדנה בהגנת שכבת האוזון. האמנה נפתחה לחתימה בשנת 1985 בווינה, אוסטריה ונכנסה לתוקף במרץ 1988. נכון לינואר 2021 חברות באמנה 197 מדינות.[1] מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בשנת 1992.

עיקרי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, המדינות החברות על האמנה מתחייבות לנקוט בצעדים המתאימים להגן על בריאות האדם ועל הסביבה מההשפעות השליליות הנובעות או העלולות לנבוע מפעילויות אנושיות, המשנות או העלולות לשנות את שכבת האוזון. בין היתר, המדינות מתחייבות:

  1. לשתף פעולה באמצעות תצפיות שיטתיות, מחקר וחילופי מידע, במטרה להבין טוב יותר ולהעריך את השפעותיהן של פעילויות אנושיות על שכבת האוזון, ואת ההשפעות על בריאות האדם ועל הסביבה הנובעות משינוי בשכבת האוזון.
  2. לאמץ אמצעים תחיקתיים או מינהלים מתאימים, כדי להגביל, לצמצם או למנוע פעילויות אנושיות בתחומי השיפוט שלהם או בשליטתם, אשר מניחים שיש להן, או שעלולות להיות להן, השפעות שליליות הנובעות משינוי, או האפשרות לשינוי של שכבת האוזון.
  3. לשתף פעולה בתיאום תוכניות מדיניות מתאימות למנוע פעילויות המזיקות לשכבת האוזון.
  4. לשתף פעולה בניסוח אמצעים, נהלים ותקנים מוסכמים ליישום האמנה.
  5. לשתף פעולה עם גופים בינלאומיים מוסמכים כדי ליישם את האמנה ביעילות.

יישום האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אמנת וינה נקבע בשנת 1987 פרוטוקול מונטריאול בדבר חומרים המדללים את שכבת האוזון אשר הגדיר לוח זמנים להפחתת השימוש בחומרים הפוגעים באוזון או להפסקתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]