אמפטמין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמפטמין (alpha-methyl-phenetylamine) היא תרופה ממשפחת הממריצים הפועלת על מערכת העצבים המרכזית, והיא משמשת לטיפול בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD), לטיפול בנרקולפסיה (נרדמות) וכמדכא תיאבון בבקרת משקל גוף. לאמפטמין מרכז כיראלי אחד בלבד ולכן מופיע בשני תבניות אופטיות פעילות – איזומר ימני (-dextro או d-) ואיזומר שמאלי (levo- או I-). כיום השימוש באיזומר השמאלי של אמפטמין לטיפול תרופתי ב-ADHD הוא בתערובת של מלחים יחד עם תערובת אננטיומרים של אמפטמין (MES-amphetamine), שמכילה ביחס של 1:3 אמפטמין איזומר ימני: אמפטמין איזומר שמאלי. ההרכב הזה נמכר הן בתצורת השחרור המידי אדרל® הן בתצורת השחרור המושהה (אדרל® XR).[1] ריכוז השיא בפלזמה הוא לאחר 3 שעות מנטילת הכדור, נתון שאינו משתנה בין האיזומרים.

בשנת 2007 הוצגה תרופה חדשה: אמפטמין קדם-תרופה (lisdexamfetamine dimesylate  (Vyvanse. ליסדסאמפטמין מכילה את החומצה האמינית הטבעית ליזין, שקשורה בקשר קוולנטי דרך קבוצת האמין לאמפטמין איזומר ימני. התרופה עוברת פירוק לאחר ספיגה למחזור הדם על-ידי תאי הדם האדומים היא מפורקת לשני מרכיבי היסוד שלה (אמפטמין וליזין) על ידי הידרוליזה אנזימתית. ריכוז השיא של התרופה בדם מגיע לאחר פחות משעה ונמשך בערך 3.5 שעות.[2]

התרופות הללו נמצאות בשימוש נרחב כבר עשרות שנים. מחקרים רבים, שבחנו את ההשפעה לטווח ארוך של נטילת תרופות ממריצות, לא מצאו שיש סכנה מיוחדת בנטילת התרופה, גם לא לטווח הארוך[3].[4] כאשר האמפטמין נלקח כגלולה, האפקט של הסם הוא "חלק" יותר (מתון יותר) ונמשך יותר זמן. לעתים אמפטמין נלקח גם כדי להגביר את התופעות השונות של סמים אחרים(חסר מקור). בגלל השפעותיו הממריצות אמפטמין נחשב כסם אסור בספורט אלא באישור רפואי בלבד. הוא משווק כיום בישראל בשמות מסחריים כגון אדרל®, אטנט®, ובעבר שווק בשם Amphetamine Mixed Salts®.

היסטורית הסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמצית שהופקה מהצמח אפדרה, שימשה ברחבי אירופה למטרות רפואיות. בעקבות הביקוש הרב החלו לסנתז את החומר הפעיל באפדרה, האפדרין (שמשמש עדיין כתרופה מקובלת). האמפטמין סונתז לראשונה ב-1887 בברלין על ידי הכימאי הרומני לזר אדליאנו. בשנת 1927 מולקולת האמפטמין סונתזה על-ידי הכימאי ג"א אלס, ונרשמה תחת השם המסחרי בנזדרין על-ידי חברת התרופות סמית' קליין ופרנץ'.[1]

השימוש בחומר מביא לתחושת מרץ. בזכות השפעות אלה החליטו להשתמש בו ככדור מרץ הניתן לחיילים לפני משימות. לאחר מספר חודשים גילו שהחיילים שקיבלו את הכדור אכן הראו מרץ רב יותר כל עוד לקחו את הכדור, אך כאשר הפסיקו לקבל אותו, החיילים נכנסו למצב שהוגדר כ"דאון" - דיכאון קשה, ועייפות מתמשכת.(חסר מקור)

מאוחר יותר, נכנס האמפטמין לפקודת הסמים של ארצות הברית (Controlled substance act), במערכה השנייה, השמורה לחומרים בעלי פוטנציאל התמכרות גבוה להם יש שימוש רפואי. החומר החל להימכר בצורה בלתי חוקית בשם "ספיד"(חסר מקור). האמפטמין שנמכר ברחוב עלול להיות מהול ולהכיל אפילו רק כ־5% של החומר הפעיל אמפטמין. החומרים המוהלים עלולים להיות רעלנים הפוגעים בגוף ובמוח, וכן חומרים המפרקים את ממברנת התא (כגון אצטון ומלח)(חסר מקור).

פרמקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולקולת האמפטמין

האמפטמין מתחיל לפעול במוח כחצי שעה לאחר לקיחתו, והאפקט שלו שם נמשך שעתיים עד ארבע שעות. החומר מביא להעלאה במוליך העצבי דופמין (בעיקר באזור מרכז התגמול), וכמו כן לעלאה ברמת הסרוטונין ונוראפינפרין. האמפטמין משחרר דופמין משלפוחית (vesicle) המצמד. בנוסף הוא משמש כמעכב תחרותי לנשאי הדופמין המסלקים את הדופמין חזרה למצמד המוקדם (Monoamine Transporter DAT - נשא דופמין, וכמו כן של נוראפינפרין וסרוטונין). שתי הפעולות הללו מובילות לעלייה בכמות הדופמין במרווח הסינפטי[1]. הצפת המוח בדופמין היא שמביאה להרגשה הטובה ולתחושת האופוריה. הדבר גם מסביר את הרגשת הדיכאון הממושכת שמגיעה לאחר השימוש בסם- האמפטמין מכלה את מאגרי הדופמין במוח, ומביא לרמות נמוכות ביותר של דופמין לאחר השפעתו.(חסר מקור) שימוש ממושך באמפטמין עלול להביא לפגיעה ארוכת טווח במערכת הדופמינרגית על ידי הידללות קולטני הדופמין, המביאה לאנהדוניה (אי יכולת לחוות עונג). פגיעה זו יכולה להימשך חודשים ובמקרים חמורים שנים רבות עד שכמות הקולטנים חוזרת לרמה נורמלית.(חסר מקור) מנות גדולות של אמפטמין עלולת להביא למצב פסיכוטי בשם פסיכוזת אמפטמין[5][6], ככל הנראה בגלל כמות הדופמין הגבוהה בסינפסות (ראו הנחת הדופמין של סכיזופרניה).

השפעות פיזיולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להשפעתו על המוח, משפיע האמפטמין גם על הגוף. הוא מעלה את פעילותה של מערכת העצבים הסימפתטית, ובכך מביא לעלייה בלחץ הדם. לא נמצאו ראיות לכך שאמפטמין בעל השפעה רעילה על המוח האנושי.[7] מחקרים שנעשו על חולדות הראו כי מנות-יתר של אמפטמינים עלולים לגרום לדפוסי שינה משתנים, סחרחורות, תנועות גוף בלתי רצוניות (עוויתות או טיקים), היפראקטיביות, בחילה, גרד, עור חיוור ושומני, ירידה בתפקוד וביעילות המערכת החיסונית, בעיות לב, שבץ ונזקים לכבד, כליות וריאות. כאשר האפטמין נשאף, הוא עלול לתקוף את ריריות האף העדינות. מאידך הוא מוביל לערנות גדולה ולהפחתת עייפות.(חסר מקור)

בנוסף, שימוש ארוך בסם יכול להביא לתופעות פרקינסוניות ולבעיות מוטוריות נוספות. חלק מהאנשים המשתמשים בסם זה, משתמשים בו לצורך הרזיה על ידי הפחתת התיאבון כתוצאה מהשפעת הסם.(חסר מקור)

השפעות פסיכולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכוז מוגבר, אופוריה, דיבור מהיר, הפסקת תופעת חלימה (איבוד של שנת חלום - REM), והתמכרות. שימוש ממושך עלול לגרום לעצבנות, אלימות ושיפוט לקוי, בעיקר בשל מחסור בשינה.(חסר מקור)

התמכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלק מהאוכלוסיה יש נטייה להתמכרות לממריצים, ישנה השערה כי הנטייה הנ"ל תלויה בכמות רצפטורי D2 במוח. זאת הסיבה מדוע אמפטמין רשומה בפקודת הסמים האסורים ברוב מדינות העולם המערבי. במציאות המצב שונה וישנה נטייה נמוכה מאוד של שימוש לא נכון על-ידי מטופלים בעלי הפרעות קשב וריכוז.[8] מטופלים נוטים שלא לקחת את התרופות הללו מכיוון שהם מרגישים שהם ב"שליטת יתר" והם רוצים "להתגבר על התרופות". אמפטמין שנמכר בבתי המרקחת לא מתאים להיות מנוצל לרעה מכמה סיבות: ראשית, שימוש בסם לטובת תחושת התעלות דורש כמויות גדולות פי כמה מהמינונים בתרופות. שנית, כדי שסם יהפוך לממכר עליו להגיע למערכת העצבים המרכזית בזמן המהיר ביותר, זאת הסיבה שמכורים לסמים עוברים מעישון להסנפה ולבסוף הזרקה וכפי שצוין לעיל, התרופות הללו מתחילות לפעול כשעה לאחר נטילתן. דבר נוסף שמשפיע על הסיכוי של תרופה להפוך לממכרת היא הגעה למקסימום של השפעה בזמן קצר, כלומר גם ברגע שאמפטמין מגיע למערכת העצבים, האפקט שלו הדרגתי. לכן, למטופלים בעלי הפרעות קשב וריכוז, יש צפיות נמוכה להתמכרות.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדרל (אטנט) מול ריטלין

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 .David J Heal, Sharon L Smith, Jane Gosden and David J Nutt "Amphetamine, past and present – apharmacological and clinical perspective" Journal of Psychopharmacology 27(6) 479-496 2013
  2. ^ Pennick M "Absorption of lisdexamfetamine dimesylate and its enzymatic conversion to d-amphetamine". Neuropsychiatr Dis Treat 2010;24:317–327.
  3. ^ [1] Paul L Soto, Kristin M Wilcox, Yun Zhou, Nancy A Ator, Mark A Riddle, Dean F Wong. And Michael R Weed. "Long-Term Exposure to Oral Methylphenidate or dl-Amphetamine Mixture in Peri-Adolescent Rhesus Monkeys: Effects on Physiology, Behavior, and Dopamine System". Neuropsychopharmacology. (2012) ;37:2566–2579; doi:10.1038/npp.2012.119.
  4. ^   Aoyama T, Kotaki H, Sasaki T, Sawada Y, Honda Y, Iga T. "Pharmacokinetics and pharmacodynamics of (þ)-threo methylphenidate enantiomer in patients with hypersomnia". Clin Pharmacol Therap 1994;55:270–276.
  5. ^ Young, D. & Scoville, W.B. (1938) Paranoid psychosis in narcolepsy and the possible danger of benzedrine treatment. The Medical clinics of North America, 22, 637-46.
  6. ^ Kalant, O.J. (1966) The amphetamines: Toxicity and addiction Springfield, Ill: Charles C Thomas Publishers.
  7. ^ Malenka RC, Nestler EJ, Hyman SE (2009). "Chapter 15: Reinforcement and addictive disorders". In Sydor A, Brown RY. Molecular Neuropharmacology: A Foundation for Clinical Neuroscience (2nd ed.). New York, USA: McGraw-Hill Medical. p. 370. ISBN 9780071481274Unlike cocaine and amphetamine, methamphetamine is directly toxic to midbrain dopamine neurons.
  8. ^ Merkel RL, Jr and Kuchibhatla A (2009) "Safety of stimulant treatment in attention deficit hyperactivity disorder: Part I". Expert Opin Drug Saf 8: 655–668.