אמריקאים סיציליאנים
 | |
| בית קפה סיציליאני בניו יורק, 1889 | |
 מורשת תרבותית בלתי מוחשית | |
|---|---|
| חג יוסף הקדוש בארצות הברית (במיוחד בניו אורלינס ובאפלו) | |
| אוכלוסייה | |
| נתון לא מדויק, אך חלק מקהילת האיטלקים-אמריקאים שמנתה מיליונים | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| ניו יורק, ניו ג'רזי, באפלו, רוצ'סטר, אירי, טמפה, פיטסבורג, שיקגו, בוסטון, פיטסטון, ג'ונסטון, דטרויט, פילדלפיה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו אורלינס, מילווקי, ברמינגהאם | |
| שפות | |
| אנגלית אמריקאית, איטלקית, סיציליאנית | |
| דת | |
| נצרות (בעיקר קתוליות) | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| חלק מקבוצת אמריקאים איטלקיים | |
| נוסח תפילה | |
| נוצרי-קתולי |
אמריקאים סיציליאנים (באיטלקית: siculo-americani; בסיציליאנית: sìculu-miricani) הם אמריקאים ממוצא איטלקי ממוצא סיציליאני שהיגרו לארצות הברית במהלך הדיאספורה האיטלקית, או באנשים ילידי סיציליה החיים בארצות הברית. קבוצה אתנית זו מהווה חלק משמעותי באוכלוסיית ארצות הברית.[1] הסיציליאנים הראשונים שהגיעו לשטחה של ארצות הברית היו חוקרים ומיסיונרים במאה ה-17 תחת שלטון הכתר הספרדי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגירה הסיציליאנית לארצות הברית גברה משמעותית החל מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. קשרי ים ישירים יצאו מנמלי פלרמו וקסטלמארה דל גולפו.
מאחר שההגירה מסיציליה לארצות הברית החלה לפני איחוד איטליה, והגיעה לשיאה בתקופה שבה ההבדלים האזוריים באיטליה היו עדיין בולטים ומובהקים, זיהו רבים מהמהגרים הסיציליאנים את עצמם, הן מבחינה לשונית והן מבחינה אתנית, בעיקר על בסיס אזורי ולא לאומי. כיום קיימים מחקרים רבים המוקדשים גם להיסטוריה של האמריקאים הסיציליאנים.
.jpg)
עד 1924, כ-4,000,000 איטלקים היגרו לארצות הברית.[2] חוק המכסות לשעת חירום, ולאחריו חוק ההגירה של 1924, צמצמו באופן חד את ההגירה מדרום אירופה, למעט קרובי משפחה של מהגרים שכבר שהו בארצות הברית.[3] תקופה זו התאפיינה בשינויים פוליטיים וכלכליים בסיציליה שהפכו את ההגירה לאפשרות מושכת. גל הגירה נוסף התרחש לאחר מלחמת העולם השנייה. חלק ניכר מהמהגרים הסיציליאנים התיישבו בערים כגון מידלטאון, ניו יורק, ניו ג'רזי, ניו הייבן, באפלו, רוצ'סטר, אירי, טמפה, פיטסבורג, שיקגו, בוסטון, פיטסטון, ג'ונסטון, דטרויט, פילדלפיה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו אורלינס, מילווקי, וברמינגהאם
ההגירה הסיציליאנית לארצות הברית גדלה משמעותית בין שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד 1914, אז נקטעה בשל מלחמת העולם הראשונה. רבים מהסיציליאנים תכננו לחזור למולדתם לאחר שנים ספורות של עבודה והשתכרות בארצות הברית, אך העיכובים שנגרמו בשל המלחמה אפשרו לרבים מהם להשתלב במשרות טובות יותר ולהתנסות בחוויות מלחמתיות, ולכן רבים לא שבו למולדתם.
תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהגרים הסיציליאנים הביאו עמם תרבות ייחודית, הכוללת תיאטרון ומוזיקה. ג'ובאני דה רוסליה היה מחזאי אמריקאי-סיציליאני בולט בתקופה המוקדמת, וז'אנר הפארסה היה פופולרי בתיאטראות שבהם שלטו סיציליאנים. בתחום המוזיקה, האמריקאים הסיציליאנים היו קשורים במידה מסוימת לג'אז. שלוש מהערים המרכזיות עבור המהגרים הסיציליאנים היו ניו יורק, ניו אורלינס ושיקגו, כאשר שתי האחרונות מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הג'אז. בניו יורק, השכונות הסיציליאניות המרכזיות לפני מלחמת העולם השנייה היו מזרח הארלם ורחוב אליזבת בהארלם, וכן איטליה הקטנה במנהטן, בושוויק, קרול גארדנס ומזרח ויליאמסבורג בברוקלין. לאחר מלחמת העולם השנייה, השכונות הסיציליאניות הבולטות היו בנסונהרסט, דייקר הייטס וגרייבסנד, כולן בברוקלין. בשיקגו, "סיציליה הקטנה" הייתה בעלת אופי סיציליאני מובהק, ובניו אורלינס, "פלרמו הקטנה" ברובע הצרפתי התחתון הייתה ברובה סיציליאנית. אחת הדמויות המוקדמות והשנויות במחלוקת בג'אז היה ניק לה-רוקה, ממוצא סיציליאני. אמני ג'אז אמריקאים-סיציליאנים מודרניים כוללים את בובי מיליטלו וצ'אק מנג'יונה.[1]
ב-1892 הגיעה אם קבריני לניו אורלינס ופתחה בית יתומות, שהפך ב-1959 לתיכון קבריני.[4]
הכבוד האמריקאי-סיציליאני כלפי יוסף הקדוש בא לידי ביטוי בחגיגת חג יוסף הקדוש, בעיקר בניו אורלינס ובבאפלו, מדי 19 במרץ. משפחות רבות בערים אלו מכינות "שולחן יוסף הקדוש", שבו קרובי משפחה או שכנים מגלמים את ישו, יוסף ומרים ומפקחים על הגשת ארוחות תענית נטולות בשר לקהילה הענייה. השולחנות הם שריד לאגדה סיציליאנית הקובעת כי חקלאים התפללו ליוסף הקדוש, והבטיחו שאם יתערב בזמן בצורת, הם יחלקו את יבולם עם העניים. המאכלים המוגשים בשולחנות אלו כוללים: פסטה קון לה סרדה (ספגטי עם סרדינים); עדשים וסוגים שונים של froscie (חביתות) המוכנות עם cardoon (ארטישוק בר), cicoria (שן הארי) וירקות ביתיים אחרים. הקינוחים כוללים ספינג'י, זפולי, מאפה קליל; ספוליאטלה, סטרופולי (כדורי דבש); וקנולי, יצירה סיציליאנית. מסורת אחת כוללת מתן פרוסת תפוז, מעט שומר ופול לכל אורח בשולחן יוסף הקדוש, למזל טוב.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Laura C. Rudolph, "Sicilian Americans."
- ^ "Destination America . When did they come?". www.pbs.org. נבדק ב-2019-09-25.
- ^ "Who Was Shut Out?: Immigration Quotas, 1925-1927". historymatters.gmu.edu. נבדק ב-2016-08-15.
- ^ "Cabrini High School - Stop 4 of 6 on the Bayou St. John tour".
