אן קרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אן קרסון
Anne Carson
אין תמונה חופשית
לידה 21 ביוני 1950 (בת 69)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת טורונטו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע בלשנית, משוררת, מתרגמת, פרופסורית, מבקרת ספרותית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אן קרסון (באנגלית: Anne Carson, נולדה ב-21 ביוני 1950) היא משוררת, מסאית, מתרגמת ופרופסור לקלאסיקות קנדית, שנולדה בטורונטו, בפרוביציית אונטריו שבקנדה.[1]

השכלה וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרסון קיבלה את התשוקה לכתיבה ממורה ללטינית בבית הספר התיכון, שהסכים ללמד אותה יוונית עתיקה.[2] היא החלה את דרכה בלמידה וחקירה של תרבות הלניסטית, מה שהשפיע ומשפיע על עבודותיה עד היום. קרסון למדה באוניברסיטת טורונטו, ושם השיגה את תאריה האקדמיים בלימודים קלאסיים, אך עזבה את האוניברסיטה וחזרה פעמיים לפני שסיימה את התואר הראשון. היא לימדה במוסדות אקדמיים רבים ברחבי קנדה וארצות הברית, כולל אוניברסיטת אמורי, קולג' האומנויות של קליפורניה, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת מקגיל.

ספרה הראשון של קרסון, "ארוס המר-מתוק: חיבור" (Eros the Bittersweet: an Essay), שהתפרסם בשנת 1986[1], פתח לה את הדלת לספרים רבים שפרסמה במהלך שנות התשעים (1990'): "שיחות קצרות" (Short Talks), "אלות ונשים חכמות" (Goddesses and Wise Women), "מים פשוטים: חיבורים ושירה" (Plainwater: Essays and Poetry), "זכוכית, אירוניה & אלוהים" (Glass, Irony & God), "אוטוביוגרפיה של אדום: נובלה בשורות-שיר" (Autobiography of Red: a Novel in Verse), ו"כלכלה של הלא-אבודים" (Economy of the Unlost), שהיה ספר ביקורת.

"גברים בשעותיהם החופשיות" ושנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 פרסמה קרסון את ספרה "גברים בשעותיהם החופשיות" (Men in the Off Hours), שצבר פופולריות רבה בקרב הציבור. ספר זה כולל סוגות ספרותיות שונות: שירה, פרוזה ואף תסריטים לסדרת טלוויזיה. הוא היה מועמד לפרס ט. ס. אליוט לשירה בבריטניה, מועמד לפרס המושל הכללי בקנדה, וזכה בפרס גריפין לשירה. את "גברים בשעותיהם החופשיות" פותחת קרסון עם הבעת דעה על "תולדות המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס.[3] הספר הפך לספר בפריצה שלה, ואחד מספריה הפופולריים ביותר.

ספרה "יופיו של הבעל" (The Beauty of the Husband), ככל הנרא יצירתה המפורסמת ביותר של קרסון, התפרסם בשנה 2001 ועסק בסבלה של אישה שתשומת לבה סובבת סביב האופי הפלרטטן של בעלה.[4] ספר זה קיבל אף הוא שבחים רבים וביקורות חיוביות. יצירה זאת מתקשרת גם לדברים אחרים שכתבה קרסון, למשל "חיבור הזכוכית" (The Glass Essay) מתוך "זכוכית, אירוניה & אלוהים" שכתבה מספר שנים לפני כן, המתעסק בדובר או דוברת המחלימים מנישואים שליליים.

בשנת 2005 פרסמה קרסון את "התפוררות: שירה, חיבורים, אופרה" (Decreation: Poetry, Essays, Opera), בו הציגה את דעותיה ותהיותיה על יכולותיו ורצונותיו של האדם לכל סוג של אהבה - רומנטית, רוחנית ובין בני משפחה.[3]

עבודותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 פרסמה קרסון את "נוקס" (Nox), המתייחס לאלת הלילה הרומית ניקס, כתרומה פואטית לאחיה, מייקל, שמת באופן פתאומי בקופנהגן עשר שנים לפני כן. הספר הזה הוא מעין הספד לאחיה המת.[5] ״נוקס״ אף מכיל תמונות ומכתבים בינה לבינו. הספר נפתח עם ציטוט של המשורר הרומי קטולוס, מתוך השיר ״שיר 101״, בו הוא מתאבל על אובדן אחיו.

בשנת 2013, פרסמה קרסון את "קבוץ אדום" (Red Doc), ספר ההמשך של ״אוטוביוגרפיה של אדום״. אם ״אוטוביוגרפיה של אדום״ מתייחס לשנות הנעורים המאוחרות של גרייסון – הדמות הראשית – והתקדמותו לגיל בגרות, ״קובץ אדום״ מתעסק בהתמודדותו עם היותו אדם מבוגר ועצמאי. הספר זכה בפרס גריפין לשירה בשנת 2010.

נושאי כתיבתה וסגנונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ספריה של אן קרסון - ביניהם ״גברים בשעותיהם החופשיות״, ״יופיו של הבעל״ ו״ארוס המר-מתוק: חיבור״ - מתמודדים עם שאלות הקשורות לטבע האדם ויחסו לאהבה: את מה ומי האדם אוהב, כיצד, באיזה אהבה הוא חושק וכיצד הוא רוצה להשיג אותה.

הכתיבה של קרסון כוללת סגנונות רבים, המיוצגים לעיתים בתוך אותו ספר, כמו בספר ״גברים בשעותיהם החופשיות״. קרסון אף כותבת שירה המדוברת לציורים, למשל שיר שכתבה על המונה ליזה (מתוך ״שיחות קצרות״ שפרסמה בתחילת דרכה), בו היא מציינת כי היא תעלומה מבחינתה.[6]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרסים הספרותיים של לאנן (Lannan Literary Award), 1996
  • פרס פושקארט (Pushcart Prize), 1997
  • מלגת גוגנהיים (Guggenheim Fellowship), 1998
  • עמיתי מקארתור (MacArthur Fellowship), 2000
  • פרס גריפין לשירה (Griffin Poetry Prize), 2001, על ״גברים בשעותיהם החופשיות״
  • פרס ט. ס. אליוט (T. S. Eliot Prize), 2001, על ״יופיו של הבעל״
  • פרס פן לשירה בתרגום (PEN Prize for Poetry in Translation), 2010
  • פרס גריפין לשירה (Griffin Poetry Prize), 2010, על ״קובץ אדום״[3]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ״ארוס המר-מתוק״ (Eros the Bittersweet), 1986
  • ״זכוכית, אירוניה & אלוהים״ (Glass, Irony & God), 1992
  • ״שיחות קצרות״ (Short Talks), 1992
  • ״אלות & נשים חכמות: הספרות של רוחניות פמיניסטית״ (Goddesses & Wise Women: the Literature of Feminist Spirituality 1980-1902), 1992
  • ״מים פשוטים״ (Plainwater), 1995
  • ״אוטוביוגרפיה של אדום: נובלה בשורות-שיר״ (Autobigraphy of Red: a Novel in Verse), 1998
  • ״כלכלה של הלא-אבודים: קריאת סימונידס עם פול סילן״ (Economy of the Unlost: Reading Simonides with Paul Celan), 1999
  • ״גברים בשעותיהם החופשיות״ (Men in the Off Hours), 2000
  • ״אלקטרה״ (Electra), 2001; תרגום
  • ״יופיו של הבעל: חיבור בדיוני בעשרים ותשעה צעדי טנגו״ (The Beauty of the Husband: a Fictional Essay in 29 Tangos), 2001
  • ״אם לא, חורף: מסגרות של סאפו״ (If Not, Winter: Fragments of Sappho), 2001
  • ״התפוררות: שירה, חיבורים, אופרה״ (Decreation: Poetry, Essays, Opera), 2005
  • ״שיעורים באבל: ארבעה מחזות מאת אוריפידס״ (Grief Lessons: Four Plays by Euripides), 2006
  • ״אורסטיאה״ (An Oresteia), 2006
  • ״נוקס״ (Nox), 2010
  • ״אנטיגוניק״ (Antigonick), 2012
  • ״קובץ אדום״ (Red Doc), 2013
  • ״האימון האלברטני״ (The Albertine Workout), 2014
  • ״לאו דווקא״ (Nay Rather), 2014
  • ״לצוף״ (Float), 2016
  • ״בקאי״ (Bekkhai), 2018

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]