אנג'לו פוליציאנו

אנג'לו פוליציאנו
Angelo Poliziano

פוליציאנו מתוך פרסקו שצויר על ידי אמן הרנסאנס דומניקו גירלנדיו בקפלת טורנבואוני , סנטה מריה נובלה, פירנצה.
לידה	14 ביולי 1454 מונטפולצ'אנו, איטליה
פטירה	29 בספטמבר 1494 (בגיל 40) פירנצה, רפובליקת פירנצה
מקום קבורה	פירנצה
שם לידה	Angelo Ambrogini
מדינה	רפובליקת סיינה, רפובליקת פירנצה
מקום מגורים	פירנצה
יצירות בולטות	Letters, Fabula di Orfeo, Rime, Stanze cominciate per la giostra del Magnifico Giuliano de’ Medici, Manto, Lamia
שפות היצירה	איטלקית, לטינית, לטינית של הרנסאנס
השכלה	אוניברסיטת פירנצה

אַנְיוֹלוֹ אַמְבְּרוֹגִ'ינִי (באיטלקית: Agnolo Ambrogini; 14 ביולי 1454 – 29 בספטמבר 1494), הידוע יותר כאַנְגֶ'לוֹ פּוֹלִיצְיַאנוֹ (Angelo Poliziano) או רק כפוליציאנו, היה מלומד קלאסי ומשורר איטלקי מתקופת הרנסאנס הפלורנטיני. מחקרו היה מכריע בהיפרדות של הלטינית של הרנסאנס (או ההומניסטית) מהנורמות של ימי הביניים ובהתפתחויות בפילולוגיה. כינויו, פוליציאנו, שבו הוא מזוהה בעיקר עד היום, נגזר מהשם הלטיני של עיר הולדתו, מונטפולצ'אנו (Mons Politianus).

עבודותיו של פוליציאנו כוללות תרגומים של קטעים מאיליאדה של הומרוס, מהדורה של שירת קאטולוס וביאורים על מחברים וספרות קלאסיים. המחקר הקלאסי שלו הוא שהביא לו את תשומת הלב של בית מדיצ'י העשיר והחזק ששלט בפירנצה. הוא שירת את בני מדיצ'י כמורה לילדיהם, ומאוחר יותר כחבר קרוב ואיש סוד פוליטי. שירתו המאוחרת, כולל "לה ג'וסטרה" (La Giostra), פיארה את פטרוניו. הוא השתמש בשיר הדידקטי שלו "מאנטו" (Manto), שנכתב בשנות ה-80 של המאה ה-15, כהקדמה להרצאותיו על ורגיליוס.

קורות חיים

פוליציאנו וג'וליאנו דה מדיצ'י , מתוך פרסקו שצויר על ידי אמן הרנסאנס דומניקו גירלנדיו בקפלת סאסטי , סנטה טריניטה , פירנצה.

ראשית חייו

פוליציאנו נולד בשם אניולו אמברוג'יני במונטפולצ'יאנו, שבמרכז טוסקנה ב-1454. אביו בנדטו, משפטן ממשפחה טובה ובעל יכולת יוצאת דופן, נרצח על ידי יריבים פוליטיים בשל אימוץ עמדתו של פיירו די קוזימו דה מדיצ'י במונטפולצ'יאנו; נסיבות אלו העניקו לאניולו, כבנו הבכור, זכות לתבוע חסות מבית מדיצ'י.

בגיל עשר, לאחר מותו בטרם עת של אביו, החל פוליציאנו את לימודיו בפירנצה, כאורח של בן דוד. שם למד את השפות הקלאסיות לטינית ויוונית. ממרסיליו פיצ'ינו למד את יסודות הפילוסופיה. בגיל 13 החל להפיץ מכתבים בלטינית; בגיל 17 כתב חיבורים בחריזה יוונית; ובגיל 18 פרסם מהדורה של קאטולוס. ב-1470 זכה בתואר homericus adulescens ("נער הומרי") על תרגום ספרים II-V של האיליאדה להקסמטר לטיני. לורנצו דה מדיצ'י, השליט האוטוקרטי של פירנצה והפטרון הראשי של הלמידה באיטליה באותה עת, אסף את פוליציאנו אל ביתו, כמורה לילדיו, שביניהם היו פיירו "ביש המזל" וג'ובאני, לעתיד האפיפיור לאו ה-10. התוכן ההומניסטי של שיעוריו הביא אותו לעימות מתמיד עם אימם, קלאריצ'ה . לורנצו גם הבטיח לו משרה מכובדת באוניברסיטת פירנצה. במהלך תקופה זו, הרצה פוליציאנו באקדמיה האפלטונית תחת הנהגתו של מרסיליו פיצ'ינו, בווילה קרג'י.

בגרות והוראה

התגלות המלאך לזכריה (1486–1490). מרסיליו פיצ'ינו (משמאל), כריסטופורו לנדינו (במרכז), אנג'לו פוליציאנו (שלישי), ודמטריוס כלקוקונדילס (בקצה הימני).

בין תלמידיו של פוליציאנו ניתן היה למנות את הסטודנטים הראשיים של אירופה, האנשים שנועדו לשאת לבתיהם את ה"ספוליה אופימה" (שלל הכבוד) של תרבות איטליה . הוא לימד גם סטודנטים מגרמניה, אנגליה ופורטוגל.

זו הייתה שיטת הפרופסורים באותה תקופה לקרוא את המחברים היוונים והלטיניים עם כיתתם, להכתיב הערות פילולוגיות וביקורתיות, לתקן קטעים משובשים בטקסטים המקובלים, להציע הבהרות של החומר, וללמד חוקים, נימוסים, ודעות דתיות ופילוסופיות של הקדמונים. פוליציאנו כיסה כמעט את כל תחום הספרות הקלאסית במהלך כהונתו, ופרסם את הערות הקורסים שלו על אובידיוס, סווטוניוס, סטאטיוס, פליניוס הצעיר וקווינטיליאנוס. הוא גם לקח על עצמו עריכה מחודשת (recension) של הטקסט של ה"דיגסטה" של יוסטיניאנוס השני והרצה עליו. עריכה זו השפיעה על המשפט הרומי.

הצעה למלך ז'ואאו השני מפורטוגל

פוליציאנו כתב מכתב לז'ואאו השני מפורטוגל בו חלק לו כבוד עמוק:

להודות לך בשם כל השייכים למאה זו, אשר כעת מעדיפה את מעלותיך הכמעט-אלוהיות, המתחרות כעת באומץ עם מאות עתיקות ועם העת העתיקה כולה.

ותוך שהוא מחשיב את הישגיו כבעלי ערך מעל אלו של אלכסנדר הגדול או יוליוס קיסר. הוא הציע את עצמו לכתוב יצירה אפית שתיתן דין וחשבון על הישגיו של ז'ואאו השני בניווט ובכיבושים. המלך השיב בחיוב, במכתב מ-23 באוקטובר 1491, אך עיכב את ההזמנה. היצירה האפית הנוגעת לעידן התגליות הפורטוגזיות נכתבה רק כמעט מאה שנים מאוחר יותר על ידי לואיש דה קמואש.

שנותיו האחרונות

בסגנון ניקולו פיורנטינו, "אנג'לו פוליציאנו, 1454–1494", סביבות 1494, מדליון בגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון).

פוליציאנו בילה את שנותיו האחרונות ללא דאגות כלכליות או אחרות, בלימודי פילוסופיה. פיירו "ביש המזל" אף ביקש מהאפיפיור אלכסנדר ה-6 להפוך אותו לחשמן.

סביר להניח שפוליציאנו היה הומוסקסואל, או לפחות היו לו מאהבים גברים, והוא מעולם לא נישא. הראיות כוללות הלשנות על מעשה סדום שנעשו לרשויות הפלורנטיניות, שירים ומכתבים של בני התקופה, ורמיזות בתוך יצירתו (בעיקר ב"אורפיאו"). ייתכן גם שהיה מאהבו של פיקו דלה מירנדולה, ממנו למד עברית.

לפני הוצאת גופתו מהקבר ב-2007, נסיבות מותו נחשבו לעיתים גם הן כראיה להומוסקסואליות: עדויות מסוימות הציעו כי הוא מת מקדחת (שייתכן שנבעה מעגבת) שהוחמרה בשל עמידה מתחת לאדן החלון של נער שהיה מאוהב בו אף על פי שהיה חולה. אחרים חשבו שמותו הוחש בשל אובדן חברו ופטרונו לורנצו דה מדיצ'י באפריל 1492, ופוליציאנו עצמו מת ב-24 בספטמבר 1494, זמן קצר לפני שהפלישה הצרפתית, פשטה על איטליה.

ב-2007 הוצאו גופותיהם של פוליציאנו ופיקו דלה מירנדולה מקבריהן בכנסיית סן מרקו בפירנצה כדי לקבוע את סיבות מותם. בדיקות פורנזיות הראו כי גם פוליציאנו וגם פיקו מתו ככל הנראה מהרעלת ארסן, ייתכן בהוראת יורשו של לורנצו, פיירו דה מדיצ'י.

מורשת

פוליציאנו היה ידוע היטב כמלומד, פרופסור, מבקר ומשורר לטיני בעידן שבו הקלאסיקות עדיין נלמדו מתוך שאיפה להיטמע בהן, ולא בשקדנות המדעית של תקופה מאוחרת יותר. הוא היה הנציג של אותו עידן של מחקר שבו סטודנטים שאבו את אידיאל החיים שלהם מהעת העתיקה. הוא היה ידוע גם כמשורר איטלקי, בן זמנו של אריוסטו.

במקביל, הוא היה עסוק כמתרגם מיוונית. גרסאותיו לאפיקטטוס, היפוקרטס, קלאודיוס גלנוס, "ארוטיקוס" של פלוטרכוס ו"כרמידס" של אפלטון ייחדו אותו כסופר. מבין עבודות מלומדות אלו, המקובלות ביותר באופן אוניברסלי על הציבור של אותה תקופה היו סדרת מאמרים עיוניים ומנומקים העוסקים במגוון רחב של נושאים על פילולוגיה וביקורת, שפורסמו לראשונה ב-1489 תחת הכותרת "מיסלנאה" (Miscellanea). הייתה להן השפעה מיידית ומתמשכת, והן השפיעו על המלומדים של המאה הבאה.

ההיסטוריון אנתוני גרפטון כותב כי "האימוץ המודע של סטנדרט חדש של דיוק ודייקנות" על ידי פוליציאנו אפשר לו "להוכיח שהמחקר שלו היה משהו חדש, משהו טוב באופן מובהק מזה של הדור הקודם":

על ידי התייחסות לחקר העת העתיקה כלא רלוונטי לחלוטין לחיים האזרחיים ועל ידי הצעה שבכל מקרה רק אליטה זעירה יכולה ללמוד את העולם העתיק בקפדנות מספקת, פוליציאנו נפרד מהמסורת של הלימודים הקלאסיים בפירנצה. הומניסטים פלורנטינים מוקדמים יותר למדו את העולם העתיק כדי להפוך לאנשים ואזרחים טובים יותר. פוליציאנו, לעומת זאת, התעקש מעל לכל על הצורך להבין את העבר לאור כל פיסת ראיה רלוונטית אפשרית — ולזנוח כל אמונה לגבי העבר שלא נשענה על יסודות דוקומנטריים מוצקים... [אך] כאשר הוא הציב יצירות עתיקות חזרה בהקשרן ההיסטורי, פוליציאנו ביטל כל רלוונטיות עכשווית שאולי הייתה להן.

— Grafton, A. (1994). Defenders of the Text: The Traditions of Scholarship in an Age of Science, 1450–1800.

יצירות

יצירותיו בלטינית וביוונית כוללות:

• הפואמה Manto (מאנטו), בה נשא פנגיריקון (נאום שבח או שיר הלל פומבי ורשמי) לוורגיליוס;
• ה-Ambra (אמברה), המכילה רישום אידילי של נוף טוסקני והספד להומרוס;
• ה-Rusticus (רוסטיקוס), שחגגה את חיי הכפר;
• ה-Nutricia (נוטריציה), שנועדה לשמש כמבוא כללי ללימוד שירה עתיקה ומודרנית.

יצירותיו האיטלקיות העיקריות הן:

• יצירתו המוערכת ביותר באיטלקית, Stanze per la giostra (בתים לתחרות ההפלה ברומח), או La Giostra, שנכתבה על ניצחונו של ג'וליאנו דה מדיצ'י בטורניר ב-1475. יצירה זו נותרה לא גמורה בעקבות קשר פאצי ב-1478, שהביא לרצח הגיבור שלה. בנוסף, אשתו של לורנצו, קלאריצ'ה , הסתייגה מאוד מהאופי ההומניסטי של הפואמה, מה שגרם לפוליציאנו להתפטר, לעזוב את פירנצה ב-1479 ולהשתקע במנטובה, שם החל לעבוד על ה-Fabula di Orfeo (האגדה על אורפיאו).
• ה-Orfeo (אורפיאו), דרמה לירית שהוצגה במנטובה בליווי מוזיקלי;
• אוסף של שירים טוסקניים, המשחזרים צורות שונות של שירה עממית המצטיינת בשטף חינני.

יצירותיו הפילוסופיות הן:

• Praelectio de dialectica (1491), מבוא ללוגיקה אריסטוטלית;
• Lamia. Praelectio in Priora Aristotelis Analytica (1492);
• Dialectica (1493), מבוא לקורס על פילוסופיה אריסטוטלית.

לקריאה נוספת

• Celenza, C.S. (2009). Maes, Y.; Papy, J.; Verbaal, W. (eds.). "End Game: Humanist Latin in the Late Fifteenth Century". Latinitas Perennis Volume II: Appropriation and Latin Literature Brill's Studies in Intellectual History 178. Leiden, The Netherlands: Koninklijke Brill NV: 201–244.
• Daneloni, A. (2001). Poliziano e il testo dell'Institutio oratoria. Messina: Centro interdipartimentale di studi umanistici. ISBN 88-87541-04-3.
• Godman, P. (1998). From Poliziano to Machiavelli: Florentine Humanism in the High Renaissance. Princeton: Princeton University Press. ISBN 0-691-01746-8.
• Grafton, A. (1994). Defenders of the Text: The Traditions of Scholarship in an Age of Science, 1450–1800. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 0-674-19545-0.
• Kraye, J. (1997). Cambridge Translations of Renaissance Philosophical Texts: Moral philosophy. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-42604-9.
• Leuker, T. (1997). Angelo Poliziano, Dichter, Redner, Stratege: eine Analyse der "Fabula di Orpheo" und ausgewählter lateinischer Werke des Florentiner Humanisten. Stuttgart: De Gruyter. ISBN 3-11-096840-1.
• Del Lungo, I. (1897). Florentia. Florence: Barbera. ISBN 88-87187-60-6.
• Maïer, I. (1966). Ange Politien. La formation d'un poète humaniste (1469–1480). Geneva: Librairie Droz. European Article Number 3600121074972.
• Maïer, I. (1965). Les Manuscrits d'Ange Politien: Catalogue descriptif. Geneva: Librairie Droz. ISBN 2-600-03002-6.
• Meltzoff, S. (1987). Botticelli, Signorelli and Savonarola, Theologia Poetica and Painting from Boccaccio to Poliziano. Florence: L.S. Olschki. ISBN 88-222-3494-4.
• Moss, A. (2003). Renaissance Truth and the Latin Language Turn. Oxford: Oxford University Press.
• Nativel, C. (1997). Centuriae latinae: cent une figures humanistes de la Renaissance aux Lumières offertes à Jacques Chomarat. Geneva: Librairie Droz. pp. 623–628. ISBN 2-600-00222-7.
• Orvieto, P. (2009). Poliziano e l'ambiente mediceo. Rome: Salerno. ISBN 978-88-8402-650-7.
• Quint, D. L. (2005). The Stanze of Angelo Poliziano. Penn State University Press. ISBN 978-0-271-02871-2.
• Società editrice Fiorentina (1910). Artistic guide of Florence and its environs ... : with historical notices on the town and on the principal monuments, engravings, topographical plans-catalogues of the galleries Edition: 3. Firenze: Società editrice Fiorentina. p. 81. OCLC 23489553.
• Strathern, P. (1993). The Medici: Godfathers of the Renaissance. London: Random House UK. ISBN 0-09-952297-7.
• • A new beginning. Poliziano’s Panepistemon, in Renaissance Encyclopaedism: Studies in Curiosity and Ambition, ed. by W. S Blanchard – A. Severi, Centre for Reformation and Renissance studies - Victoria University of Toronto, 2018, pp. 249-277

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנג'לו פוליציאנו בוויקישיתוף

• אנג'לו פוליציאנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Works by Poliziano at Open Library

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל