אנגליה בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
מהתמונה העליונה בשמאל בכיוון השעון: שטיח באייה מהמאה ה-11 המציג את הרולד השני, מלך אנגליה; ויטראז' מהמאה ה-15 מקתדרלת יורק המציג סצנה מאחרית הימים; קתדרלת סולסברי שנבנתה במאה ה-13; קערה אנגלו-סקסונית מהמאה ה-9.

אנגליה בימי הביניים היא תקופה בהיסטוריה של אנגליה במהלך תקופת ימי הביניים, החל מסוף המאה ה-5 עד תחילת התקופה המודרנית המוקדמת באנגליה ב-1485. בתקופה זו אנגליה מגיחה מקריסתה של האימפריה הרומית. המשק במשבר, וערים רבות נטושות. אחרי כמה מאות שנים של הגירה גרמאנית, זהויות ותרבויות שונות מתחילות להתהוות, וממלכות שונות מתחרות על האזור. תרבות אמנותית עשירה שגשגה תחת השלטון האנגלו-סקסוני, ונוצרו בה שירה אפית כמו ביאוולף. האנגלו-סקסונים המירו את דתם לנצרות במאה ה-7, ורשת של מנזרים נבנתה ברחבי אנגליה. במאות ה-8 וה-9 התמודדה אנגליה מול התקפות של ויקינגים. הלחימה אתם, שנמשכה במשך עשורים רבים, הפכה את וסקס לממלכה החזקה ביותר וקידמה את צמיחת הזהות האנגלית. למרות משברי ירושה חוזרים ונשנים והתקפות דניות בתחילת המאה ה-11, הייתה אנגליה בשנות השישים של תחילת האלף השנימדינה רבת עצמה, בעלת צבא חזק וכלכלה מוצלחת. 

הכיבוש הנורמני של אנגליה ב-1066 הוביל להבסתה והחלפתה של העילית האנגלו-סקסית באצולה הנורמנית והצרפתית. ויליאם הכובש ויורשיו השתלטו על המצב הקיים, דיכאו מרידות מקומיות ושלטו באוכלוסייה דרך רשת של טירות ברחבי הממלכה. השליטים החדשים החילו את הגישה הפאודלית על אנגליה. הם חיסלו את העבדות, אך יצרו גוף נרחב הרבה יותר של פועלי עבודה לא חופשיים - הצמיתים. מעמדן של הנשים השתנה בעקבות שינויים בחוקים הקשורים לקרקע ובעלות. אוכלוסייתה של אנגליה גדלה ביותר מפי שתיים במהלך המאות ה-12 וה-13, מה שגרם לצמיחתם של עיירות, ערים וסחר. מזג האוויר החם בתקופה זו בצפון אירופה תרם להתפתחות כל אלו. מנזרים רבים הוקמו, ורפורמות כנסייתיות הובילו למתיחות רבה בין מלכים וארכיבישופים. למרות ההתפתחויות במערכת המשילות והמערכת המשפטית של אנגליה, המאבקים הפנימיים של האליטה האנגלו-נורמנית הובילו למלחמת אזרחים ולאובדנה של נורמנדי.

במאה ה-14 סבלה אנגליה מהרעב הגדול והמוות השחור, שני אירועים קטסטרופליים שגרמו לאבדנה של חצי מאוכלוסיית אנגליה, הובילו את הכלכלה של אנגליה לתוהו ובוהו וערערו את הסדר הפוליטי הישן. בעקבות כל אלו קמה תסיסה חברתית שהובילה למרד האיכרים האנגלי בשנת 1381. שינויים בכלכלה הובילו לצמיחתו של מעמד חדש של אצולה כפרית, והתהוות מה שכונה מאוחר יותר "פאודיליזם ממזרי" (Bastard feudalism). כ-1,500 כפרים ננטשו על ידי גברים ונשים שחיפשו הזדמנויות חדשות בתוך הערים. טכנולוגיות חדשות הומצאו, ואנגליה הוציאה מתוכה כמה פילוסופים ומדענים גדולים של תקופה זו. מלכים אנגלים במאות ה-14 וה-15 טענו לזכותם על הכס בצרפת, מה שהוביל למלחמת מאה השנים. בחלק מהזמן נהנתה אנגליה מהצלחה צבאית גדולה וכלכלה משגשגת כתוצאה מרווחים בינלאומיים מייצוא של צמר וטקסטיל, אבל ב-1450 חוותה המדינה משבר, כישלון צבאי בצרפת ומיתון מתמשך. עוד תסיסה חברתית פרצה ובעקבותיה מלחמות השושנים, בהן נלחמו שושלות אנגליות יריבות. ניצחון הנרי השביעי ב-1485 מסמל בדרך כלל את סופן של ימי הביניים באנגליה ותחילתה של התקופה המודרנית.

היסטוריה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים המוקדמים (600–1066)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי הביניים הייתה אנגליה חלק מבריטניה (Britannia, בכתיב מאותה תקופה), פרובינקיה של האימפריה הרומית. הכלכלה המקומית התבססה על מטרות השלטון הרומי שהוציא ממון רב על מטרות צבאיות, ובנה רשת נרחבת של ערים, כבישים ווילות. בסוף המאה ה-4 הכוחות הרומאים החלו לסגת מהאזור, וכלכלה זו קרסה. מהגרים גרמאנים החלו להופיע באנגליה במספרים הולכים וגדלים במהלך המאה ה-5, והם בנו חוות והתיישבויות ברחבי אנגליה. שפתם, אנגלית עתיקה, התפשטה במהירות ברחבי אנגליה, מחליפה את שפתם של ההמון מבריטית קלטית ובריטית לטינית לשפתה של האליטה החדשה. זהויות פוליטיות וחברתיות חדשות התהוו, במזרח אנגליה התהוותה תרבות אנגלית (Angles) ובדרום תרבות סקסונית. ברחבי אנגליה הוקמו מחוזות (regiones) שהיוו יחידה שלטונות קטנה שנשלטה על ידי משפחות או יחידים בעלי השפעה. במהלך המאה ה-7 חלק מהשליטים, ביניהם שליטי וסקס, מזרח אנגליה, אסקס וקנט החלו לכנות את עצמם מלכים. הם התגוררו בוילות מלכותיות (villae regales), ואספו מיסים מהמחוזות באזורים בהם שלטו. הממלכות הללו נקראו לעיתים הפטרכיה.

קסדה אנגלו-סקסית טקסית מהמאה ה-7 שנמצאה באתר הקבורה סאטון הו

במאה ה-7 עלתה הממלכה של מרסיה לגדולה תחת הנהגתו של המלך פנדה. מרסיה פלשה לאדמות שכנות עד למצב בו שלטה על 50 מחוזות, שהיוו את מרבית שטחה של אנגליה. מרסיה והממלכות הנותרות באותה תקופה המשיכו להתחרות על שטחים במהלך המאה ה-8. סוללות עפר מסיביות כמו סוללת אופה שנבנתה על ידי אופה האדיר עזרו להגן על גבולות ועיירות. ב-789 החלו הפשיטות הסקנדינביות הראשונות על אנגליה. ההתקפות הוויקינגיות הלכו וגדלו עד שבשנת 856 הצבא הגדול של הדנים (דנים (שבט)) פלש לאנגליה, כבש את יורק והביס את ממלכת מזרח אנגליה. מרסיה וממלכת נורת'מבריה נפלו ב-876 ו-875, ואלפרד מווסקס נידון לגלות פנימית ב-878.

עם זאת, אלפרד השיג בסופו של דבר רצף של ניצחונות נגד הדנים, והקים רשת של עיירות מגן (burh) כדי להגן על הטריטוריה שלו וכדי לגייס משאבים. תוך דיכוי מרידות פנימיות, אלפרד דחק את הפולשים לאזור הידוע כ"דיינלאו" - אזור שנשלט על ידי הדנים בשנות החמישים של המאה התשיעית  ווסקס התרחבה צפונה לתוך מרסיה ודיינלו (Danelaw), והכריז על המלכים מווסקס כמלכים של כל ה-Angelcynn, דהיינו, כל האנגלים. ווסקס התרחבה צפונה אל תוך מרסיה ודיינלאו, ובשנות החמישים של המאה התשיעית, תחת שלטונים של אדרד ואדגר, יורק נכבשה סוף סוף מהדנים. בהמשך החלו גם פשיטות עונשין אל תחומים שכנים, ביניהם וולס ונורת'מבריה.

לאחר מותו של אדגר עלה לשלטון אדוארד המרטיר שנרצח בידי תומכי אמו, המלכה אלפרידה, שהיו מעוניינים שהכתר יעבור לאחיו, אתלרד השני. הוא אכן עלה לשלטון בשנת 978. אלא שבשנת 1913 פלש סוון השני, בנו של המלך הדני, אל אנגליה. ניסיונות לשחד את סוון שיימנע מלתקוף באמצעות מתן דנגלנד (שוחד שניתן לדנים כדי שיימנעו מלתקוף) - לא עלו יפה, והוא לקח את השלטון בשנת 1013. עם עלייתו לשלטון של קנוט, בנו של סוון, בשנת 1016, חוסלו משפחות אנגליות רבות. בנו של אתלרד, אדוארד המאמין, שרד וחי בגלות בנורמנדי, וחזר לתבוע את הכתר בשנת 1042. אדווארד היה ערירי, והצלחתו לתפוס את הכס עוררה דאגה. אנגליה נשלטה על ידי משפחת גודווין, שניצלה את מסע ההרג של הדנים כדי לרכוש הון עצום. כאשר אדווארד מת בשנת 1066,  הרולד גודווינסון טען לכתר והביס את יריבו, תובע הכתר הנורווגי האראלד השלישי בקרב גשר סטמפורד.

שיא ימי הביניים (1066–1272)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק משטיח באייה המציג את השלבים האחרונים בקרב הייסטינגס

בשנת 1066, ויליאם, דוכס נורמנדי, ניצל את משבר הירושה האנגלי כדי לפלוש (הכיבוש הנורמני של אנגליה). יחד עם צבא נורמני ושכירי חרב הובס הרולד בקרב הייסטינגס, ודרום אנגליה נכבשה במהירות. וויליאם השתמש ברשת של טירות כדי לשלוט במרכזים גדולים של כוח, והעניק שטחי ארץ גדולים לנאמניו תחת האליטה האנגלו-סכסונית ששלטה באותם אזורים. מרידות גדולות התקוממו ודוכאו על ידי ויליאם. בהמשך שלטונו מתרחב לצפון-מזרח אנגליה. מספר לורדים אנגלים ניצלו את אנגליה כנקודת זינוק להתקפות בדרום ומזרח ויילס. עם מותו של ויליאם בשנת 1087, אנגליה היוותה את החלק הגדול ביותר באימפריה האנגלו-נורמנית ונשלטה על ידי רשת של אצילים בעלי אדמות ברחבי אנגליה, נורמנדי וויילס. עושרה ההולך וגדל של אנגליה אפשר למלכים הנורמנים להשליט את שלטונם ברחבי הארץ, ובכללם מבצעים לאורך גבולות נורמנדי.

עם זאת, השלטון הנורמני, לא היה יציב עקב מאבקי ירושה על כס המלוכה שהובילו למאבקים אלימים בין התובעים לכתר יחד עם האצילים התומכים בהם. ויליאם השני ירש את הכס אך נאלץ להתמודד עם מרידות בניסיון להחליף אותו עם אחיו הבכור, רוברט, או בן דודו, סטיבן מאומייל. בשנת 1100 מת ויליאם השני במהלך צייד. למרות שרוברט, יריבו, טען לכתר, היה זה הנרי הראשון שתפס את השלטון. בעקבות המאורעות הללו פרצה מלחמה שהסתיימה בתבוסתו של רוברט בקרב טינצ'בריי, שבעקבותיו קיבל מאסר עולם. בנו של רוברט, ויליאם קליטו ניסה פעמיים לממש את זכותו לרשת את דוכסות נורמנדיה, אך ללא הצלחה. הוא מת בשנת 1128 ללא יורש. בעקבות מותו של ויליאם אדלין, בנו החוקי היחיד של הנרי על סיפון הספינה הלבנה בשנת 1120, החל משבר ירושה חדש. הקיסרית מתילדה קיבלה את הכס לאור העובדה שהיא נותרה היורשת החוקית היחידה, אך סטיבן, אחיינו של הנרי, תבע את הכס לעצמו. בעקבות מאבק זה פרצו מלחמות אזרחים ברחבי אנגליה ונורמנדי, מלחמות שהובילו לתקופה ארוכה של אי יציבות שכונתה מאוחר יותר בשם "האנרכיה". בסופו של דבר חתם הנרי השני על הסכם שלום בוולינגפורד (אמנת וולינגפורד), ועלה לשלטון בשנת 1154.

הנרי ה-2 היה הראשון ממלכי בית אנגווין, שכונה כך כיון שהיה הרוזן של אנז'ו שבצפון צרפת. הוא נישא לאלינור, דוכסית אקוויטניה וכך השתלט גם על אקיטן הגדולה. אנגליה הפכה להיות חלק מרכזי ממקבץ של שטחים רבים במערב אירופה שכונה בהמשך "האימפריה האנגווינית". הוא ערך ניסיונות לקבל שליטה על אירלנד שבסופו של דבר הייתה תחת שלטונו, וקידם התיישבות אנגלו-נורמנית במדינה. הנרי חיזק את גבולות אנגליה עם ויילס וסקוטלנד, כשעושרה של המדינה משמש אותו לממן מלחמה ארוכה עם יריביו בצרפת. שוב פרצו סכסוכים על הסדרי ירושה, ומספר מרידות פרצו בראשותם של כמה מילדיו שרצו להשיג שליטה ואדמות, לעיתים תוך גיבוי של נסיכים מצרפת, סקוטלנד ווולש. בסופו של דבר, ב-1189, בנו ריצ'רד לב הארי הוכתר כמלך אנגליה.

ריצ'רד התמקד במהלך שלטונו בהגנה על השטחים בשליטתו בצרפת כמו גם במסע הצלב השלישי; אחיו, ג'ון, ירש את הכס בשנת 1199. הוא איבד את נורמנדי ורוב אקיטן לאחר מספר שנים של מלחמה עם צרפת. ג'ון נלחם בעוצמה רבה והשקיע משאבים רבים כדי להשתלט מחדש על שטחים אלו. בעקבות איומם של ברוני אנגליה לצאת במרד גלוי נגדו אם לא יגדיל את זכויותיהם וסמכויותיהם, חתם ג'ון על המגנה כרטה. לאור סירובו לקיים את ההסכם עליו חתם, פרצה מלחמת הברונים הראשונה. בעקבות מותו של ג'ון בשנת 1216 במהלך המלחמה, הוכתר על ידי הברונים הנרי השלישי, יורש העצר בן ה-9, כמלכה של אנגליה. אי-היציבות השלטונית הובילה לפרוץ מלחמת הברונים השנייה בשנת 1264 שהסתיימה עם תפיסתו של המלך על ידי סימון דה מונפורט. אדוארד, בנו של הנרי, נלחם במורדים בין השנים 1265–1267, ניצח אותם, ועזר לאביו לשקם את שלטונו.

שלהי ימי הביניים (1272–1485)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד השני נפגש עם המורדים במהלך מרד האיכרים בשנת 1381.

עם עלייתו של אדוארד הראשון לשלטון הוא חידש את מעמד המלוכה, שיקם והרחיב טירות מפתח במצב הטעון שיפור. התקוממויות של נסיכים מצפון ויילס הובילו את אדוארד לגיוס צבא ענק ודיכוי המרידות, שבסופן הושם קץ לעצמאות הוולשית. אדוארד עודד התיישבות אנגלית באזור והקים סדרה של טירות מבוצרות באזור. בהמשך תקופת כהונתו הוא נלחם מול פלנדריה ואקיטן. לאחר הניצחון בוויילס, נפנה אדוארד להשיג הישגים טריטוריאליים בסקטולנד, אך לא הצליח להשיג ניצחון אסטרטגי, והעלויות של מלחמתו עם סקוטלנד גרמו למתחים שכמעט הובילו למלחמת אזרחים. אדוארד השני ירש את המלחמה עם סקוטלנד ונאלץ להתמודד עם אופוזיציה גדלה והולכת לשלטונו כתוצאה משלטונו הכושל. מלחמת דספנסר בשנים 1321-22 הובילה לחוסר יציבות באנגליה. בסופו של מאבק של אשתו איזבלה ורוג'ר מורטימר נגד אדוארד הודח האחרון. כמה חודשים לאחר הדחתו הוא מת, ויש האומרים שנרצח על ידי אשתו. לאחר תקופה בה שימש מורטימר כעוצר, דרש אדוארד השלישי בן ה-17 את הכס, ועלה לשלטון בשנת 1330.  

כמו סבו, פעל אדוארד ה-3 במהלך שלטונו לחזק את כוחו. בשנות הארבעים של המאה ה-13 הגיע המוות השחור אל אנגליה. האבדות במגפה והשלכותיה השפיעו באופן משמעותי על אירועים באנגליה בשנים הבאות. במהלך שנות שלטונו המוקדמות התמודד אדוארד הן מול הסקוטים, והן מול המלוכה הצרפתית. תביעת הכתר הצרפתי על ידי אדוארד הובילה למלחמת מאה השנים, סכסוך בן 116 שכלל שורה של מאבקים צבאיים. למרות האתגר במימון המלחמה, הצלחותיו הצבאיות של אדוארד הביאו זרם של רכוש שנבזז בקרבות לחלקים גדולים באנגליה, מה שאפשר עבודות בניה נרחבות על ידי המלך. רבים מהאליטה של אנגליה, ביניהם הנסיך השחור בנו של אדוארד, היו מעורבים במערכות בצרפת ובניהול הטריטוריות החדשות באירופה. 

נכדו של אדוארד, ריצ'רד השני, קיבל את הכס בשנת 1377, בגיל 10 בלבד. במהלך שלטונו נאלץ להתמודד עם בעיות פוליטיות וכלכליות, שרבות מהן נוצרו כתוצאה מהמוות השחור, ביניהם מרד האיכרים שפרץ בדרום אנגליה בשנת 1381. במהלך השנים שלאחר מכן, ניסו ריצ'רד וקבוצה של אצילים להשיג כוח ושליטה בנוגע למדיניותיה של אנגליה כלפי צרפת. בסופו של דבר, הודח ריצ'רד על ידי הנרי הרביעי ובתמיכת הפרלמנט בשנת 1399. הוא נכלא על ידי זה האחרון וככל הנראה מת מרעב באותה שנה. במהלך שלטונו של הנרי הרביעי הוא הגדיל את כוחו דרך מועצה מלכותית והפרלמנט, וניסה לאכוף קונפורמיות דתית ופוליטיות. בנו, הנרי החמישי, חידש את המלחמה מול צרפת והיה קרוב להישגים אסטרטגיים זמן קצר לפני מותו בשנת 1422. הנרי הששי הוכתר למלך בגיל של תשעה חודשים בלבד. בתקופתו המערכת הפוליטית האנגלית והסכסוך המתמשך עם צרפת החלו להיפתר. 

רצף של מלחמות אזרחים עקובות מדם שמאוחר יותר כונו בשם מלחמות השושנים פרצו בשנת 1455, שדורבנו על ידי משבר כלכלי ושלטון חלש. אדוארד הרביעי, הראשון במלכי בית יורק ודמות מפתח בבית במאבק בין בית יורק לבין בית לנקסטר, והדיח את הנרי מהשלטון בשנת 1461. בשנת 1469 הצליחו אנשי לנקסטר להתלכד ולהשיב מלחמה, הנרי שוחרר מכלאו במצודת לונדון, ושלט לתקופה קצרה. אלא שבשנת 1471 אדוארד, בסיוע אחיו ג'ורג' פלנטג'נט, מגובה באצילים צרפתים בעלי השפעה הצליחו להשיג את הכס האנגלי חזרה. עם הניצחון היו רוב יריביו של אדוארד מתים. לאחר מותו, עבר השלטון לריצ'רד גלוסטר, ששלט תחילה מטעם אדוארד החמישי אך בסופו של דבר השתלט על כס המלוכה כריצ'רד השלישי. הנרי השביעי עלה לאנגליה עם צבא של תומכים, ביניהם גם חיילים צרפתים וסקוטיים, והביס את ריצ'רד בקרב בוסוורת' בשנת 1485, שסיים את תקופת מלחמת השושנים, אם כי מרידות קטנות נגד שושלת טיודור המשיכו להתרחש במשך כמה שנים לאחר מכן.

ממשלה וחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל ומבנים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים המוקדמים (600–1066)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנקוס אנגלו-סכסוני עליו חרוט דיוקנו של אתלרד השני, מלך אנגליה

הממלכות האנגלו-סכסוניות היו חברות היררכיות, המבוססות על קשרי אמונים בין לורדים רבי השפעה וחסידיהם. בראש המבנה החברתי היה המלך, שהוא ומקורביו זכו להגנה וזכויות מיוחדות. מתחת למלך היו האצילים, ה-thegns, שהחזקים מביניהם כונו "אלדורמן" (ealdormen, מהמילה elder man, הכוונה למישהו מבוגר). הקשר בין המלכים והאצילים שלהם היה מבוסס על טקסים וסמלים צבאיים. השכבה הבאה בחברה היו ה-churls. פירוש המילה באנגלית עתיקה היא "אדם", והכוונה היא ל"איכר שאינו מתרפס". שכבה זו היא השכבה הנמוכה ביותר בחברה של אנשים חופשיים. מעמד זה לעיתים קרובות החזיק בקרקע משלו או שלט בעסקים בערים. Geburs, איכרים שעבדו בקרקעות שהיו שייכות לאצילים היו שכבת המעמד הבאה. המעמד הנמוך ביותר היו העבדים, שהיו בעלי זכויות מינימליות.

מאזן הכוחות בין הקבוצות השונות השתנה עם הזמן. תחילה, מלכים נבחרו על ידי חברים של המועצה של המלך המנוח, אך העדפת הבן הבכור הפכה עד מהרה לנורמה. בהמשך, המלכים חיזקו את מעמדם על ידי אימוץ נומנקלטורה וטקסים נוצריים, טקס ההכתרה הכנסייתי הופיע במהלך המאה השמינית ובמאה ה-11 כינו המלכים עצמם "ממלא מקומו של ישו" (Christ's deput). אחוזות ענק נבנו על ידי מלכים, בישופים, מנזרים ואצילים, אם כי במאה ה-9 וה-10 גודלם הלך וקטן בעקבות הסדרי ירושה ונישואים ורכישות של הכנסייה. במאה ה-11, התפקיד המלכותי התערער. ה-ealdormen בנו אחוזות גדולות והפכו יחד לחזקים יותר מהמלך עצמו. עובדה זו תרמה לאי היציבות הפוליטית בסוף ימי השלטון האנגלו-סכסוני. עם חלוף הזמן מעמדם של ה-churls התדרדר, זכויותיהם נשחקו וחובותיהם כלפי הלורדים גדלו.

ממלכת וסכס, שבסופו של דבר דרשה שליטה על אנגליה כולה, פיתחה שלטון מלוכה ריכוזי. חלק אחד ממנו הייתה מועצת המלך, הויטנגמוט, הכוללת את הכמורה הבכירה, מעמד האלדורמן ואצילים חשובים; המועצה התכנסה כדי לייעץ למלך בנושאים הנוגעים כמו מדיניות או חוקה. תפקידים בבית המלוכה כללו פקידים, אצילים ואנשי דת שהתלוו למלך וניהלו את ענייני המלוכה בהיעדרו. אל המלכים הדנים התלווה משמר ראש אישי המורכב מהאוסקרלים (Housecarl, משמעות המילה "איש הבית", אלו היו לוחמים מקצועיים מאומנים ומצוידים היטב, שקיבלו תשלום ולעיתים גם אדמות תמורת שרותיהם). ברמה האזורית, האלדורמנים מילאו תפקיד חשוב בממשלה, בהגנה ובתחום המיסוי. תפקיד השריף הופיע במאה ה-10, והללו ניהלו את האזורים מטעמם של האלדורמנים. מערכת ההטבעה הייתה מפוקחת היטב על ידי המלכים, וסיפקה רמה גבוהה של כסף. ושיטת המס בכל המדינה הייתה hidage - יחידת מידה אנגלית למדידת קרקע.

המלכים האנגלו-סכסונים בנו מערכת חוקים, אך חוקים אלו לא תמיד נכתבו במלואם ותמיד לוו בתוספת נרחבת של מסורת בעל פה או מנהגים. בחלקה הראשון התקופה, מועצות מקומיות בשם moots היו מתאספות כדי לשפוט מקרים מסוימים; במאה ה-10 הן הוחלפו בבתי משפט אזוריים (hundred courts (אנ'), בתי משפט ששפטו בתחום מסוים של יחידה מנהלית). ששפטו באזורים קטנים וכן במועצות-פלך ששפטו מקרים הקשורים לאזורים נרחבים יותר בממלכה. אנשי כמורה ואצילים רבים קיבלו מהמלך רשות לנהל בתי משפט משלהם. המערכת המשפטית הסתמכה על שיטה של שבועות, כשערכה של שבועה לטובת התביעה או הנאשם משתנה בהתאם למעמדו של הנשבע. לדוגמה, שבועה של בן לווייה של המלך שווה 12 פעמים שבועה של churl. במידה והוטלו קנסות, שוויין היה בהתאמה לשווי השבועה של אותו אדם. הרשויות האנגלו-סכסוניות נאבקו להתמודד עם נקמות דם בין משפחות, וניסו לאמץ שיטה בשם "weregild" (מילולית: מחיר אדם), בה שולם כסף כתחליף למלחמות נקמות הדם הממושכות.

שיא ימי הביניים (1066–1272)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק לוח אנגלו-נורמני מהמאה ה-12.

תוך עשרים שנות כיבוש נורמני, הוחלפה האליטה האנגלו-סכסונית על ידי מעמד חדש של אצולה נורמנית, וכ-8,000 נורמנים וצרפתים התיישבו באנגליה. הארלים (שירשו את מקומם של האלדורמנים), השריפים ואנשי הכנסייה באו נלקחו מתוך המעמדות הקיימים. בתחומים רבים של החברה הייתה המשכיות, והנורמנים אימצו מוסדות ממשלתיים אנגלו-סכסוניים רבים, כולל מערכת המס, מערכת ההטבעה וכן תחומים משפטיים שונים; תחילה השריפים ובתי המשפט המשיכו לתפקד כמקדם. בשנת 1086 נערך בהוראת המלך ויליאם הראשון סקר הקרקעות ומפקד האוכלוסין המכונה ספר יום הדין, סקר ששימש למטרות מיסוי.

גם בתחומים אחרים שינויים החלו מורגשים שינויים. ניתן לתאר את שיטת הממשל לאחד הכיבוש כמערכת פאודלית, בה אצילים מחזיקים באדמותיהם מטעם המלך; בתמורה להבטחה להספקת תמיכה צבאית ושבועת אמונים הם קיבלו שטחי אדמה שכונו פייף או "כבוד"(אנ'). האצילים, בתורם, העניקו אדמות לבעלי אדמות קטנים יותר בתמורה לשבועת אמונים ותמיכה צבאית, ובסופה של ההיררכיה היו האיכרים, החזיקו אדמות בתמורה לעבודתם. כך נוצרה רשת של נאמנויות ומשאבים שנאכפו של ידי בתי משפט של כבוד (אנ'). המערכת הזו הייתה בשימוש בנורמנדי וריכזה יותר כוח בידי המלך והאליטה העלית מאשר מערכת הממשל האנגלו-סכסונית. שיעור העבדות ירד בשנים שלאחר הכיבוש, משום שהנורמנים ראו בה מנוגדת לדעת הכנסייה. האיכרים העשירים יותר איבדו השפעה וכוח משום שהנורמנים הפכו את החזקת האדמות לקשורות יותר להספקת שירותי עבודה ללורדים המקומיים, דבר שהאיכרים הללו התקשו לעמוד בו משום שכוח האדם שלהם היה מוגבל, וכך הם הפכו להיות תלויים יותר בחסדיו של האציל המקומי. הם צנחו מטה בהיררכיה החברתית והכלכלית, מגדילים את מספרם של הצמיתים, שאינם רשאים לעזוב את האחוזה או לחפש אחר תעסוקה חלופית.

במרכז הכוח מינו המלכים אנשי דת כקנצלרים (פקידים בכירים) כאחראים לנהל את ענייני בית המלוכה ואילו אנשי החצר (familia regis) ומשמר המלך היו אחראים לשמש כשומרי ראש ולדאוג לעניינים הצבאיים. הבישופים של אנגליה המשיכה להוות חלק חשוב בממשל המקומי, לצד האצולה. הנרי הראשון והנרי השני ישמו שניהם רפורמות משפטיות משמעותיות, מאריכים ומרחיבים את תחומו של המשפט המלכותי והריכוזי. בשנות השמונים של המאה ה-12, התהווה בסיס המשפט המקובל: בית המשפט הקבוע הראשון (שהיה צורה קדומה של Common Bench - בית משפט שעסק בעניינים שלא קשורים ישירות לאצולה ולמלך) התיישב בארמון וסטמינסטר, ונוסף אליו ולבית המשפט הקבועים האחרים שנוסדו בעקבותיו היו גם איירים, שופטים נודדים שנשלחו לאזורים שונים של אנגליה על מנת לפתור סכסוכים באזורים מרוחקים. המעבר ממערכת בה השופטים מתלווים ומונהגים על ידי המלך אל מערכת משפטית היושבת בנפרד למלך הייתה ראשיתו של שלטון החוק. המלך ג'ון הרחיב את סמכותו המשפטית של המלך, והשאלה אודות המידה הנכונה של מעורבות המלך הייתה הבסיס ליצירתו של המגנה כרטה ב-1215. מערכת המשפט חיזקה את מעמדו של מוסד הצמיתות במאה ה-13, ושרטטה הבדלים ברורים בין בני החורין לצמיתים.

מתחים רבים שררו בשלטון. עושר ואדמות מלכותיים השתרעו לאורכה ולרוחבה של אנגליה, ונתנו למלך עמדה עליונה גם על פני החזקים ביותר באצולה הגבוהה. עם זאת, גם המלכים נזקקו למשאבים נרחבים כדי לממן את המסעות הצבאיים שלהם, תוכניות הבנייה כמו גם תגמול חסידיהם באדמות שונות. פעולה זו הייתה שנויה במחלוקת, משום שהאצילים טענו שבעלות האדמות צריכה ללכת על פי ירושה, לא על פי החלטתו של המלך. רכוש ואדמות התרכזו יותר ויותר בידי תת-קבוצה באצולה, המגנאטים, על חשבון אצילים אחרים, מה שמוטט היבטים מסוימים של הפיאודליזם. ככל שחלף הזמן האצולה הנורמנית באה בקשרי נישואים עם משפחות אצולה אנגלו-סכסוניות, והקשרים בין הדוכסויות החלו להתרופף. בשלהי המאה ה-12, ניסיון לגייס את ברוני אנגליה להילחם ביבשת נכשל, מה שהוביל למלחמת אזרחים. מלחמות האזרחים התחדשו תחת שלטונו של הנרי השלישי, שהברונים המורדים משנות 1258-9 דרשו רפורמות נרחבות. גרסה מוקדמת של הפרלמנט כונסה ב-1265 כדי לייצג את האינטרסים של המורדים.

שלהי ימי הביניים (1272–1485)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מהמאה ה-15 של אדוארד השלישי לבוש מוקדם מהמאה ה-15 תיאור של אדוארד השלישי, לבוש בסמלים של מסדר הבירית

עם עלייתו לשלטון בשנת 1272, חיזק אדוארד הראשון את עוצמת השלטון וההון המלכותי, אותו היה עליו לשקם לאחר מסעות הצלב ומלחמותיו השונות. וקיבל את תמיכת האצולה על ידי גיוס הפרלמנט שאישר העלאת מיסים. כמו כן, ערך סקר מקיף על השלטון המקומי שתיעד עוולות בתחום זה שנודע בשם מאה המגילות. האיזון הפוליטי קרס תחת שלטונו של אדוארד השני, ובשנות העשרים של המאה ה-14 פרצה מלחמת אזרחים. אדוארד השלישי ייצב חזרה את השלטון עם עזרת רובה של האצולה, בהפעילו כוח על ידי אוצר המדינה, בית המלוכה ובית המשפט (common bench). שלטון זה היה מאורגן מאד ביחס לשלטונות תחת מלכים קודמים, ובמהלך המאה ה-14 התיישב בית המלוכה במגורי קבע בוסטמינסטר, במקום לנדוד ממקום למקום כקודם לכן. אדוארד השני השתמש בפרלמנט אפילו יותר מקודמיו עבור מנהל כללי, חקיקה העלאת מיסים לפי הצורך כדי לממן את המלחמות עם צרפת. האדמות המלכותיות - וההכנסות שנבעו מהן - התמעטו עם השנים, והעלאות מיסים הפכו תכופות, וזאת כדי לממן את הוצאות המלוכה. אדוארד ערך טקסי אבירות שונים שמטרתם חיזוק מוסד האבירות. מוסד זה המשיך להתפתח במהלך המאה ה-14 ובאה לידי ביטוי צמיחה של מסדר אבירות (כולל מסדר הבירית), טורנירי גראנד וטקסים של אבירי השולחן העגול.

הרעב הגדול והמוות השחור ערערו את החברה והשלטון באנגליה של תחילת המאה ה-14. המשבר הכלכלי והדמוגרפי יצאו עודף פתאומי של קרקע, מה שערער את יכולתם של בעלי הקרקעות לממש את זכותם הפיאודלית וכתוצאה מכך ירידה חדה בהכנסותיהם מאותם אדמות. השכר האמיר כתוצאה ממחסור בעובדים. נחקקו חוקים כדי להגביל את גובה השכר וכדי למנוע ממעמדות נמוכים יותר לצרוך מוצרי יוקרה. בשנת 1377 הוטל מס גולגולת כדי לממן את ההוצאות של המלחמה עם צרפת. המתחים הפכו למרד אלים בשנת 1381. המרד דוכא ביד קשה, וכ-7,000 מורדים הוצאו להורג. כתוצאה מכל השינויים הללו עלה סוג חדש של אצולה ששכר אדמות מהאצולה הגבוהה ועיבד אותם תמורת רווח. המערכת המשפטית המשיכה להתקדם ולהתפתח במהלך המאה ה-14, כשהיא נאלצת להתמודד עם בעיותיה המורכבות של המדינה באותה עת.

עם הדחתו של ריצ'רד השני בשנת 1399, כוחם של רוב האצילים המגנאטים גדל במידה ניכרת; שליטים בעלי עוצמה רבה כמו הנרי הרביעי הכילו אותם, אך במהלך שלטונו של הנרי השישי הם שלטו על המדינה. המגנאטים מימנו על ידי הכנסותיהם קבוצות של לוחמים בתשלום** חמושים, לעיתים קרובות מצוידים בלבוש שרד שנוי במחלוקת, וקבלת תמיכה מהאצולה הכפרית; שיטה זו זכתה לכינוי "הפאודיליזם הממזרי" (אנ'). השפעתם הייתה בעיקר דרך בית הלורדים בפרלמנט ודרך מועצת המלך. מעמד האצולה הכפרית ותושבי העיר הגדילו את מעמדם דרך בית הנבחרים הבריטי, והתנגדו להעלאות מיסים בעקבות המלחמות עם צרפת. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-15, הממשל האנגלי היה בקשיים כלכליים משמעותיים, מה שהוביל למשבר בשנות החמישים של אותה מאה, ובעקבותיו מרידה עממית בראשותו של ג'ק קייד. החוק והסדר התערער, והמלך לא הצליח להתערב במריבות הפנימיות בין האצילים. מלחמות השושנים שבעו בעקבות כך באו עם אלימות חריפה בין האצילים משני הצדדים: אויבים שנתפסו הוצאו להורג ואדמות משפחתם הוחרמו כשלל. עם עלייתו של הנרי השביעי לשלטון בשנת 1485 היו השלטון האנגלי והחברה במדינה מעורערים, רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה הושמדו, ומלחמת השושנים הסתיימה.

נשים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של אישה אנגלית מהמאה ה-12 האוחזת כישור ופלך עת היא משגיחה על בנה.

אנגליה של ימי הביניים הייתה חברה פטריארכית, וחיי הנשים הושפעו במידה רבה על ידי אמונות שונות הנוגעות למגדר. עם זאת, מעמדן של הנשים השתנה במידה רבה בהתאם לגורמים שונים, ביניהם מעמדן החברתי; האם הן רווקות, נשואות, אלמנות או נשואות בשנית; או באיזה אזור במדינה הם חיו. כך או כך, נשים היו מופלות לרעה בתחומים שונים לאורך כל התקופה, הן היו מוגבלות יותר באוטונומיה שלהן, בתעסוקה ובמסחר ובזכויותיהן החוקיות.

בחברה האנגלוסקסית זכו נשות האצולה מזכויות ומעמד, אף שהחברה הייתה עדיין בבסיסה פטריארכית. היו כמה אמהות מנזר בעלות השפעה רבה בראשיתה של הכנסייה האנגלית, אך כוחם ועושרם ירד עם הרפורמות הכנסייתיות בהמאה ה-9. מלכות אנגלוסקסיות החלו להחזיק שטחי אדמה משלהן במהלך המאה ה-10 וקיומן תרם לניהול ויציבות הממלכה. למרות שנשים לא יכלו להוביל כוחות צבאיים, בהיעדרן של בעליהן היו נשים שהובילו את ההגנה על אחוזות וערים. עם זאת, רוב הנשים האנגלוסקסיות עבדו באדמה כחלק מהחברה החקלאית דאז, או כמבשלות ואופות.

לאחר הפלישה הנורמנית, מעמדן של הנשים השתנה. הזכויות והתפקידים של נשים בחברה הוגדרו ביתר בהירות, דבר שהוא בחלקו תוצר של התפתחות המערכת הפיאודלית והתרחבות מערכת החוק האנגלית; חלק מהנשים נהנו מכך, ואילו חלק מהנשים לא. זכויותיהן של אלמנות הובהרו במהלך סוף המאה ה-12, אז הובהרה זכותן של נשים שאינן נשואות להיות בעלות רכוש, אך עובדה זו לא בהכרח מנע מנשים להינשא בכפייה, בניגוד לרצונן. גדילתם של מוסדות ממשלתיים תחת שרשרת של בישופים צמצמה את תפקיד המלכות וחצריהן. נשים נשואות או אלמנות נותרו בעלות מעמד תרבותי ודתי, כפטרוניות, ואף לקחו חלק משמעותי באירועים צבאיים ופוליטיים, אם כי היסטוריונים חלוקים בשאלה האם התנהגות זו נחשבה לראויה אם לאו. במאות המוקדמות, רוב הנשים עבדו בחקלאות, אך עם השנים העבודות קיבלו חלוקה מגדרית. למשל, בעוד שהגברים היו אחראים יותר על חרישת השדות ועיבודם, משק החלב נשלט יותר על ידי נשים.

המוות השחור הותיר נשים רבות אלמנות; שוק העבודה שיווע לידיים עובדות, וקרקעות רבות הפכו פנויות. באזורים כפריים נשים איכרות יכלו ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר מאי-פעם, אולם ייתכן שהיקף העבודה שנעשתה על ידי נשים - גדל. נשים רבות נעו לכיוון עיירות וערים, עד שבמקומות מסוימים גברים היו בנחיתות מספרית. הן עבדו עם בעליהן או במספר מצומצם של משלחי יד כמו טווייה, חייטות, במשק בית וכמשרתות. היו נשים שניהלו מבשלות שיכר, עד שנדחקו מהתעשייה שהפכה נשלטת על ידי גברים במהלך המאה ה-15. עם זאת, עבודות ממעמד גבוה יותר נשארו סגורות בפני נשים. כמו בתקופות קדומות, נשים הגדילו את כוחן בזמן היעדרו של הבעל וכאמור, במידת הצורך ניהלו קרבות הגנה על אחוזותיהן. אלמנות עשירות שהצליחו לקבל את חלקן מרכושו של הבעל המנוח יכלו לחיות כחברות בעלות השפעה בקהילה בזכות עצמן.

זהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות תרבותית אנגלית החלה להתפתח החל מההגירה הגרמאנית במאה החמישית והמאה השישית, והמפגש שלהם עם התושבים הרומניים-בריטיים. אף שכרוניקנים קודמים מימי הביניים תיארו את המאגרים כאנגלים או סקסונים, הם הגיעו מאזור נרחב הרבה יותר בצפון אירופה, והיו ייצוג של קבוצות אתניות שונות. במהלך המאה ה-6 החלו הקבוצות השונות להתמזג לחברות מרובדות ברחבי אנגליה, שמאוחר יותר התהוו לממלכת אנגליה וממלכת סקסוניה במאה ה-8. במאה ה-9 הפך המושג "Angelcynn" כמושג המתייחס לאדם אנגלי, והיה בשימוש למטרות תעמולה של כרוניקנים ומלכים שונים כדי לעורר התנגדות לפלישות הדניות.

הנורמנים והצרפתים שהגיעו לאחר הכיבוש ראו עצמם שונים מן האנגלים. היו להם קשרים משפחתיים וכלכליים הדוקים עם דוכסות נורמנדיה, הם דיברו צרפתית נורמנדית וראו את עצמם מובחנים מבחינה תרבותית. במשך שנים רבות, להיות אנגלי משמעו היה להיות מקושר עם כישלון צבאי וצמיתות. במהלך המאה ה-12, הפערים בין האנגלים לנורמנים החלו להיטשטש כתוצאה מנישואים ומגורים מעורבים. בסוף המאה ה-12, וייתכן שאף מוקדם יותר, פרשנים בני זמנם האמינו ששני העמים יתמזגו. אובדן הדוכסות ב-1204 חיזק את המגמה הזו. למרות ההתמזגות בין העמים עדיין תרבות צרפתית הייתה מוערכת יותר, וצרפתית נותרה השפה בבתי המשפט, העסקים והמסחר הבינלאומי. הפריזאים עצמם נהגו ללעוג לאנגלים על מבטאם. במאה ה-14 החלו ללמוד יותר ויותר צרפתית באופן פורמלי במקום לרכוש אותה באופן טבעי בבית כשפת אם. זאת, למרות שהאריסטוקרטיה נהגה לבלות שנים רבות בצרפת, ועבור אנשי האצולה השיחה בצרפתית הייתה נוחה וטבעית.

יהודים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית מילאה תפקיד חשוב באנגליה במהלך רוב התקופה. היהודים הראשונים הגיעו לאנגליה בעקבות הפלישה הנורמאנית, אז הביא עמו ויליאם הכובש חברים עשירים מקהילת רואן בנורמנדי שהתיישבו בלונדון. הקהילה היהודית התפשטה ברחבי אנגליה, וחבריה סיפקו שירותי בנקאות והלוואות חיוניים שהנוצרים לא יכלו לעסוק בהם. במהלך המאה ה-12 הלכה והתעצמה הקהילה היהודית הפיננסית, כשהיא פועלת תחת חסות מלכותית ומספקת למלך מקור אשראי זמין. בכל הערים הגדולות היו מרכזים יהודיים, וגם בריכוזים קטנים יותר היו מופיעים מעת לעת יהודים שעסקו במסחר. עם זאת, לקראות סוף שלטונו של הנרי השני הוא חדל ללוות מיהודים ובמקום זאת החל לקחת כספים מהקהילה היהודית על ידי מיסוי וקנסות שרירותיים. מעמדם של היהודים התדרדר והם הפכו מושמצים. האשימו אותם בהקרבת ילדים, מה שעודד פוגרומים שבוצעו בקהילות יהודיות בזמן שלטונו של ריצ'רד הראשון. בתחילת שלטונו של ג'ון זכו היהודים למעט שלווה, אולם בהמשך החל המלך לסחוט כספים מהקהילה היהודית, ועם התמוטטות הסדר בשנת 1215 הפכו היהודים שוב מוקד להתקפות. הנרי השלישי העניק הגנה מסוימת ליהודים, ושוק ההלוואות היהודי החל להתאושש מעט. עם זאת, הקהילה היהודית התרוששה יותר ויותר עד שבסופו של דבר גורשה מאנגליה בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון, ואת תפקידיה במשק האנגלי החליפו סוחרים זרים.

כלכלה ודמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשק האנגלי היה חקלאי ביסודו, והתבסס על גידולים של כמו חיטה, שעורה ושיבולת שועל בשיטת שדה פתוח וכן גידול של כבשים, בקר וחזירים. בתקופה האנגלו-סקסית המאוחרת צורת המגורים של האיכרים עברה ממגורים בכפרים קטנים ומבודדים למגורים בכפרים גדולים יותר שמטרת עיסוקם הוא עיבוד חקלאי. באותה תקופה הכלכלה נפוצה שיטת המנוריאליזם. במסגרת שיטה זו חכרו האיכרים המקומיים אדמה חקלאית מסניור האחוזה. התשלום על החכירה היה באמצעות תשלום בעבודה בדומנה (Demesne, אדמות שהן ותוצריהן היו שייכים במישרין לאדון ועובדו על ידי האיכרים) או תמורת מזומנים או תוצרת. במהלך המאה ה-11 שגשגה כלכלת אנגליה והערים בדרום ובמזרח אנגליה היו מעורבות במידה רבה בסחר הבינלאומי. כ-6,000 טחנות קמח נבנו עבור טחינת קמח שנעשתה עד אז ידנית, דבר שהפנה ידיים עובדות למשימות חקלאיות מניבות יותר.

אף שהפלישה הנורמנדית גרמה לנזקים ברחבי אנגליה עקב בזיזות החיילים, הכלכלה האנגלית לא נפגעה משמעותית. עם זאת, המיסים הועלו, והנורמנים הקימו יערות רחבי ידיים שהוגנו בחקיקה לשם ניצול משאביהם הטבעיים. בשתי המאות הבאות הייתה צמיחה משמעותית בכלכלת אנגליה, שנובעת בחלקה מגידול האוכלוסייה מ-1.5 מיליון ב-1086 עד ל-5 מיליון ב-1300. אדמות נוספות, בחלקן יערות שהוסבו למטרה זו, שימשו לייצור מזון לאוכלוסייה ההולכת וגדלה כמו גם למטרת גידול צמר שיוצא לאירופה. נבנו מאות יישובים חדשים, חלק מהם יישובים מתוכננים ברחבי אנגליה. במהלך תקופה זו צמחו גילדות סוחרים, ירידים ומוסדות שונים מהתקופה שהיוו חלק בלתי נפרד מהכלכלה של אותה תקופה. ממונאים יהודים שיחקו תפקיד משמעותי בכלכלה הצומחת, כמו גם ציסטרסיאניים ואוגוסטינים שהפכו לשחקנים משמעותיים בסחר הצמר בצפון. באותה תקופה היקף הכרייה באנגליה גדל, בייחוד כריית כסף במהלך המאה ה-12, דבר שסייע להרחיב את היצע הכסף.

בסוף המאה ה-13 החלה הכלכלה להתדרדר בעקבות ריבוי אוכלוסין, מחסור בקרקעות והידלדלות הקרקעות. הרעב הגדול בתחילת המאה ה-14 זעזע את הכלכלה האנגלית, והצמיחה באוכלוסייה פסקה, ובשנת 1348 הייתה התפרצות ראשונה של המוות השחור שבעקבותיו מתה כמחצית מאוכלוסיית אנגליה. המגזר החקלאי התכווץ במהירות. השכר עלה, המחירים ירדו והקרקעות הידלדלו. כל אלה הובילו לגוויעתה הסופית של המנוריאליזם, ולהופעת מערכת חקלאות מודרנית הפועלת על ידי גביית דמי שכירות לקרקעות. כיוון שההכנסות מהקרקעות ירדו, אחוזות רבות, ובמקרים מסוימים אף התיישבויות שלמות - ננטשו, סך הכל כמעט 1,500 כפרים בתקופה זו. מעמד חדש ששכר קרקעות מהאצולה הגבוהה. נעשו ניסיונות לא מוצלחים להחלת רגולציה ממשלתית בתחום השכר וצריכה, אך הללו לא שרדו בעשורים שלאחר מרד האיכרים האנגלי בשנת 1381.

במהלך המאה ה-15 צמחה במידה ניכרת תעשיית הטקסטיל האנגלי, ומעמד חדש של סוחרים אנגלים בינלאומיים הופיע, שהתבסס בעיקר בלונדון או בדרום-מערב אנגליה ושגשג על חשבון הכלכלה השוקעת בערים המזרח. מערכת המסחר החדשה הביאה אל קיצם ירידים בינלאומיים רבים ואת תחילת עידן חברות בזיכיון (אנ'). הדיג בים הצפוני התרחב למים עמוקים יותר, כשהוא ממומן בהשקעות מסחריות מסוחרים גדולים. בין 1440 ל-1480 אירופה נכנסה למיתון שבעקבותיו סבלה אנגליה אף היא: הסחר התמוטט, בעקבותיו המחירים ועלות השכירויות, ובסופו של דבר גם סך המיסים שנכנס לקופה. המתחים בעקבות כל אלה היוו בסיס למרד ג'ק קייד ומלחמות השושנים. לקראת סוף ימי הביניים החלה הכלכלה להתאושש וחלו שיפורים משמעותיים בתחום עיבוד מתכות והספנות, שינויים שעצבו את הכלכלה של העת החדשה המוקדמת.

טכנולוגיה ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הטכנולוגיה והמדע התקדם מאד באנגליה בזמן ימי הביניים, התקדמות שבחלקה נבעה מרעיונות יווניים ומוסלמיים שהגיעו לאנגליה החל מהמאה ה-12. חלו התקדמויות רבות במדע כגון הכנסת ספרות הודיות-ערביות לשימוש וכן שיפורים באופן בו נמדד זמן. שעונים נבנו באנגליה לראשונה בסוף המאה ה-13, ושעונים מכנים נבנו בקתדרלות ובמנזרים כבר בשנות העשרים של המאה ה-14. אסטרולוגיה, כישוף וקריאה בכף היד היו צורות ידע חשובות באנגליה של ימי הביניים, אף שהיו שפקפקו ספקות ברמת האמינות שלהם.

בתקופה חיו כמה מלומדים אנגלים רבי השפעה. רוג'ר בייקון, פילוסוף ונזיר פרנסיסקני, שעבודותיו עסקו בפילוסופיה טבעית, אסטרונומיה ואלכימיה; עבודתו קבעה את הבסיס התאורתי למדע הניסויי במדעי הטבע. ויליאם איש אוקאם, בעבודתו מיזג כתבים לטיניים, יווניים ואסלאמיים לתאוריה כללית בלוגיקה; התער של אוקאם היא אחת המסקנות הידועות ביותר שלו. מלומדים אנגלים האמינו עוד מאז ימיו של בדה ונרביליס (חי בין 672 – 735) שהעולם הוא כנראה עגול. במאה ה-13 העריך יוהנס דה סקרובוסקו את היקף כדור הארץ. אף שרפואת ימי הביניים הייתה מוגבלת, גילברטוס אנגליקוס פרסם את Compendium Medicine, אחת העבודות הארוכות ביותר בתחום הרפואה שנכתבו בלטינית. טקסטים היסטוריים ומדעיים בולטים תורגמו לראשונה לאנגלית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14, כולל מסעותיו של סיר ג'ון מנדוויל ופוליכרוניקון של ראנולף היגדן (אנ'). אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג' נוסדו במהלך המאה ה-11 והמאה ה-12, על בסיס המודל של אוניברסיטת פריז.

התקדמות טכנולוגית חלה במגוון תחומים. טחנות מים לטחינת דגן היו קיימות במהלך רוב התקופה האנגלו-סקסית, תוך שימוש בשיטות אופקיות. החל מהמאה ה-12 נבנו טחנות רבות, ובכך חוסלה למעשה הפרקטיקה של תחינה ידנית. השיטה האופקית הוחלפה בהדרגה לשיטה אנכית. טחנות רוח החלו להיבנות בסוף המאה ה-12 ובהדרגה הפכו לנפוצות יותר. מבטשות, טחנת מים הידרודינמית לעיבוד צמר הופיעו לראשונה במהלך המאה ה-12. כוח המים גויס עבור מלאכת ההתכה במהלך המאה ה-14, ובשנת 1496 החל השימוש בתנור הרם הראשון. במהלך התקופה פותחו שיטות כרייה שונות ומשאבות שהופעלו על ידי סוסים הותקנו במכרות אנגליים עד סוף ימי הביניים. הופעת הכשות בתעשיית הבירה במהלך המאה ה-14 חולל בה מהפך. כמו כן, פותחו טכניקות חדשות לשימור דגים בצורה טובה יותר. כלי חרס מזוגגים נפוצו במאות ה-12 וה-13 וכלי מטבח עשויים אבנית (אנ') החליפו במהלך המאה ה-15 את הקערות והצלחות עשויים עץ שהיו נפוצים עד אז. וויליאם קקסטון ווינקין דה וורד החלו להשתמש במכונות דפוס בסוף המאה ה-15. כמו כן, שופרו דרכי תחבורה: גשרים רבים נבנו או שוקמו במהלך השגשוג הכלכלי הממושך של המאות ה-12 וה-13. ספינות קוג נכנסו לשימוש, ורציפים רבים שופרו ולראשונה צוידו במנופים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ימי הביניים נחלקה אנגליה לשני אזורים עיקריים שנחלקו על ידי נהר אקס ונהר טיס: דרום ומזרח אנגליה היו בעלות קרקעות עשירות יותר וטובות לחקלאות צמחים ובעלי חיים כאחד. לעומתם, הקרקעות בצפון ובמערב היו עניות והאקלים באזור זה קר. החקלאות באזור זה התבססה בעיקר על גידול בעלי חיים. האדמה הייתה מעט יותר מכוסה בעצים לעומת המאה ה-20, ודובים, בונים וזאבים חיו בטבע. דובים ניצודו עד להכחדתם במאה ה-11 ובונים נכחדו באותו אופן עד למאה ה-12. מ-17,000 ק"מ כבישים שנבנו בזמן השלטון הרומאי, רבים מהם נותרו שימושיים, וארבעה מהם היו בעלי חשיבות אסטרטגית - Icknield Way, Fosse Way, Ermine Street ו-Watling Street שחצו את הארץ כולה. מערכת הכבישים הייתה מספקת עבור אותה תקופה, אם כי זול יותר היה להוביל סחורות דרך המים. רשת הנהרות יצרה נתיבי תחבורה ראשיים, וערים אנגליות רבות הקימו נמלים פנים יבשתיים.

במשך רוב ימי הביניים היה האקלים באנגליה שונה מזה של המאה ה-21. בין המאה ה-9 ועד למאה ה-13 חלה התקופה החמה בימי הביניים, תקופה ממושכת בה היו הטמפרטורות גבוהות יותר. בתחילת המאה ה-13, למשל, הטמפרטורות הממוצעות בקיץ היו גבוהות בסביבות מעלה אחת יותר והאקלים היה מעט יבש יותר. הטמפרטורות הללו אפשרו לעבד אדמות עניות יותר ולגדל גפנים צפונה יותר. לאחר התקופה החמה הגיעו כמה מאות של מזג אויר קר יותר, תקופה שכונתה עידן הקרח הקטן. במהלך המאה ה-14 הטמפרטורות באביב ירדו במידה ניכרת, כשהשיא היה בשנות ה-40 וה-50 של אותה מאה. מזג האוויר הקר השליך באופן משמעותי על החקלאות האנגלית ועל תנאי החיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]