אנגליקניזם

אנגליקניזם
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
זרם	נצרות פרוטסטנטית
מספר מאמינים	110 מיליון
ארגונים ופעילות
מוסדות	Broad church, Evangelical Anglicanism, אנגלו--קתוליות, Quanglican

אנגליקניזם היא מסורת נוצרית מערבית שהתפתחה מתוך המנהגים, הליטורגיה והזהות של הכנסייה האנגליקנית בעקבות הרפורמציה האנגלית, בהקשר של הרפורמציה הפרוטסטנטית באירופה. זהו אחד הענפים הגדולים ביותר של הנצרות הפרוטסטנטית, עם כ-110 מיליון מאמינים כיום.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידי האנגליקניזם נקראים אנגליקנים. הם נקראים גם באפיסקופלים במדינות מסוימות. רוב האנגליקנים הם חברים במחוזות הכנסיית הלאומיים או האזוריים של הקומון האנגליקני הבינלאומי, המהווה את הקומוניסציה הנוצרית השלישית בגודלה בעולם, אחרי הכנסייה הרומית-קתולית והכנסייה המזרחית האורתודוקסית. מחוזות אלה נמצאים בקשר מלא עם הכנסייה של קנטרברי ובכך עם בחירתו האישית של המלך הבריטי את הארכיבישוף מקנטרברי, שהקומונה מתייחסת אליו כאל הפרימוס האינטרס שלה (בלטינית, 'ראשון בין שווים'). הארכיבישוף כפוף לוועידת למבת', שהיא ראש ישיבת הפרימטים, והוא נשיא המועצה הייעודית האנגליקנית. כמה כנסיות שאינן חלק מהקודש האנגליקני או המוכרות על ידה מכנות את עצמן גם אנגליקניות, כולל אלה שנמצאות בתוך התנועה האנגליקנית המתמשכת והתאמה האנגליקנית.

תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא תרגמת.

האנגליקנים מבססים את אמונתם הנוצרית על התנ"ך, מסורות הכנסייה האפוסטולית, ירושה אפוסטולית ("אפיסקופטה היסטורית") וכתבי אבות הכנסייה. האנגליקניזם מהווה אחד מענפי הנצרות המערבית, לאחר שהכריזה באופן סופי על עצמאותה מהכס הקדוש בזמן ההתיישבות הדתית האליזבתנית. רבות מהפורמולות האנגליקניות החדשות של אמצע המאה ה-16 התאימו באופן הדוק לאלה של הפרוטסטנטיות העכשווית. רפורמות אלה בכנסיית אנגליה הובנו על ידי אחד האחראים ביותר להן, תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, ואחרות כניווט בדרך באמצע בין שתיים מהמסורות הפרוטסטנטיות המתעוררות, הלותרניות והקלוויניזם.

במחצית הראשונה של המאה ה-17, כנסיית אנגליה וכנסיית אירלנד הקשורים אליה הוצגו על ידי כמה אלוהות אנגליקניות כמורכבות ממסורת נוצרית מובהקת, עם תאולוגיות, מבנים וצורות פולחן המייצגים דרך אחרת באמצע, או באמצעות אמצעי התקשורת, בין הפרוטסטנטיות לקתוליות - נקודת מבט שהגיעה להשפעה רבה בתיאוריות של זהות אנגליקנית מאוחרת יותר ובאה לידי ביטוי בתיאור האנגליקניזם כ"קתולי ורפורמי". מידת ההבחנה בין נטיות פרוטסטנטיות לקתוליות בתוך המסורת האנגליקנית היא דבר שבשגרה הוא דיון הן בתוך כנסיות אנגליקאיות ספציפיות והן ברחבי הקודש האנגליקני. ייחודי לאנגליקניזם הוא ספר התפילה המשותפת, אוסף השירותים בספר אחד המשמש מאות שנים. הספר מוכר כעניבה עיקרית המחברת את הקודש האנגליקני כמסורת ליטורגית ולא כווידוי או כבעלת מג'יריום כמו בכנסייה הרומית -קתולית.

לאחר המהפכה האמריקאית, הקהילות האנגליקניות בארצות הברית ובצפון אמריקה הבריטית (שיהוו מאוחר יותר את הבסיס למדינה המודרנית של קנדה) הוקמו מחדש כל אחת לכנסיות אוטונומיות עם בישופים משלהן ומבנים שלטון עצמי; אלה היו ידועים בשם הכנסייה האפיסקופלית האמריקאית וכנסיית אנגליה בדומיניון קנדה. באמצעות הרחבת האימפריה הבריטית ופעילות המשימות הנוצריות, מודל זה אומץ כמודל לכנסיות רבות שהוקמו לאחרונה, במיוחד באפריקה, אוסטרליה, אסיה ופסיפיק. במאה ה-19 נטבע המונח אנגליקניזם כדי לתאר את המסורת הדתית הנפוצה של כנסיות אלה; כמו גם של הכנסייה האפיסקופלית הסקוטית, אף על פי שמקורה קודם לכן בכנסיית סקוטלנד, זכתה להכרה כמשתפת בזהות משותפת זו.

גיוון תאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגליקניות באופן כללי תמיד חיפשה איזון בין הדגשים של הקתוליות והפרוטסטנטיות, תוך שהיא סובלת מגוון ביטויים של אוונגליזם וטקס. אנשי דת והדיוטות מכל מסורות הכנסייה האנגליקניות פעלו בהרכב תנועת ההתמשכות.

אמנם יש אנגליקנים ממשיכים בכנסיות גבוהות, רחבות וכנסיות נמוכות, אך כנסיות רבות המתמשכות הן אנגלו-קתוליות עם שיטות ליטורגיות מאוד טקסיות. אחרים שייכים למסורת אוונגליסטית או כנסייה נמוכה יותר ונוטים לתמוך בשלושים ותשעה המאמרים ושירותי הפולחן הפשוטים יותר. תפילת שחרית, למשל, משמשת לעיתים קרובות במקום חג המולד הקדוש לשירותי תפילה של יום ראשון, אם כי זה לא בהכרח נכון לגבי כל הקהילות הנמוכות.

מרבית הכנסיות המתמשכות בארצות הברית דוחות את העריכה של ספר התפילה המשותפת בשנת 1979 על ידי הכנסייה האפיסקופלית ומשתמשות במקום זאת בגרסת 1928. בנוסף, גופים אנגלו-קתולים רשאים להשתמש במיסלה האנגליקנית, בספר התפילות האנגליקני או במיסלה האנגלית בעת חגיגת המיסה.

קונפליקטים בתוך האנגליקניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמקדות משתנה בנושאים חברתיים לאחר מלחמת העולם השנייה הובילה להחלטות ועידת למבת 'מניעת מניעת הריון ונישואים מחדש של גרושים. בסופו של דבר, רוב המחוזות אישרו את הסמכת הנשים. בשנים האחרונות, כמה שיפוטים איפשרו הסמכה של אנשים במערכות יחסים חד מיניות וטקסים מורשים לברכת איגודים חד מיניים. "המחוזות הליברליים יותר הפתוחים לשינוי דוקטרינת הכנסייה בנושא נישואין על מנת לאפשר איגודים חד-מיניים כוללים את ברזיל, קנדה, ניו זילנד, סקוטלנד, דרום הודו, דרום אפריקה, ארצות הברית וויילס", בעוד שהמחוזות השמרניים יותר ממוקמים בעיקר בדרום הגלובלי.

העדר קונצנזוס חברתי בקרב ומחוזות של מסורות תרבותיות מגוונות הביא לעימותים ניכרים ואף לקרע בנוגע לחלק מהתפתחויות אלו או כולן. גורמים שמרניים יותר בתוך האנגליקניזם ומחוצה לו (בעיקר כנסיות אפריקניות ופלגים בתוך האנגליקניזם הצפון אמריקאי) התנגדו לשינויים אלה, בעוד כמה אנגליקנים ליברלים ומתונים רואים בהתנגדות זו ייצוג פונדמנטליזם חדש בתוך האנגליקניזם ו"מאמינים שפיצול הוא בלתי נמנע ועדיף על פני המשך קרבות ושיתוק". חלק מהאנגליקנים התנגדו לשינויים ליברליזציה, במיוחד הסמכת נשים, הפכו לרומים קתולים או אורתודוקסים. אחרים הצטרפו, בתקופות שונות, לתנועה האנגליקנית.