לדלג לתוכן

אנדרה גיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרה גיו
André Guillot
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 15 באוקטובר 1908
Faremoutiers, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בפברואר 1993 (בגיל 84)
סן-ז'רמן-אן-לה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדרה גיוצרפתית: André Guillot‏; 15 באוקטובר 1908 - 23 בפברואר 1993) היה שף צרפתי, השף של מסעדת "אוברז' די וייה מארלי" (l’Auberge du Vieux Marly) במארלי-לה-רואה.

אנדרה גיו נולד ב-1908 בפארמוטייה, בהיותו בן 16 החל לעבוד בבישול, בתחילה כשוליית שף המאפה פרנאן ז'יטו, שף שגרירות צרפת ברומא.

חלקה הראשון של הקריירה שלו שימש כשף בבתים פרטיים, בכלל זה בשירותו של הסופר הסוריאליסטי רמון רוסל (Raymond Roussel), עשיר אנין טעם שלביתו הובאו פירות וירקות מקוט ד'אזור ברולס-רויס. במלחמת העולם השנייה נפל בשבי, אחריה עבד במספר מוסדות ואחר-כך התיישב בנורמנדי במארלי-לה-רואה ב-1952, שם היה שף המסעדה "אוברז' די וייה מארלי". המסעדה הצרפתית בעלת השם הגדול ביותר שמדריך מישלן האדום התעלם ממנה. ב-1966 דירג מדריך ג'וליארד את המסעדה כ"מסעדה הטובה ביותר בשכנות לפריז" והיא קיבלה 17.5/20 נקודות במדריך גו מיו ותרנגול שחור מוכתר (הציון הגבוה ביותר) מידי מדריך קלבר.

גיו פרש ב-1972, לימד בישול. בין השפים אותם לימד נכללו ז'אן-מארי אמט, פייר בארדש, ז’אק קאניה, גי ז'דה, אמיל יונג, גי מארטן, מארק מנו, ז'אן-פייר רוברט, אנרי סגן (Henri Seguin) וז’ראר וייה.

אנדרה גיו מוכר כממציאו של הרטבים בלי קמח, על ידי סילוק הרביכה והקמח, הוא הסמיך את הרטבים באמצעות צמצום, ההצלחה נזקפת גם לזכות מתכון מגדנאות מיוחד.

כריסטיאן מיו תיאר אותו כ"הבלתי מובן ביותר מבין השפים הצרפתיים הגדולים ביותר", הוא נחשב כחלוץ המטבח הקל, הרבה לפני עידן הדיאטה.

הוא היה גלוי לב ולא היסס לתקוף מסורות מבוססות היטב, כך למשל תקף את הנוהג להבעיר את המנה לעיניו של הלקוח כהצגה גרידא וגרס שיש לעשות זאת במטבח בלבד.

הוא הלך לעולמו ב-1993 בסן-ז'רמן-אן-לה.

  • La grande cuisine bourgeoise (Flammarion)
  • La vraie cuisine légère (Flammarion)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • .Larousse Gastronomique. president Gastronomic Comitee: Joel Robuchon, Calrkson Potter, random House, 2001, p. 587.