אנדרה וטטיאנה בוצ'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האחיות אנדרה וטטיאנה בוצ'י יחד עם בן דודן סרג'יו דה סימון, שגורש גם לאושוויץ.

טטיאנה בוצ'י (פיומה, 19 בספטמבר 1937) ואנדרה בוצ'י (פיומה, 1 ביולי 1939), הן שתי אחיות איטלקיות ממוצא יהודי, ניצולות שואה, עדות לשואה האיטלקית ומחברות זיכרונות על חוויותיהן באושוויץ. לאחר שזוהו בטעות כתאומות, הן הושארו בחיים כדי לשמש בניסויים שערך ד"ר יוזף מנגלה והן בין המעטים ששרדו. בהקשר זה קורותיהן הופכת אותן לעדות מכריעות לפעילותו של מחנה אושוויץ ולניסויי הפסבדו-המדעיים שבוצעו בו. ככזה, עניינן של האחיות בוצ'י הוא נושא לדיון היסטוריוגרפי נרחב הן באיטליה[1] והן ברמה הבינלאומית[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחיות טטיאנה (נולדה בשם ליליאנה) ואנדרה (אלסנדרה) בוצ'י נולדו בעיר פיומה בשנת 1937 וב-1939 בהתאמה, בנותיהן של ג'ובאני בוצ'י פיומאנו הקתולי ומירה פרלו, יהודייה. משפחת פרלו, במקור מבלארוס, עברה לרייקה בתחילת המאה העשרים כדי להציל את עצמם מהפוגרומים של הצאר.

משפחת פרלו עברה להתגורר בפיומה משום שהעיר נראתה סובלנית למדי כלפי יהודים, והיה לה מוצא לים שאיפשר נתיב מילוט במידת הצורך. אחותה של מירה, ג'יזלה, התחתנה גם עם קתולי, אדוארדו דה סימון, איתו עברה לנאפולי ושם ילדה את בנם הראשון סרג'יו דה סימון.

בשנת 1943, ג'יזלה, שנותרה לבדה עם בנה בנאפולי לאחר שבעלה נקרא לצבא, החליטה לחזור למשפחתה בפיומה עם סרג'יו הקטן. היא תתחרט על הבחירה הזו במשך כל חייה, שכן לאחר מספר חודשים שוחררה נאפולי על ידי בעלות הברית האנגלו-אמריקאיות והיהודים ניצלו.

לאחר 8 בספטמבר 1943, הוחלו חוקי הגזע הגרמניים ברייקה והחל גירוש קהילה היהודית. ב-28 במרץ 1944, בעקבות הלשנה של יהודים המחוז, אנדרה וטטיאנה, בהתאמה בגיל 4 ו-6, נעצרו יחד עם אמן, דודתן, בן הדוד סרג'יו דה סימון ובני משפחה אחרים.

משפחת פרלו הועברה לסוסאק למחסן יין שם שהתה לילה אחד, ולאחר מכן הועמסו כולם למכונית והועברו לבית הבד של ריזיירה די סן סאבה למשך יומיים ושני לילות שם הועברו לחקירות. מאוחר יותר הועלתה משפחת פרלו ללא מים ואוכל לאחת מקרונות הרכבת שנוסעות לפולין. מירה הצליחה להעביר למישהו פתק שיישלח למשפחת בעלה שנשאר בפיומה. בליל 4 באפריל 1944 הרכבת שלהם הגיעה לאושוויץ-בירקנאו.

הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ

המגורשים הובלו לכיכר שם סודרו, הסבתא הופנתה לשורה השמאלית והועמסה עם יהודים אחרים על משאית, נהרגה באותו ערב. חוקי אושוויץ קבעו הריגה בעת ההגעה לנשים עם ילדים ולגילאי שישים ומטה לחמש עשרה: באותו לילה הופרדו האם והבנות. הנערות זוהו בטעות ככל הנראה כתאומות מכיוון שהן זהות כמעט, למרות גילן השונה ועם בן דודן נשלחו ל"קינדרבלוק", צריף הילדים המיועד לניסויים של ד"ר יוזף מנגלה. האם והדודה נשלחו לצריף לא רחוק מזה של הילדים והושמו בזונדרקומנדו העובד במחנה הריכוז.

מירה הצליחה לראות את בנותיה כמה פעמים ובכל פעם שהלכה לבקרן היא חזרה עליהן שלא לשכוח את שמותיהן: המלצה זו הועילה לשתי הילדות אפילו לאחר שעזבו את המחנה כדי להיות מסוגלות להצטרף מחדש למשפחותיהן. אנדרה וטטיאנה החלו לדחות את האישה הרזה, המגולחת והסובלת שהפכה לאם, מכיוון שהיא כבר לא תאמה את זיכרון הדימוי שהיה להם של אמם, האחיות הגנו זו על זו מאימת המחנה.

הבנות החלו להבין שהן במחנה הריכוז, וגם אם בצורה מבולבלת הן התרגלו למוות, הן לא בכו מול ערימות הגוויות של אנשים כמוהן ואפילו לא בכו כשאמן הפסיקה לבקרן וקיבלו את האפשרות שאמם יכולה להיות גם בין הגופות האלה. "[...] אושוויץ היא מעל לכל הארובה. אני לא יודעת מתי, אבל בשלב מסוים ידעתי שאני נמצאת באותו מקום שנקרא אושוויץ ומבחינתי השם הזה נקשר לארובה. [...] העובדה היא שידעתי שאנשים נשרפים שם. להבות גם יצאו, לא רק עשן אפור. הבזקי להבות, שמהם ירד גשם כמו ערפל אפור שהתיישב בכל מקום ותמיד יכולת להריח את הריח הזה, לא הבנתי מה זה. מאוחר יותר נודע לי שזה בשר שרוף." נזכרה טטיאנה. אחותה הצעירה אנדרה זוכרת גם רגעים מחייהן במחנה:

פנים בקתת הילדים בבירקנאו

אם אני עוצמת עיניים אני רואה את צריף הילדים, אני, אחותי וסרג'יו מסתובבים ומחזיקים ידיים. [...] אנחנו מסתובבים לבד, קר לנו, אנו לובשים מעילים ונעליים ללא גרביים שמחליקות מרגלנו. שתי האחיות עם בן דודן, בימים הראשונים במחנה, דיברו ביניהם איטלקית. עם זאת, עד מהרה הם שכחו את שפתם, החלו להבין גרמנית ומאוחר יותר לדבר בה. למעשה, שתי הילדות לא חלו במחלות זיהומיות והרסניות כמו טיפוס, נומה ודיזנטריה. מבלי דעת הם עוררו רגישות וחמלה אצל מבוגרים מסוימים שהביאו במעשים קטנים להישרדות השניים. כמה אסירים הגישו להם לחם, קופסת ביסקוויטים ושוקולד ואפילו לקחו סיכונים עבורן. מכריעה לביטחונם הייתה בלוקובה, השומרת על בקתת הילדים והנשים, שהאחיות אינן זוכרות את שמה, שטיפלה במיוחד בטטיאנה שהעניקה לה סוודרים חמים לחלוק עם אחותה הקטנה וזה אפשר לשתי הילדות לשרוד את אכזריות המחנה.

יום אחד בנובמבר בלוקובה לקחה את אנדרה וטטיאנה הצידה ואמרה להם: "גברים יבואו, הם יאספו את כל הילדים ויגידו לך: מי שרוצה לראות את אמא שלהם ולחזור איתה, תעשה צעד קדימה. אתן צריכות לעמוד במקום ולא לענות על שום דבר." שתי האחיות גם אמרו לסרג'יו כדי שיציל את עצמו יחד איתן. כאשר ד"ר מנגלה הופיע בצריף עם אנשיו וביקש מהילדים להתקדם אם הם רוצים לבקר את אמם, סרג'יו, שהיה רגיל לגור איתה לבד, עשה את הצעד קדימה ונלקח יחד עם עוד 19 ילדים והועבר למחנה הריכוז נויואנגמה שם עבר ניסויים מחרידים ובסופו של דבר מת. הנערות, לעומת זאת, בזכות הקשר שלהן ועוצמתן זו לזו, נותרו דוממות בשקט ומעולם לא ביקשו לראות את אמן.

אחרי השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערכות חוקרי מוזיאון אושוויץ, לפחות 230,000 ילדים יהודים מכל מדינות אירופה הכבושה גורשו למחנה אושוויץ-בירקנאו. הישרדותם קשורה תמיד לנסיבות ותנאים יוצאי דופן לחלוטין[3][4]. ככלל, הילדים נשלחו מיד לתאי הגזים ונהרגו, מלבד תאומים או ילדים שנחשבו מעניינים לניסויים רפואיים או חובות מיוחדות אחרות במחנה. מתוך 776 ילדים איטלקים מתחת לגיל 14 שגורשו לאושוויץ, רק 25 שרדו[5]. ב-27 בינואר 1945, כאשר הגיעו הסובייטים לאושוויץ, היו בחיים רק 650 ילדים בני לאומים שונים, מתוכם פחות מ-50 מתחת לגיל 10. בין הניצולים הללו היו אנדרה וטטיאנה.

בפברואר 1945, לאחר השחרור, הועברו אנדרה וטטיאנה, שאיבדו קשר עם אמן שלדעתן מתה, יחד עם ילדים אחרים לבית יתומים ליד פראג שם למדו לדבר צ'כית. הן נשארו שם עד מרץ 1946, אז הועלו למטוס עם ילדים אחרים והועברו לאנגליה בלינגפילד, באחוזתו של סר בנג'מין דרייג', ששימשה מרכז לקבלת ילדים יתומים מאכזריות מחנות הריכוז.

אנדרה וטטיאנה בוצ'י במהלך שהותם בוויר קורטני בלינגפילד בסארי.

שם אנדרה וטטיאנה הרגישו לראשונה מוגנות ואהובות, תודות גם לפסיכולוג ולמחנכים שדאגו להם. התקופה האנגלית, בה למדו שפה חדשה, נזכרת בשמחה רבה על ידי האחיות, שם לראשונה אחרי זוועות אושוויץ הן מצאו אהבה שוב ויכלו להשתעשע במשחקים שהביאו להן כל הזמן, הנשים שהלכו למצוא אותם כשהן מנסות להחזירן למצב נורמלי עם מחוות קטנות, למשל לצאת לטיול. עבור אנדרה וטטיאנה הנשים האלה היו כמעט כמו אמהות ולמצוא אהבה עזרה להן רבות.

בינתיים, האם, ששרדה גם היא, ניסתה בכל האמצעים האפשריים לקבל חדשות על הבנות. הוועד לפליטים יהודים בלונדון יחד עם הצלב האדום הבינלאומי חיפש אותן, החל מהמספרים המקועקעים על זרועות הבנות ברגע שהגיעו לאושוויץ-בירקנאו שאמם הצליחה לזכור. יום אחד הגיע מכתב ללינפגילד מנאפולי שבה משפחות בוצ'י ודה סימון ביקש לקבל מידע על ילדיהן: המכון הצליח לאשר את קיום הבנות אך ללא ידיעות על סרג'יו. במעטפה הבאה מירה צירפה תמונה שלה עם בעלה ואנדרה וטטיאנה זיהו אותם. בגלל הביורוקרטיה המסובכת והחשש מטעויות, לקח קצת זמן עד שהבנות התאחדו עם הוריהן.

בדצמבר 1946 התלוותה לשתי האחיות הקטנות לרומא הגברת הצעירה שטיפלה בהן במשך חודשים, שם מצאו את אמן. זו הייתה פגישה כמעט מביכה, שכן הבנות נצמדו לבת הזוג שלהן במקום ללכת לפגוש את אמא שחיכתה להן: לקח קצת זמן לבנות מחדש את הקשר המשפחתי.

שום עיתון איטלקי לא דיווח על החדשות על חזרתן לאיטליה של שתי האחיות שגורשו לאושוויץ שנתיים קודם לכן, אך גיליון שהודפס באנגלית לבעלות הברית שהוצבו בטריאסטה הקדיש מאמר בעמוד הראשון לאירוע המדגיש את הסוף המאושר.

החזרה לשגרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה וטטיאנה חזרו לשגרה מהר מאוד והעמידו פנים שמה שעבר עליהן בבירקנאו לא קרה. לעיתים קרובות הן שוחחו עם אמם על לינגפילד, אך מעולם לא על בירקנאו. האחיות הקטנות כיבדו את שתיקת אמם בקשר לחוויה שלה והיא עשתה זאת עם ילדיה.

רק לאחר שנים רבות לאחר שחרורן וחזרתם לאיטליה, החלו אנדרה וטטיאנה לדבר על כך. הן חזרו לראשונה לבירקנאו עם מרצ'לו פזטי, היסטוריון איטלקי, אחד מחוקרי השואה האיטלקיים המובילים, לאחר שהעיד במרכז לתיעוד יהודי עכשווי (CDEC). זה היה מוזר מבחינתן לראות את בירקנאו שונה לחלוטין ממה שזכרו, היה חם והיה עשב גבוה עם חינניות פראיות וההתרשמות שלהן הייתה של להיות במחנה פליטים, ולא במה שהיה מחנה השמדה. הצריפים, במיוחד בנייני הבנייה, נראו מטופחים, המראה הכללי של המקום לא היה נורא כמו שזכרו אותו ולכן למרות הכאב שחשו בחזרתן למקום בו בילו את ילדותן בסבל מרעב וקור, זה לא היה חזרה טראגית.

הגרוע ביותר היה הטיול שארגן מחוז טוסקנה, כאשר במשך שישים שנה מאז השחרור, בשנת 2005, חזרו אנדרה וטטיאנה בפעם השנייה לבירקנאו. היה חורף והיה שלג ובאותו רגע משהו חזק מאוד וכואב התפרץ בתוכן, בפעם הראשונה הן ראו את המקום הזה שוב כפי שהיו רגילות לראותו כילדות והזיכרון חזר להן.

אחת לשנתיים האחיות עוזבות עם רכבת הזיכרון, ומשדרות לצעירים את זכר ילדותן. בשנת 2011 הן ביקרו לראשונה במוזיאון אושוויץ.

בשנת 2015 סיפורן נכלל בתערוכה הפתוחה במתחם אנדרטת ויטוריו ברומא בתאריכים 28 בינואר עד 15 במרץ 2015 והוקדשה ל"שחרור המחנות הנאציים"[6].

כיום האחיות בוצ'י הן בין העדות החשובות ביותר להשמדת היהודים; הן מעניקות ראיונות רבים באיטליה ובעולם; בין אלה גם לטיטי מארון שהחליט לכתוב ספר, "עדיף שלא לדעת", בו אנדרה, טטיאנה ומריולינו דה סימון, בת הדודה ג'יזלה, ילידת נאפולי לאחר השחרור מהמחנה, מספרים את סיפור משפחתם. .

בנוסף, התקיימו מספר מפגשים שאורגנו על ידי ממשלת טוסקנה ביום הזיכרון בהן השתתפו שתי האחיות, מכיוון שלדעתן זה נכון שאנשים בימינו, במיוחד צעירים שקוראים את ההיסטוריה של השואה רק בספרים, על מה שקרה באותן שנים מקולם החי של הניצולים, כך שזכרם של מיליוני אנשים שמתו במחנות הריכוז וההשמדה בשל טירוף אנושי לעולם לא יימחק.

ב-24 בינואר 2020, במהלך טקס פתיחת השנה האקדמית 2019/2020 בנוכחות השר לפיתוח כלכלי סטפנו פטואנלי, קיבלו אנדרה וטטיאנה תואר שני בכבוד בדיפלומטיה ושיתוף פעולה בינלאומי מאוניברסיטת טריאסטה[7][8].

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט המצויר "הכוכב של אנדרה וטאטי" שהוצג ב-13 באפריל 2018 בטורינו, הוקדש לגירוש האחיות בוצ'י לאושוויץ והיה סרט האנימציה האירופי הראשון על השואה[9]. הסרט שהופק לרגל יום השנה ה-80 לחוקי הגזע הפשיסטיים באיטליה, הוצג בפסטיבל הבינלאומי "קריקטורות במפרץ" שהתקיים בשנת 2018 בבירת פיימונטזה, שנערך ב-2018. הסרט הופק על ידי RAI ומרכז לארקאדארטה בשיתוף פעולה של משרד החינוך, האוניברסיטה והמחקר האיטלקי[10][11]. כיועץ מדעי שימש ההיסטוריון האיטלקי מרצ'לו פזטי, מנהל מוזיאון הקרן לשואה ברומא, אחד החוקרים המובילים של השואה וחוקי הגז הפשיסטים. מטרת הסרט המצויר הייתה לגרום לילדים להיות מודעים לשואה[12]. לרגל הפסטיבל, שתי האחיות התראיינו על ידי כתבים מטעם Rai News[13] והביעו את הערכתן לסרט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדרה וטטיאנה בוצ'י בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ (Maida).
  2. ^ Alan Rosen, ed. (2013). Literature of the Holocaust. Cambridge: Cambridge University Press. 
  3. ^ Helena Kubica (2000). "Children and Adolescents in Auschwitz" 2. Auschwitz: Auschwitz-Birkenau State Museum. עמ' 201–290. 
  4. ^ Marcello Pezzetti (2009). Il libro della Shoah italiana. Torino: Einaudi. עמ' 331–342. 
  5. ^ (Maida pp. 254 e 267).
  6. ^ La liberazione dei campi nazisti: catalogo della mostra. Gangemi. 2015. 
  7. ^ "Cerimonia inaugurale dell'Anno Accademico 2019/2020 | Università degli studi di Trieste". 
  8. ^ "Università, inaugurato l'anno accademico. Il rettore: "Manca un progetto politico serio"" (באיטלקית). 
  9. ^ "La Shoah dei bambini adesso diventa un cartone". 
  10. ^ "Sopravvissute ad Auschwitz, la storia delle sorelle Bucci in un cartone". 
  11. ^ "Il cartoon made in Sicily sulle sorelle sopravvissute". 
  12. ^ "Shoah. «La Stella di Andra e Tati», il primo cartoon dentro Auschwitz". 
  13. ^ "Auschwitz in cartoni animati".