אנדרה וטטיאנה בוצ'י
טטיאנה בוצ'י (פיומה, 19 בספטמבר 1937) ואנדרה בוצ'י (פיומה, 1 ביולי 1939) הן שתי אחיות יהודיות איטלקיות, ניצולות שואה. השתיים היו עדות לשואת יהודי איטליה וחיברו זיכרונות על חוויותיהן באושוויץ. לאחר שזוהו בטעות כתאומות, הן הושארו בחיים כדי לשמש בניסויים שערך ד"ר יוזף מנגלה והן בין המעטים ששרדו.
בהקשר זה, קורותיהן הפכו אותן לעדות מכריעות לפעילותו של מחנה אושוויץ ולניסויים הפסבדו-מדעיים שבוצעו בו. עניינן של האחיות בוצ'י הוא נושא לדיון היסטוריוגרפי נרחב, הן באיטליה[1] והן ברמה הבינלאומית[2].
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האחיות טטיאנה (נולדה בשם ליליאנה) ואנדרה (אלסנדרה) בוצ'י נולדו בעיר פיומה (כיום בקרואטיה), בשנת 1937 וב-1939 בהתאמה, בנותיהן של ג'ובאני בוצ'י פיומאנו הקתולי ומירה פרלו, יהודייה. משפחת פרלו, במקור מבלארוס, עברה לרייקה בתחילת המאה העשרים כדי להציל את עצמם מהפוגרומים של הצאר.
משפחת פרלו עברה להתגורר בפיומה, משום שהעיר נראתה סובלנית למדי כלפי יהודים, והיה לה מוצא לים, שאיפשר נתיב מילוט במידת הצורך. אחותה של מירה, ג'יזלה, התחתנה גם היא עם קתולי, אדוארדו דה סימון, עברה איתו לנאפולי ושם ילדה את בנם הראשון סרג'יו דה סימון.
בשנת 1943, ג'יזלה, שנותרה לבדה עם בנה בנאפולי, לאחר שבעלה נקרא לצבא, החליטה לחזור למשפחתה בפיומה, יחד עם סרג'יו הקטן. היא תתחרט על הבחירה הזו במשך כל חייה, שכן לאחר מספר חודשים שוחררה נאפולי על ידי בעלות הברית והיהודים ניצלו.
לאחר 8 בספטמבר 1943, הוחלו חוקי הגזע הגרמניים ברייקה והחל גירוש הקהילה היהודית. ב-28 במרץ 1944, בעקבות הלשנה, אנדרה וטטיאנה, בהתאמה בגיל 4 ו-6, נעצרו יחד עם אמן, דודתן, בן הדוד סרג'יו דה סימון ובני משפחה אחרים.
משפחת פרלו הועברה לחקירות ומאוחר יותר הועלתה, ללא מים ואוכל, לאחד מקרונות הרכבת לפולין. מירה עוד הצליחה ברגע האחרון להעביר פתק, למשפחת בעלה שנשאר בפיומה. בליל 4 באפריל 1944 הרכבת שלהם הגיעה לאושוויץ-בירקנאו.
באושוויץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגורשים הובלו לכיכר, שם סודרו. הסבתא הופנתה לשורה השמאלית, הועמסה עם יהודים אחרים על משאית ונרצחה באותו ערב. חוקי אושוויץ קבעו: מוות בעת ההגעה, לנשים עם ילדים ולגילאי שישים ומעלה וחמש עשרה ומטה. באותו לילה הופרדו האם והבנות. הנערות זוהו בטעות ככל הנראה כתאומות, מכיוון שהן זהות כמעט, למרות גילן השונה ועם בן דודן הן נשלחו ל"קינדרבלוק", צריף הילדים המיועד לניסויים של ד"ר יוזף מנגלה. האם והדודה נשלחו לצריף לא רחוק מצריף הילדים וצורפו לזונדרקומנדו של מחנה הריכוז.
במהלך תקופת שהותן באושוויץ הצליחה מירה לראות את בנותיה כמה פעמים. בכל פעם שכזו היא חזרה על דרישתה, שלא לשכוח את שמותיהן. שתי הילדות אכן זכרו כמצוות האם ולאחר שהמחנה שוחרר הן היו מסוגלות להצטרף מחדש למשפחותיהן.
עם זאת, במהלך אותה תקופה החלו אנדרה וטטיאנה לדחות את האם יותר ויותר. האישה הרזה, המגולחת והסובלת לא תאמה יותר את זיכרון הדימוי שהיה להן של אמן.
האחיות הגנו זו על זו מאימת המחנה, תוך שהן מתחילות להבין את משמעות העובדה שהן במחנה ריכוז. גם אם בצורה מבולבלת, הן התרגלו למוות. הן לא בכו מול ערימות הגוויות של אנשים כמוהן ואפילו לא בכו כשאמן הפסיקה לבקרן וקיבלו את האפשרות שגם היא יכולה להיות בין הגופות האלה.
"[...] אושוויץ היא מעל לכל ארובה. אני לא יודעת מתי, אבל בשלב מסוים ידעתי שאני נמצאת באותו מקום שנקרא אושוויץ ומבחינתי השם הזה נקשר לארובה. [...] העובדה היא שידעתי שאנשים נשרפים שם. להבות גם יצאו, לא רק עשן אפור. הבזקי להבות, שמהם ירד גשם כמו ערפל אפור שהתיישב בכל מקום ותמיד יכולת להריח את הריח הזה. לא הבנתי מה זה. מאוחר יותר נודע לי שזה בשר שרוף." נזכרה טטיאנה.
אחותה הצעירה אנדרה זוכרת גם היא רגעים מחייהן במחנה:
"אם אני עוצמת עיניים אני רואה את צריף הילדים. אני, אחותי וסרג'יו מסתובבים ומחזיקים ידיים. [...] אנחנו מסתובבים לבד, קר לנו, אנו לובשים מעילים ונעליים ללא גרביים, שמחליקות מרגלינו."
שתי האחיות ובן דודן, בימים הראשונים במחנה, דיברו ביניהם איטלקית. עם זאת, עד מהרה הם שכחו את שפתם, החלו להבין גרמנית ומאוחר יותר לדבר בה. שתי הילדות לא חלו במחלות זיהומיות והרסניות כמו טיפוס, ודיזנטריה. מבלי דעת הן עוררו רגישות וחמלה אצל מבוגרים מסוימים, שהביאו במעשים קטנים להישרדות השניים. כמה אסירים הגישו להם לחם, קופסת ביסקוויטים ושוקולד ואפילו לקחו סיכונים עבורן. מכריעה לביטחונן הייתה בלוקובה, השומרת על בקתת הילדים והנשים, שהאחיות אינן זוכרות את שמה, שטיפלה במיוחד בטטיאנה ושהעניקה לה סוודרים חמים לחלוק עם אחותה הקטנה. זה איפשר לשתי הילדות לשרוד את אכזריות המחנה.
יום אחד בנובמבר בלוקובה לקחה את אנדרה וטטיאנה הצידה ואמרה להן: "גברים יבואו. הם יאספו את כל הילדים ויגידו: מי שרוצה לראות את אמא שלו ולחזור איתה, יעשה צעד קדימה. אתן צריכות לעמוד במקום ולא לענות על שום דבר."
שתי האחיות אמרו זאת גם לסרג'יו, כדי שיציל את עצמו יחד איתן, אולם כאשר ד"ר מנגלה הופיע בצריף, עם אנשיו וביקש מהילדים להתקדם אם הם רוצים לבקר את אמם, סרג'יו עשה את הצעד קדימה ונלקח יחד עם עוד 19 ילדים למחנה הריכוז נוינגמה, שם עבר ניסויים מחרידים ובסופו של דבר מת. הנערות, לעומת זאת, בזכות הקשר שלהן זו לזו ועוצמתן, נותרו דוממות, לא ביקשו לראות את אמן וניצלו.
אחרי השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הערכות חוקרי מוזיאון אושוויץ, לפחות 230,000 ילדים יהודים מכל מדינות אירופה הכבושה גורשו למחנה אושוויץ-בירקנאו. הישרדותם קשורה תמיד לנסיבות ותנאים יוצאי דופן לחלוטין[3][4]. ככלל, הילדים נשלחו מיד לתאי הגזים ונהרגו, מלבד תאומים או ילדים שנחשבו מעניינים לניסויים רפואיים או חובות מיוחדות אחרות במחנה. מתוך 776 ילדים איטלקים מתחת לגיל 14 שגורשו לאושוויץ, רק 25 שרדו[5]. ב-27 בינואר 1945, כאשר הגיעו הסובייטים לאושוויץ, היו בחיים רק 650 ילדים בני לאומים שונים, מתוכם פחות מ-50 מתחת לגיל 10. בין הניצולים הללו היו אנדרה וטטיאנה.
בפברואר 1945, לאחר השחרור, הועברו אנדרה וטטיאנה, שאיבדו קשר עם אמן, שלדעתן מתה, יחד עם ילדים אחרים, לבית יתומים ליד פראג, שם למדו לדבר צ'כית. הן נשארו במקום עד מרץ 1946. אז הועלו למטוס עם ילדים אחרים והועברו לאנגליה, לאחוזתו של סר בנג'מין דרייג', לינגפילד, ששימשה מרכז לקבלת ילדים יתומים שניצלו מאכזריות מחנות הריכוז.
שם, אנדרה וטטיאנה הרגישו לראשונה מוגנות ואהובות, תודות גם לפסיכולוג ולמחנכים שדאגו להן. התקופה האנגלית, בה למדו שפה חדשה, זכורה בשמחה רבה על ידי האחיות. שם, לראשונה אחרי זוועות אושוויץ הן מצאו אהבה שוב ויכלו אף להשתעשע. עבור אנדרה וטטיאנה הנשים שטיפלו בהן היו כמעט כמו אמהות.
בינתיים, האם, ששרדה גם היא, ניסתה בכל האמצעים האפשריים לקבל חדשות על הבנות. הוועד לפליטים יהודים בלונדון, יחד עם הצלב האדום הבינלאומי חיפש אותן, בעיקר לפי המספרים המקועקעים על זרועות הבנות, שאמן הצליחה לזכור. יום אחד הגיע מכתב ללינגפילד, מנאפולי ובו משפחות בוצ'י ודה סימון ביקשו לקבל מידע על ילדיהן. המכון הצליח לאשר את קיום הבנות. לא היו לו ידיעות על סרג'יו. במכתב הבא מירה צירפה תמונה שלה עם בעלה ואנדרה וטטיאנה זיהו אותם. בגלל הביורוקרטיה המסובכת והחשש מטעויות, לקח קצת זמן עד שהבנות התאחדו עם הוריהן.
בדצמבר 1946 התלוותה לשתי האחיות הקטנות, לרומא הגברת הצעירה שטיפלה בהן במשך חודשים. שם הן אכן מצאו את אמן. זו הייתה פגישה כמעט מביכה, שכן הבנות נצמדו לבת לווייתן, במקום ללכת לאמא שחיכתה להן. לקח קצת זמן לבנות מחדש את הקשר המשפחתי.
שום עיתון איטלקי לא דיווח על החדשות על חזרתן לאיטליה של שתי האחיות שגורשו לאושוויץ שנתיים קודם לכן, אך גיליון שהודפס באנגלית לבעלות הברית שהוצבו בטריאסטה הקדיש מאמר בעמוד הראשון לאירוע תוך הדגשת הסוף המאושר.
החזרה לשגרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנדרה וטטיאנה חזרו לשגרה מהר מאוד והעמידו פנים שמה שעבר עליהן בבירקנאו לא קרה. לעיתים קרובות הן שוחחו עם אמן על לינגפילד, אך מעולם לא על בירקנאו. האחיות הקטנות כיבדו את שתיקת אמן בקשר לחוויה שלה והיא עשתה זאת עם ילדיה.
רק לאחר שנים רבות החלו אנדרה וטטיאנה לדבר על כך. הן חזרו לראשונה לבירקנאו עם מרצ'לו פזטי, היסטוריון איטלקי, אחד מחוקרי השואה האיטלקיים המובילים, לאחר שהעיד במרכז לתיעוד יהודי עכשווי (CDEC). זה היה מוזר מבחינתן לראות את בירקנאו שונה לחלוטין ממה שזכרו. היה חם והיה עשב גבוה עם חינניות פראית וההתרשמות שלהן הייתה של להיות במחנה פליטים, ולא במה שהיה מחנה השמדה. הצריפים נראו מטופחים והמראה הכללי של המקום לא היה נורא כמו שזכרו אותו. לכן, למרות הכאב שחשו בחזרתן למקום בו בילו את ילדותן בסבל מרעב וקור, זו לא הייתה חזרה טראגית.
גרוע יותר היה הטיול שארגן מחוז טוסקנה, לציון שישים שנה מאז השחרור, בשנת 2005. אנדרה וטטיאנה חזרו אז, לבירקנאו. היה חורף והיה שלג ובאותו רגע משהו חזק מאוד וכואב התפרץ בתוכן, בפעם הראשונה הן ראו את המקום הזה שוב כפי שהיו רגילות לראותו כילדות והזיכרון חזר להן.
אחת לשנתיים האחיות עוזבות עם רכבת הזיכרון, ומשדרות לצעירים את זכר ילדותן. בשנת 2011 הן ביקרו לראשונה במוזיאון אושוויץ.
בשנת 2015 סיפורן נכלל בתערוכה הפתוחה במתחם אנדרטת ויטוריו אמנואלה השני ברומא, תערוכה שהוקדשה ל"שחרור המחנות הנאציים"[6].
כיום האחיות בוצ'י הן בין העדות החשובות ביותר להשמדת היהודים. הן מעניקות ראיונות רבים באיטליה ובעולם. בין אלה גם לטיטי מארון, שהחליט לכתוב ספר, "עדיף שלא לדעת", בו אנדרה, טטיאנה ומריולינו דה סימון, בת הדודה ג'יזלה, ילידת נאפולי מספרות את סיפור משפחתן.
בנוסף, התקיימו מספר מפגשים שאורגנו על ידי ממשלת טוסקנה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ובהם השתתפו שתי האחיות. לדעתן זה נכון שאנשים בימינו, במיוחד צעירים שקוראים את ההיסטוריה של השואה רק בספרים, ישמעו עליה גם בקולם החי של הניצולים. אסור שזכרם של מיליוני אנשים שמתו במחנות הריכוז וההשמדה, בשל טירוף אנושי, יימחק.
ב-24 בינואר 2020, במהלך טקס פתיחת השנה האקדמית 2019/2020 בנוכחות השר לפיתוח כלכלי סטפנו פטואנלי, קיבלו אנדרה וטטיאנה תואר שני של כבוד, בדיפלומטיה ושיתוף פעולה בינלאומי, מאוניברסיטת טריאסטה[7][8].
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרט ההנפשה "הכוכב של אנדרה וטאטי", שהקרנת הבכורה שלו התרחשה בפסטיבל Cartoons on the Bay ב-13 באפריל 2018, מוקדש לגירוש האחיות בוצ'י לאושוויץ, כאשר הוא נחשב לסרט ההנפשה האירופאי הראשון על השואה[9]. הסרט שהופק לרגל יום השנה ה-80 לחוקי הגזע באיטליה, הופק על ידי Rai Fiction ו-Larcadarte בשיתוף משרד החינוך, האוניברסיטה והמחקר האיטלקי.[10][11]. כיועץ מדעי שימש ההיסטוריון האיטלקי מרצ'לו פזטי, מנהל מוזיאון הקרן לשואה ברומא, אחד החוקרים המובילים של השואה וחוקי הגז הפשיסטים. מטרת הסרט הייתה לגרום לילדים להיות מודעים לשואה[12]. לרגל הפסטיבל, שתי האחיות התראיינו על ידי כתבים מטעם Rai News[13] והביעו את הערכתן לסרט.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנדרה וטטיאנה בוצ'י, Marcello Pezzetti & Umberto Gentiloni Silveri (ע), Noi, bambine ad Auschwitz - La nostra storia di sopravvissute alla Shoah, מילאנו: Mondadori, 2019, ISBN 978-88-047-0825-4. (באיטלקית)
- Maria Pia Bernicchia, Chi vuole vedere la mamma faccia un passo avanti... I 20 bambini di Bullenhuser Damm una carezza per la memoria, מילאנו: Proedi, 2014, ISBN 978-88-9735-025-5. (באיטלקית)
- Bruno Maida (2013). La Shoah dei bambini. טורינו: Einaudi. ISBN 978-8806213855.
- Titti Marrone (2003). Meglio non sapere. Laterza.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הכוכב של אנדרה וטאטי, הסרט המצויר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Maida.
- ^ Alan Rosen, ed. (2013). Literature of the Holocaust. Cambridge: Cambridge University Press.
- ^ Helena Kubica (2000). "Children and Adolescents in Auschwitz". Auschwitz-Birkenau State Museum. Auschwitz. 2: 201–290.
- ^ Marcello Pezzetti (2009). Il libro della Shoah italiana. Torino: Einaudi. pp. 331–342.
- ^ Maida, עמ' 254 ו-267.
- ^ La liberazione dei campi nazisti: catalogo della mostra. Gangemi. 2015.
- ^ "Cerimonia inaugurale dell'Anno Accademico 2019/2020 | Università degli studi di Trieste".
- ^ "Università, inaugurato l'anno accademico. Il rettore: "Manca un progetto politico serio"" (באיטלקית).
- ^ "La Shoah dei bambini adesso diventa un cartone".
- ^ "Sopravvissute ad Auschwitz, la storia delle sorelle Bucci in un cartone".
- ^ "Il cartoon made in Sicily sulle sorelle sopravvissute".
- ^ "Shoah. «La Stella di Andra e Tati», il primo cartoon dentro Auschwitz".
- ^ "Auschwitz in cartoni animati".