אנדרה פרנקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים, שמות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אנדרה פרנקן
André Franquin
Franquin2.png
לידה 3 בינואר 1924
אטרבק, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בינואר 1997 (בגיל 73)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה André Jacques Hector Franquin עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קומיקסאי, תסריטאי, אנימטור עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי Marcinelle school עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Gaston, Modeste et Pompon, Idées noires, Marsupilami, Spirou et Fantasio in « Le Journal de Spirou » עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ Georges Beuville עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • הפרס הגדול של העיר אנגולם (1974)
  • פרס סן-מישל (1981)
  • פרס מקס ומוריץ (1994)
  • פרס סן-מישל (1972)
  • פרס אדמסון (1980) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Franquin signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנדרה פרנקןצרפתית: André Franquin,‏ 3 בינואר 1924 - 5 בינואר 1997) היה קומיקסאי בלגי בצרפתית, שנודע בעיקר בגלל הסדרות "Spirou et Fantasio", "גסטון", Modeste et Pompon ו-Idées noires. כמו כן יצר את מרסופילמי, בעל חיים דמיוני. היה חניכו של ז'יז'ה, יחד עם מוריס וויל והתחיל את דרכו בתחום הקומיקס בשנת 1946 כשבמגזין "Spirou (ספירו) ירש ופיתח את הסדרה "ספירו ופנטזיו" שז'זי' נטש אותה. פרנקן בנה את עולמה של הסדרה תוך הוספת דמויות כמו הרוזן דה שמפיניאק,, זורגלוב, זנטאפיו, סקוטין, ובמיוחד מרסופילמי. אחרי ריב עם המו"ל שארל דופווי ב-1955 הצטרף פרנקן ל מגזין Journal de Tintin" ("ז'ורנל דה טנטן") (טינטין) ויצר את הסרדה "מודסט ופומפון". בהמשך חזר להוצאה לאור דופווי. בשלהי שנות ה-1950 יחד עם איוואן דלפורט, יצר פרנקן עבור המגזין "ספירו" את הגיבור Gaston Lagaffe ("גסטון לאגאף") שעמד בהמשך במרכזה של סדרה חדשה. באותה תקופה, עמוס בעבודה, הקים פרנקן הקים סטודיו משלו וכינס סביבו יוצרים צעירים שהידועים בהם היו Greg (גרג), Roba (רובה) וז'ידאאם (Jidéhem). בעקבות מחלה גופנית ואחר כך דיכאון בשנות ה-1960 הפסיק את הסדרה "ספירו ופנטזיו" כדי להקדיש את עצמו ל"גסטון" ולכתוב את התסריט לסדרה Isabelle (איזבל). בסוף שנות ה-1970 נמנה עם יוזמי המגזין Trombone illustré (טרומבון המויאר), בו יצר את הסדרה "Idées noires" (ראיונות שחורים), שפורסמה בהמשך ב"Fluide glacial".

אנדרה פרנקן נפטר בשנת 1997 מאוטם שריר הלב.

פרנקן נחשב לאחד מעמודי התווך של הקומיקס הפרנקו-בלגי ושל הדור הראשון של אסכולת מרסינל (Marcinelle). הוא הצטיין באיכות ציוריו, במיוחד בהעברת התנועות, הבעת הדמויות, התפוארות העשירות וגם בהומור עתיר הדמיון, לעיתים קרובות עם טאץ' של שירה. הוא יצר בתרופה שבהקומיקס נחשב בעיקר כנועד לילדים וחיבר סיפורים נגישים לקהל הצעיר בלי לשכוח לזרוע בהם גם פרטים שאינם מתגלים אלא אחרי קריאה יותר מעמיקה. החל מסוף שנות ה-1970 יצר גם קומיקסים בעלי אופי בוגר יותר ופוליטי או ברוח ה"ירוקים".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה פרנקן נולד בשנת 1924 באטרבק, אחד היישובים בבלגיה המשתייכים לבריסל רבתי, אותו יישוב שבו נולד גם הרז'ה. כשהיה בן חמש עברה משפחתו לגור ברובע סמוך. אביו היה פקיד בנק מאוד רציני מאוד. לימים סיפר פרנקן שהאווירה המתסכלת ומחניקה של רצינות יתרה בבית בילדותו היא זו שיצרה בו צורך עז להצחיק ולבדר. התחיל לצייר בגיר מגיל חמש כשקיבל במתנה לוחית שחורה. צייר לפעמים קריקטורות של הסובבים וצייר קצת גם בעת שיעוריו במכללת סן בוניפאס, שבה למד גם הרז'ה כמה שנים קודם. בשנות צעירותו קרא פרנקן את כתבי העת Mickey, Robinson, Hop-là !, טינטין, Bicot של מרטין בראנר, Popeye של אי סי סיגאר, הסדרה Pim Pam Poum אותה אהבה במיוחד, וכן את המחברים האמריקאים אלכס ריימונד, מילטון קאניף ומעל הכל ג'ורג' מקמאנוס, מחבר "משפחת איליקו", אותה העריץ בגלל ההומור והעיצוב הגרפי היצירתי. אהב גם את העיתון ההומוריסטי הצרפתי "L'Os à moelle" שהיה פחות מאויר. פרנקן הצעיר אהב סרטים אמריקאים עם הזמן והרזה, בסטר קיטון, הרולד לויד, מק סנט ויותר מכולם - צ'רלי צ'פלין. גם סריטי וולט דיסני השרו בו השראה ברמת הגרפיקה וההומור. פרנקן העריץ גם את אמנותו של טקס אוורי שממנו למד לתפוס את התנועות המצחיקות, בהתחלה חיקה את סגנונו של ז'יז'ה. השפיעה עליו גם אמנות הצבעים של רובנס ושל הציירים הפרימיטיבים הפלמים. בין הסופרים משכו אותו בעיקר ז'ול ורן ודניאל דפו עם רובינזון קרוזו

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי סיום לימודים הומניים במכון סן בוניפאס-פרנאסף החליט אביו לרשום אותו ללימודי אגרונומיה. [1] בעזרת אמו שכנע את אביו לוותר ולאפשר ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות סן לוק, מוסד חינוך קתולי לאמנויות אותו עזב לבסוף די מהר. למד שם טכניקת צבע, ציור בפחם, ציורים של מוטיבים רומיים או ביזנטיים, שיעורי הגיוגרפיה וציור לפי מודל חי. כללי הצניעות אסרו על שימוש במודלים נשיים בעירום. בדרך כלל הסטודנטים עצמם שימשו למודלים אחד לשני. בימי מלחמת העולם השנייה מעמדו כסטודנט בסן לוק איפשר לו לחמוק ממגבלות ומעבודת כפייה. לימים הודה שכל מה שלימוד בסן לוק לא היה "מיותר". אולם כעבור שנה התחיל להשתעמם ואז פגש את אדי פאפ, מפגש שהשפיע על המשך מהלך חייו. פאפ, שפגש את פרנקן כשביקר בבית הספר סן לוק שבו למד גם הוא בעבר, התרשם מאוד מציוריו של הצעיר והציע לו להצטרף ל-CBA, סדנה קטנה לסרטים מצוירים שבה עבד. ההצעה באה בזמן מתאים מכיוון שבית הספר סן לוק נאלץ להיסגר בגלל ההפגזות האוויריות. בספטמבר 1944 הפך פרנקן ליוצר סרטים מצוירים, עיסוק חדש לחלוטין עבורו, שבו נאלץ להסתדר לבד, ללא כל הדרכה. הגעת החיילים האמריקאים ששחררו את בלגיה מהכיבוש הגרמני, הביא לבלגיה גם תחרות עם תעשיית הסרטים המצוירים האמריקאית ובנסיבות אלה סדנת ה-CBA פשטה את הרגל. עם זאת, רווה פרנקן נחת בעת עבודתו בסדנה מהתוועדותו לשני ציירים מצטיינים, מוריס ופיו.

התחלתו כקומיקסאי 1949-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל דופווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1945 היה פרנקן מובטל. מוריס שכבר פרסם ציורים הומוריסטיים וקריקטורות ב- "מוסטיק" ("יתוש"), מגזין לתוכניות רדיו שהוצא לאור על ידי דופווי, בישר לו שהמו"ל מחפש ציירים עבור מגזין אחר שלו, "ספירו" (Spirou). פרנקן, מוריס ואחרים מצאו אז בית במגזין זה. במקביל פרסם פרנקן ציורים "מקצועיים" בכתב העת של ארגון הצופים הקתולים הבלגים, Plein-Jeu.התעמק לצורך זה בעולם הצופים, על תלבושותיהם ומנהגיהם עליהם למד, בין היתר, מהצייר פייר ז'ובר, ומהעורך הראשי הנמרץ של כתב העת, ז'אן-ז'אק שלנס. בשנים 1945–1952 יצר פרנקן עבור "מוסטיק" כארבעים ציורים, שכללו כמה עטיפות שער, עלילות מצחיקות ומפתיעות בדף אחד (gags en une planche) וכמה איורים לצורך פרסומות. מלכתחילה עשה פרנקן רושם טוב עם הטווייה מצוינת של גבוריו, ונטייתו להומור שחור מעודן (כשגבוריו עוברים מצבים מאוד לא נעימים אך ניתן להתגבר על ההרגשה הודות לסגנון הקומי של הציור). באותה תקופה הוא יצר בטכניקת ה-lavis כמה עטיפות שער עבור השבועון Bonnes Soirées.

"אה..., שלום אדון דוקראן, שלום אדון לפואן" - גסטון לאגאף ב"רחוב דה ואלון" בלוון החדשה
בסדנה של ז'ז'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותם הימים ז'ז'ה היה הצייר הראשי של "ספירו", כלומר, הוא יצר כמעט כל הקומיקסים של הבית:ספירו ופנטזיו, Valhardi, דון בוסקו, עמנואל וכו'. בעצת שארל דופווי ומתוך רצון להקל בעומס על עצמו, הושיב ז'ז'ה את העובדים החדשים בסדנה בווטרלו. היה מדובר בוויל, במוריס שעבד על פרויקט עם cow boys עבור אולפן הסרטים המצוירים ופרנקן שלקח על עצמו את המשך הסדרה "סיפור ונפטזיו". הקבוצה עבדה בחדר השינה של ז'ז'ה וזוגתו. לפעמים קפץ לשם גם פיו כדי להתיעץ.

בתחילת שנת 1946 הפליג פרנקן ביצירת המשכים ל"ספירו ופנטזיו" - "הירושה" ו"הטנק". שפורסמו ב-1947 ב"אלמנך ספירו". שקיבץ בתוכו קומיקסים שונים של ציירי הבית של דופווי. פרנקן עבר את מבחן זה בהצלחה וז'יז'ה הרשה לעצמו לעזוב את הסדרה כדי לנסוע לאיטליה לשם תחקיר לקראת הסדרה השנייה של "דון בוסקו". ביוני 1946 פנה פרנקן גם להשלמת הסדרה החצי-מוכנה של ז'ז'ה "ספירו והבית הטרומי" שבאלבום "רדאר הרובוט". הוא ידע להיצמד בדיוק לסגנון הקריקטורלי של קודמו, כך שלא היה אפשר להבדיל במעבר מיוצר ליוצר. אחר כך עבר ביד בטוחה לפרק "ירושה של ספירו" . ז'ז'ה ומוריס סיעו מאוד בשלב הזה לציירים החדשים להשתלב ורכוש ביטחון באמנות הקומקסים

באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שפארנקן עבד על השלמת "צוכניות הרובוט" הזוג ז'יז'ה שחשש לפריצת מלחמה חדשה בין המערב לברית המועצות, עזבו את אירופה לארצות הברית ולקחו איתם את הצעירים פרנקן ומוריס. מוריס נטש אותם כדי להתקבל באופלני "דיסני" אולם פרנקן נשאר לצאת יחד איתם לגילוי לוס אנגל'ס שנחשבה בעיניו לב- לבה של עולם הקומיקס. אולם בהגיעם לאמריקה גילו שמכסת המהגרים מבלגיה התמלאה כבר ונאלצו לחכות שנה עד להשגת ויזה למהגרים. בעזרת ויזת התיירים שברושתם יצאו למסע אל קליפורניה במכונית הדסון ישנה של ז'זיה. בהגיעם ללוס אנג'לס התאכזב וגילה שניו יורק ושיקגו יותר מתקדמות בתחום הקומיקס. בגלל תפוגת תוקף הוויזה נסעו למקסיקו אך גם שם מוריס ופרנקן אולצו לחכות בגבול כחודשיים. הם הצטרפו לז'יז'ה בטיחואנה באוקטובר 1948. שם יצר פרנקן את "ספירו בזירת באגרוף", שבה הצטיין בהעברת התנועות של הגיבור. הוצאת דופווי לא הייתה מרוצה מהמטמורפוזה של הגיבור המנומס שעבר לקרבות עם שודדי הרחוב. פרנקן החליט להתפטר אבל לבסוף התעשת והגיע להסדר עם המו"ל הבלגי.

בחג המולד 1948 עברה הקבוצה למקסיקו סיטי, בה שכר ז'ז'יה ומשפחתו וילה בפרברי העיר. פרנקן ומוריס העדיפו לשכור חדר שכור בתוך העיר. באותו חדר צייר פרנקן את הסדרה "ספירו על הסוס" (1949) .היו לו קשיים לא מעטים בציור הסוסים. .[2] בגלל מחסור בכספים סידור התשלומים בין בלגיה למקסיקו לא עלה יפה ושני היוצרים חזרו לגור אצל ז'יז'ה ומשפחתו עד יוני 1949. אז מוריס ופרנקן עזבו לניו יורק .שם דרכיהם נפרדו כשמוריס נשאר בארצות הברית, בעוד פרנקן, שהרגיש געגועים למולדת ולליליאן סרווה, אשתו לעתיד, שב לבלגיה.[3][4] באותם ימים סיים את "ספירו אצל הפיגמאים", סיפור שהתחיל במקסיקו ושבו שיפר את הקומפוזיציה, על ידי ניצול המרחבים .[3]

ההתמקצעות בקומיקס 1972-1950[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוח חדשה ב"ספירו ופנטזיו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקן שכר חדר בבית ארחה משפחתי בבריסל, בסמוך לחדר של ויל. בשנת 1950 אחרי שבע עשרה שנות היכרות, התחתן עם ליליאן[5] בימים ההם הוא צייר שלושה סיפורים, מביניהם Mystère a la frontière ("מסתורין בגבול") שהיווה ציון דרך בסדרה, כי על סמך סיפור זה הוא גילה יסודות חדשים כדי להשיק מחדש את הסדרה, תוך פיתוחם של גבורים משניים המופיעים במהלך הנרטיבים שאותם צייר. באמצעות ז'יז'ה שחזר בקיץ 1950, הכיר פרנקן את אחיו, אנרי ז'ילן, שנודע בשם העט "ז'אן דארק". (Jean Darc). לפי הזמנתו של פרנקן כתב אנרי ז'ילן את תסריט הסיפור הכפרי "Il y a un sorcier à Champignac (יש מכשף בשמפיניאק) שבו מופיעים לראשונה הכפר שמפיניאק ותושביו. ]רנקן עיבד את התסריט שהיה ארוך מדי מכדי ליצור סיפור יחיד בעל 57 דפי ציורים.[6] פרנקן מאכלס את סיפורו המתומצת בהמצאות של ז'ילן -[7] "הרוזן שמפיניאק" ופטריותיו, ובעיר שמפיניאק-אן-קמברוס וכמה מתושביו הייצוגיים, כמו ראש העיר.[6]

"Spirou et les Héritiers" ("ספירו והיורשים") פורסם בשנים 1951–1952 בעיתון "ספירו" . בו יצר פרנקן את הרשע הראשון שלו, זנטאפיו, הבן דוד הרע של פנטזיו. באלבום זה הוכיח פרנקן שוב את כושר ההמצאה שלו כשיצר כל מיני מכונות, למשל ה"פנטקופטר" (Fantacoptère).[8] אולם מעל הכל בלט לראשונה בסיפור זה ה"מרסופילאמי" שביער פלומביה, ארץ דמיונית שקיבלה השראה מהסביבות האמרקניות-מקסיקניות[8] קצב הפרסומים ב"ספירו" לא השאיר מקום להפסקות בסדרה "ספירו ופנטזיו" ואז פרנקן הרגיש צורך לקשר אותה עם הסיפור "Les Voleurs du marsupilami" ("גנבי המרסופילאמי") .[9] ז'ו אלמו (שם העט של ז'או סלמון) גנב לו את הרעיון הבסיסי של הסיפור במיוחד כשהשתמש מחדש במרסופילאמי שאותו התכוון פרנקן התכוון פרנקן לנטוש.[10] בסוף שנת 1952 הופיע "La Corne de rhinocéros" ("קרן הקרנף") שנקרא במקור Spirou et la Turbotraction' ("ספירו והטורבוטרקציה"). לראשונה הופיעה בסדרה גבורה ממין נקבה - העיתונאית סקוטין.[11] הוא יצר גם את Turbotraction (טרובטרקציה), מכונית בעלת טורבינה המחליפה את המנוע הרגיל.[12] הצנזורה העצמית של הוצאת דופווי הרגישה צורך להתערב באלבום הזה ולמחוק בצבע "גואש לבן" את אקדח השודדים שפרצו לחנות הגדולה כדי למנוע את איסור האלבום בצרפת.[13] מאוחר יותר הואשם אלבום זה ב"גזענות" על כי השחורים הוצגו בו לכאורה כיצורים נחותים. פרנקן דחה את הטענה באומרו שדווקא כמה לבנים מוצגים בו כמטומטמים.[12]

החל מהקיץ 1953 פורסם בכתב העת "ספירו" הסיפור "הדיקטטור והפטרייה" לפי רעיון מאת מוריס אוזי, אותו פיתח פרנקן לפי רוחו. מוצגת בו המצאה חדשה, ה"מטומול", גז שהמגע איתו מרכך את כל המתכות.[14] בסיפור זה כתב פרנקן את נאומו הראשון של ראש מהעיר שמפיניאק, בהשראת הקריקטוריסט אנרי מונייה וכתב העת L'Os à moelle ("מח העצם").[15] הסיפורים מתפרסמים זה אחרי זה ללא הפוגה. כדי לא להתעייף השתדל פרנקן לשנות סוגה בכל אלבום. כף למשל, "La Mauvaise Tête" היה סיפור בלשים, הראשון שכתב פרנקן.[16] בלט במיוחד סיפור מרוץ האופניים, שבו הירידה של פנטזיו מהר פילו נחשבת על ידי רבים למלאכת מחשבת של ציור תנועה ביצירות הקומיקס.[17] הסיפור הבא, Le Repaire de la murène (מפלט הצלופח) מוצגת צוללת שהומצאה על ידי פרנקן לפי דגם ה"צוללת הרטובה" המתוארת במגזין Science et Vie "סיאנס א וי". זהו הסיפור הראשון שפרנקן כתב עבורו תסריט מוכן מראש.[18] הסיפור Quick Super "קוויק סופר" מאפשר לפרנקן לצייר מכוניות ובמיוחד את "השמנה האמריקאית",[19] בא אחריו הסיפור " Les Pirates du silence" (הפיראטים של השקט") אותה יצר פרנקן בעזרת ויל ומוריס רוזי. ויל צייר את התפאורות,[20] ורוזי בנה את התסריט שהפעם אימץ אותו פרנקן במלואו.[21] ב-1955 עבד שוב פרנקן יחד עם ויל שאותו הכיר עוד אצל ז'יז'ה ויצר את Tif et Tondu contre la main blanche ("טיף וטונדי נגד היד הלבנה" ) מתוך סדרת Tif et Tondu ("טיף וטונדי" ). הגיע אחר כך תורו של הסיפור "Le gorille a mauvaise mine" (הגורילה לא נראה טוב). בהתחלה חשש מוציאים לאור דופווי שהמלים "לא נראה טוב" בכותרת יגרמו לירידה במכירות.[22] עם זאת פרסמו אותו ב-1956 ב"ספירו".[23] זאת הייתה הזדמנות למחבר לערוך תחקיר רציני כדי לתאר באופן ריאליסטי את עולם החי והצומח של אפריקה וכן את האוכלוסייה המקומית.[24] סוף סוף "הנוסע במזוזואיקון" ניצל את רעיון הופעתו מחדש של הדינוזאורים.[25]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדרה פרנקן בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • José-Louis Boquet et Eric Verhoest, Franquin, chronologie d'une œuvre, Monaco, Marsu Production, novembre 2007, ISBN 978-2-35426-010-1,

(ז.'ל. בוקה ואריק ורהוסט - "פרנקן, כרונולוגיה של יצירה")

  • Numa Sadoul Et Franquin créa la gaffe : Entretien avec Numa Sadoul, Bruxelles, Dargaud, février 1986 ISBN|2-87178-000-5

(נומה סדול - ויברא פנרקן את ה gaffe" -ריאיון אצל נומה סדול")

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Quelques figures de l'InstitutSaint-Boniface Parnasse
  2. ^ בוקה ורהוסט עמ' 13
  3. ^ 1 2 בוקה ורהוסט עמ' 14
  4. ^ « Au revoir, Liliane Franquin »BDzoom 2007
  5. ^ N.Sadoul 1986 עמ' 44
  6. ^ 1 2 2007 Boquet et Verhoest עמ' 15
  7. ^ N.Sadoul עמ' 100
  8. ^ 1 2 Boquet et Werhoest 2007 עמ' 24
  9. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 26
  10. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 27
  11. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 30
  12. ^ 1 2 Boquet et Werhoest 2007 עמ' 33
  13. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 32
  14. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 34
  15. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 35
  16. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 38
  17. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 39
  18. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 45
  19. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 46
  20. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 49
  21. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 48
  22. ^ הביטוי השלילי הופיע עוד באלבום הקודם - "הראש הרע"
  23. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 53
  24. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 54
  25. ^ Boquet et Werhoest 2007 עמ' 74