אנדרו ברייטברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרו ברייטברט
Andrew Breitbart
ברייטברט נואם בוועידת CPAC,‏ 2012
ברייטברט נואם בוועידת CPAC,‏ 2012
לידה 1 בפברואר 1969
ארצות הבריתארצות הברית לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
פטירה 1 במרץ 2012 (בגיל 43)
לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הילסייד ממוריאל פארק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
מעסיק וושינגטון טיימס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Susannah Bean (1997–2012) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
טוויטר AndrewBreitbart
http://Breitbart.com/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדרו ג'יימס ברייטברט (באנגלית: Andrew James Breitbart;‏ 1 בפברואר 1969 – 1 במרץ 2012) היה מו"ל אמריקאי-יהודי, פרשן עבור "וושינגטון טיימס", מחבר, פרשן אורח בתוכניות ידיעות שונות[1]. ברייטברט שימש גם כעורך של אתר האינטרנט "דו"ח דראדג'" וכעיתונאי חוקר עבור אריאנה הפינגטון. בנוסף, הוא עזר לה להקים את אתר "הפינגטון פוסט" ועזר בפרסום האתר.

אנדרו ברייטברט הקים את האתרים Breitbart.com, Breitbart.tv, Big Hollywood, Big Government, Big Journalism ו-Big Peace. הוא שיחק תפקיד מפתח בשערוריית הסקסטינג של אנתוני ויינר[2], בשערוריית התפטרותה של שירלי שרוד וכן חשף סדרת סרטונים בפרשת ACORN. כמו כן, אנדרו ברייטברט לקח חלק פעיל בתנועת מסיבת התה[3].

אנדרו ברייטברט ייסד את האתר חדשות ברייטברט.

תחילת חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייטברט נולד בלוס אנג'לס שבארצות הברית למשפחה ממוצא אירי. הוא אומץ כתינוק בן שלושה שבועות על ידי הזוג ג'רלד וארלין ברייטברט, בעל מסעדה ובנקאית. הוא גדל בברנטווד, לוס אנג'לס. ברייטברט חונך כיהודי (אמו המאמצת התגיירה כשהתחתנה עם אביו המאמץ שהגיע ממשפחה יהודית)[4], הוא למד בבית ספר עברי, ואף חגג בר מצווה. ברייטברט הסביר כי תעודת הלידה שלו מציינת כי אביו הביולוגי היה זמר פולק[4]. אחותו של ברייטברט, גם היא מאומצת, היא ממוצא היספני.

כשהיה בבית הספר התיכון, היה ברייטברט שליח פיצה, ולפעמים אף פגש סלבריטאים כגון ג'אדג' ריינהולד. הוא למד לתואר ראשון בלימודים אמריקאים מאוניברסיטת טוליין בשנת 1991, וסיים עם "שום מושג על העתיד שלו בכלל"[5]. עבודותיו הראשונות לאחר סיום לימודיו כללו שירות בערוץ הבידור בכבלים E!, עבודה במגזין המקוון של החברה ועבודה בהפקת סרט.

ברייטברט, שהיה בעל דעות שמאלניות לשעבר, שינה את דעותיו הפוליטיות לאחר שחווה "התגלות" במהלך 1991 בשימועים המאוחרים לשופט בית המשפט העליון קלרנס תומאס, שהואשם בהטרדה מינית. מאוחר יותר, תיאר ברייטברט את עצמו כ"שמרן רייגני" עם אהדה לדעות ליברלית.

האזנה לשדרני רדיו שונים כמו ראש לימבו עזרה לברייטברט לחדד את עמדותיו הפוליטיות והפילוסופיות, והציתה עניין בלמידה שהוא הדחיק עקב חוסר האמון שלו ב"הרהורים הניהיליסטיים של תאורטיקנים קריטיים מתים" ששלטו בלימודיו בטוליין[6]. באותו הזמן, קרא ברייטברט גם את ספרה של קמיל פאליה, Sexual Personae, שכלל סקר מסיבי של אמנות מערבית, ספרות ותרבות ממצרים העתיקה ועד המאה ה-20. ברייטברט כתב כי הספר "גרם לי להבין כמה מעט באמת למדתי במכללה"[6].

חייו הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייטברט נואם בעצרת בפסדינה, קליפורניה
ברייטברט באירוע התרמה של המפלגה הרפובליקנית באנהיים

כתיבה, מחקר ודיווח עיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 ראה ברייטברט את דו"ח דראדג' והתרשם עד כדי כך ששלח מייל למאט דראדג'. הוא אמר, "חשבתי שמה שהוא עושה הוא הדבר הכי מגניב באינטרנט, ואני עדיין חושב כך"[7]. מאוחר יותר הפגיש דראדג' את ברייטברט עם אריאנה הפינגטון (בתקופה שהיא הייתה עדיין רפובליקנית)[8] וכתוצאה מכך עזר לה ברייטברט בהקמת אתר האינטרנט ההפינגטון פוסט.

עבודתו של ברייטברט פורסמה בוול סטריט ז'ורנל ובאתרים נוספים, כמו כן, הוא כתב טור שבועי עבור הוושינגטון טיימס. ברייטברט גם כתב את הספר Hollywood, Interrupted, ביחד עם מרק אבנר. הספר מותח ביקורת על תרבות הסלבריטאים בארצות הברית[9]. ב-19 בינואר 2011, הכריזה התנועה הגאה השמרנית GOProud כי ברייטברט הצטרף למועצה המייעצת שלה[10].

באפריל 2011 הוציא ברייטברט את ספרו Righteous Indignation: Excuse Me While I Save the Wo, בו הוא דן בהתפתחותו הפוליטית ובחלק שהוא לוקח בעליית המדיה החדשה, בעיקר בדו"ח דראג' ובהפינגטון פוסט. ביוני 2011 פרסם אתרו של ברייטברט לראשונה כי חבר הקונגרס אנתוני ווינר שלח לנשים תמונות חושפניות של עצמו[11].

חדשות ברייטברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חדשות ברייטברט

ברייטברט השיק את האתר הראשון שלו כאתר חדשות. האתר קושר לא פעם לדו"ח דראדג' ולאתרים אחרים. האתר מכיל סיפורים חדשותיים של סוכנות ידיעות AP, רויטרס, סוכנות ידיעות צרפתיות, פוקס ניוז, PR Newswire, וNewswire ארצות הברית, כמו גם קישורים ישירים למספר עיתונים גדולים בעולם. קישורי הבלוג של האתר ושל ה"רשת" נוטים לימין בקשת הפוליטית האמריקאית (למשל, הסקירה הלאומית וTownhall.com). באתר יש גם מנוע חיפוש מופעל על ידי Lingospot וערוץ מימון מופעל על ידי FinancialContent. בשנת 2007 השיק ברייטברט בלוג וידאו, בשם Breitbart.tv[12].

פרשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייטברט הופיע כפרשן בתוכנית זמן אמת עם ביל מאהר, ביחד עם דניס מילר. בשנת 2004 הוא היה פרשן אורח בתוכנית הבוקר של ערוץ פוקס ניוז ולעיתים קרובות הופיע כאורח בפנל תוכנית הלילה המאוחרת של הרשת, עיניים אדומות עם גרג גוטפלד. ברייטברט הופיע גם כפרשן ב-2004 בסרט התיעודי מייקל מור שונא את אמריקה.

ב-22 באוקטובר 2009 הופיע ברייטברט בתוכנית C-SPAN של הוושינגטון ג'ורנל. הוא הביע את דעתו בנוגע לזרם המרכזי של התקשורת, הוליווד, ממשל אובמה ודיבר על דעותיו הפוליטיות האישיות, כאשר התלהט הדיון עם מספר מתקשרים לתוכנית[13].

בפברואר 2010 קיבל ברייטברט את פרס דיוק ריד אירווין למדיה במהלך הכנס הפוליטי השמרני בוושינגטון. במהלך נאום קבלת הפרס הגיב ברייטברט ישירות להאשמות של כתבת הניו יורק טיימס קייט זרנייק, שטענה כי ג'ייסון מאטרה, אקטיביסט שמרני צעיר, השתמש ב"טונים רדיקליים" ברמזים לנשיא ברק אובמה. מעל הפודיום קרא בריטברט לזנייק "אדם נתעב" על כך שהעלתה טענות שכאלו על המבטא הניו יורקי של מאטרה[14]. באותה הוועידה, ברייטברט גם צולם אומר לעיתונאי מקס בלומנטל שהוא "אידיוט" ו"אדם נתעב" עקב בלוג שפורסם על ידי בלומנטל[15].

אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תנועת מסיבת התה

ברייטברט הופיע פעמים רבות כדובר באירועים של תנועת מסיבת התה בכל רחבי ארצות הברית. לדוגמה, ב-6 בפברואר 2011 היה ברייטברט הנואם המרכזי בכנס הלאומי הראשון של תנועת מסיבת התה במלון גיילורד אופרילנד בנשוויל[16]. ברייטברט גם עירב את עצמו במחלוקת על ההאשמות בקללות הומופוביות וגזעניות שהוטחו ב-20 במרץ 2010, במהלך עצרת של תנועת מסיבת התה בוושינגטון הבירה. ברייטברט טען כי הקללות וההשמצות מעולם לא הוטחו, וכי "זה היה תרגיל" של ננסי פלוסי והמפלגה הדמוקרטית. ברייטברט הציע לתרום $100,000 לקרן האפרו אמריקאית המאוחדת "על כל אודיו/וידאו של שימוש במילה 'Nigger' [במהלך העצרת]"[17]. ברייטברט טען כי מספר חברי קונגרס, שטענו כי המילה הוטחה לעברם מספר פעמים במהלך העצרת, משקרים. ברייטברט התעקש כי חבר הקונגרס ג'ון לואיס ועדים אחרים הוכרחו לקשר, והסיק כי "ננסי פלוסי עושה שירות רע מאוד לסמל זכויות האזרח על ידי דחיפתו לבצע מהלך מלוכלך שכזה. המוניטין של לואיס נמצא כעת על הקו כתוצאה מהייאוש שלה להפיל את תנועת מסיבת התה"[14][18].

בפברואר 2012, הציג סרטון ביוטיוב את ברייטברט צועק על מפגינים של כיבוש וושינגטון מחוץ למלון שאירח את ועידת הפעולה הפוליטית שמרנית (CPAC). הסרטון הציג את מאבטחי המלון מלווים את ברייטברט חזרה למלון בזמן שהוא אמר למפגינים לשים לב להתנהגותם. ברייטברט רמז גם על תקיפות מיניות של נשים שדווחו במאהלים של תנועת הכיבוש, כשצעק לעבר המפגינים "להפסיק לאנוס את העם". ברייטברט גם קרא למפגינים "מטונפים, אנסים, רוצחים ופריקים". דייוויד קאר אמר שהתקרית גרמה ל"סערה ויראלית ברשת"[19][20][21][22][23].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייטברט היה נשוי לסוזאנה בין, בתו של השחקן אורסון בין. נולדו להם ארבעה ילדים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במרץ 2012, התמוטט ברייטברט תוך כדי הליכה בברנטווד, שכונת ילדותו[24]. הוא הובהל לבית החולים רונלד רייגן, שם הוא מת מאוחר יותר. הוא היה בן 43. הניתוח שלאחר המוות על ידי משרד הפתולוגיה של המחוז הראה שאנדרו מת מדום לב. דו"ח הרעלים לא מצא תרופות מרשם או חומרים בלתי חוקיים בדמו ורמת האלכוהול בדם הייתה 0.04%. ידיד אישי של ברייטברט, ביל וויטל, אמר כי לברייטברט היה התקף לב חמור כמה חודשים לפני מותו. המועמדים הרפובליקניים לנשיאות ריק סנטורום, מיט רומני, וניוט גינגריץ' שיבחו את ברייטברט. סנטורום הגדיר את מותו של ברייטברט כ"הפסד גדול" וכי מותו מאוד השפיע עליו, ואילו מיט רומני אמר כי ברייטברט היה "שמרני ללא חת". ניוט גינגריץ' קרא לו חלוץ החדשניים בתקשורת החברתית שמרנית באמריקה. הלווייתו נערכה ב-6 במרץ 2012, בבית העלמין היהודי במערב לוס אנג'לס. המשתתפים כללו את מאט דראדג', הרמן קיין וגרג גוטפלד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Righteous Indignation: Excuse Me While I Save the World. Grand Central Publishing. 2011. ISBN 978-0-446-57282-8.
  • With Ebner, Mark C. (2005). Hollywood, Interrupted: Insanity Chic in Babylon – The Case Against Celebrity. Wiley. ISBN 978-0-471-70624-3.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנדרו ברייטברט
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנדרו ברייטברט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sean Hannity, Sean Hannity (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ The Colbert Report - Season 11 - TV Series | Comedy Central US (באנגלית), נבדק ב-2021-02-21
  3. ^ Breitbart To Tea Partiers: ‘We Outnumber (Liberals) And We Have The Guns!’, Mediaite, ‏2011-09-19 (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Christopher Beam, Andrew Breitbart hijacks Anthony Weiner's press conference: What makes the conservative pundit tick., Slate Magazine, ‏2010-03-15 (באנגלית)
  5. ^ The Washington Times http://www.washingtontimes.com, ‘News addict’ gets his fix, The Washington Times (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ 1 2 Righteous Indignation, p. 36
  7. ^ Greg Sandoval, Breitbart.com has Drudge to thank for its success, CNET (באנגלית)
  8. ^ Taranto, James (2009-10-17). "Taking On the 'Democrat-Media Complex'". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-21.
  9. ^ Hollywood, Interrupted: Insanity Chic in Babylon -- The Case Against Celebrity | Wiley, Wiley.com (באנגלית בריטית)
  10. ^ Home, Go Proud (באנגלית אמריקאית)
  11. ^ http://www.cbsnews.com/8301-503544_162-20069298-503544.html
  12. ^ http://www.post-gazette.com/stories/ae/tv/the-next-wave-ex-wtae-anchor-scott-baker-changes-channel-to-run-web-news-site-476612/
  13. ^ http://www.c-spanarchives.org/program/289587-8
  14. ^ 1 2 Joshua Klein, Media - Latest News, Breitbart (באנגלית)
  15. ^ http://www.youtube.com/watch?v=MIeByOeERpY
  16. ^ http://www.youtube.com/watch?v=_D2YLnaTr6w
  17. ^ http://www.youtube.com/watch?v=OzTjjzTMHtU
  18. ^ Alexander, Andrew (2010-04-11). "Andrew Alexander - Allegations of spitting and slurs at Capitol protest merit more reporting" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-21.
  19. ^ Carr, David (2012-04-13). "The Provocateur (Published 2012)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-21.
  20. ^ Seth Abramovitch, The Web is Talking About Andrew Breitbart's Occupy D.C. Freakout, The Atlantic, ‏2012-02-12 (באנגלית)
  21. ^ David Weigel, Two Minutes of Andrew Breitbart Yelling Eighty-Seven Seconds of Andrew Breitbart Yelling, Slate Magazine, ‏2012-02-11 (באנגלית)
  22. ^ http://articles.businessinsider.com/2012-03-06/politics/31125723_1_andrew-breitbart-cpac-bloggers
  23. ^ Beast, The Daily (2012-03-01). "Andrew Breitbart Dies: Most Controversial Moments (Video)". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-02-21.
  24. ^ A. B. C. News, Publisher and Author Andrew Breitbart Dead, ABC News (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנדרו_ברייטברט&oldid=38096371"