אנורקסיה נרבוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אנורקסיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזות של אגודה למאבק בבולימיה ובאנורקסיה

אנורקסיה נרבוזהאנגלית: Anorexia nervosa) ולפי האקדמיה ללשון העברית - צַיְמָנוּת היא הפרעת אכילה חמורה ומסוכנת הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. המונח ״אנורקסיה״ - מקורו ביוונית: αν-ορεγω = ״אי-תיאבון״, והוא מטעה מעט היות והאדם הלוקה בהפרעה לרוב אינו מאבד את תיאבונו אלא מדכא אותו באופן רצוני.

דימוי הגוף אצל רבים מהלוקים באנורקסיה מעוות ביותר, הם רואים עצמם כשמנים, חוששים מהאוכל ומתקשים להכיל הרגשה של שובע. הצמצום באכילה גורם לירידה ניכרת במשקל ומשום כך החולים הופכים לרזים באופן קיצוני. ההפרעה מובילה לקישור הערך העצמי עם המשקל ובשל כך לצמצום באכילה. עיסוק קיצוני באוכל כמנגנון הגנה כנגד מצוקה נפשית קיים גם בהפרעת אכילה מסוג בולימיה. אנורקסיה מחולקת לשני סוגים -

  • הסוג המגביל או המצמצם (restricting type) - הסוג הנפוץ ביותר.
  • הסוג עם התקפי אכילה והיטהרות (puring type/binge type) - מזכיר בולימיה - אם כי לרוב ההקאות הן של כל האוכל שנאכל (כמויות אוכל קטנות) והן לאו דווקא קשורות להתקפי אכילה.

מאז 1976 מוכרת האנורקסיה כאחת מההפרעות הנפשיות המסוכנות ביותר, כיוון שהיא עלולה להיות קטלנית בכ-5% מן המקרים.

מחלת האנורקסיה מופיעה לרוב אצל נשים צעירות ובמדינות מפותחות. המחלה פורצת לרוב בתקופת גיל ההתבגרות ועד גיל 40 בערך, והשכיחות שלה יורדת לאחר תקופת ההתבגרות.

האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני הואיל והאדם החולה בה מסרב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי.

אובדן המשקל יכול להוביל לסיבוכים רפואיים קשים - רזון קיצוני, הפסקת הווסת אצל נשים, פגיעות מוגברת של המערכת החיסונית ובשל כך רגישות גבוהה לזיהומים, הפרעות קצב הלב ואוסטיאופורוזיס (ירידה במשק הסידן בעצמות).

קריטריונים לאבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה מאובחנת על ידי רופא פסיכיאטר.

קיימים שלושה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה - 5-DSM:

  • הגבלת כמות המזון הנצרך באופן קיצוני ביחס לדרישות הגוף, מה שמוביל לירידה במשקל באופן משמעותי.

ניתן לראות את הצמצום באכילה אצל כל אחד החולה באנורקסיה. הדרישות הגופניות משתנות בין הגיל, המין, המסלול ההתפתחותי והבריאות גופנית. משקל גוף נמוך באופן משמעותי מוגדר כמשקל שהוא פחות מהמינימום התקין אצל מבוגרים (BMI 18.5), אך אצל ילדים ומתבגרים, פחות מהצפי המינימלי כדי לאפשר גדילה ובריאות תקינה.

  • פחד אינטנסיבי מעלייה במשקל או מלהיות שמן, או התנהגות מתמשכת של דחייה וחרדה מעלייה במשקל, אפילו כשהמשקל נמוך באופן קיצוני.

חישובים אובססיביים של כמות הקלוריות וגם אצל חלק מהחולים עשיית פעילות גופנית מופרזת הופכים למרכז חייהם.

  • הפרעה בדימוי העצמי הקשורה למשקל הגוף או צורת הגוף הנוכחית, השפעה מופרזת של משקל הגוף או הצורה שלו על ההערכה עצמית, או חוסר מודעות בריאותית מתמשכת של חומרת משקל הגוף הנמוך הנוכחי.

חלק מהחולים מבינים שהם רזים אך בנוסף הם חוששים שחלקים מסוימים בגופם שמנים ולא תואמים לשאר הגוף. החולים משתמשים במגוון רחב של טכניקות על מנת להעריך את עצמם ואת משקל גופם והם כוללות שקילה כפייתית, מדידה אובססיבית של חלקים בגופם ושימוש חוזר במראה. אצל רוב החולים, אובדן משקל נתפס כהישג אדיר וסימן למשמעת עצמית גבוהה ואילו עלייה במשקל נתפסת ככישלון צורב המעיד על אובדן השליטה בחייהם.

  • בסיווגים בעבר - אחד מהקריטריונים היה גם הפסקת הווסת אצל נשים. עם זאת, מאחר שההפרעה נצפית אצל יותר ויותר נערות לפני גיל הווסת ואצל גברים, הוחלט להוריד קריטריון זה מהסיווג החדשני של ה- DSM.

עדכון האבחנה ברשומה הרפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חולים שנמצאים בהפוגה חלקית מקריטריוני המחלה לאחר שאובחנו כחולים אנורקטיים לפי כל הפרמטרים של המחלה בעבר. חולים אלו כבר לא עונים על כל התסמינים, לדוגמה - קרִיטֶרִיוֹן א' (משקל גוף נמוך) לא התקיים במשך תקופה ממושכת, אך קריטריון ב' (פחד עז מעלייה במשקל או התנהגות מסוימת שמפריעה לשמירה על משקל) וגם קריטריון ג' (הפרעות בתפיסה העצמית של משקל הגוף וצורתו) עדיין מתקיימים. במילים אחרות - גם כאשר משקל הגוף תקין (למשל לאחר אשפוז או טיפול), עדיין חלק מהסימפטומים של ההפרעה יכולים להיות פעילים ולכן יש צורך בהמשך טיפול, אחרת הסכנה להגיע לתת משקל חזרה היא גבוהה. כדי להחלים צריך לטפל בשלושתם הסימפטומים, אשר כולם קשורים להקלה הנפשית שהאנורקסיה מספקת במידה והמקור להפרעה אינו מטופל.[1][2]

חולים שסבלו מכל תסמיני האנורקסיה לאורך זמן וכעת ישנה הפוגה בכל התסמינים של המחלה - נחשבים חולים ״בהפוגה מלאה״. מצב הנקרא ״הפוגה מלאה״ או ״רמיסיה״ היא מצב ביניים לפני השמטת הדיאגנוזה מהחולה.

בדומה לאבחנת המחלה - הנעשית על ידי פסיכיאטר - רק הוא רשאי לקבוע את מחיקת האבחנה ולעדכן את הרשומה הרפואית.

תת סוגים של אנורקסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג המגביל (restricting type): תת-סוג זה מתאר מצבים שבהן הירידה במשקל מתבצעת בעיקר באמצעות דיאטה / צום / פעילות גופנית מוגזמת. אנשים הסובלים מסוג זה של אנורקסיה אינם מפצים עצמם באוכל ואינם מטהרים את עצמם (כלומר בהקאות יזומות או בשימוש לרעה בחומרים משלשלים).

הסוג של בולמוסי אכילה / היטהרות (puring type / binge type): תת-סוג זה מתאר מצבים שבהן הירידה במשקל כוללת התנהגויות מפצות לאחר אכילה (כלומר בהקאות יזומות או בשימוש לרעה בחומרים משלשלים, משתנים או חוקנים). תת-סוג זה לרוב מאופיין בצמצומים רבים והקאה של רוב המזון הנכנס לגוף החולה. אנשים עם תת-סוג זה של אנורקסיה לרוב אינם אוכלים בצורה מופרזת אך עדיין "מטהרים" את עצמם לאחר צריכת כמויות קטנות של מזון.

חלק מחולי האנורקסיה שמקיאים או מיטהרים הופכים להיות בולימיים ומפתחים בולמוסי אכילה גדולים יותר ומעלים במשקל עקב כך. לרוב, בולימיה אינה מובילה לתת משקל קיצוני שכן במהלך התקפי האכילה חלק מהאוכל מתעכל, ולעיתים אף בולימיה מובילה למשקל-יתר, למרות שכאשר ההקאות תכופות יותר והאכילה מצומצמת, תת-המשקל מתאפשר. מעבר בין תתי-הסוגים ובין אנורקסיה לבולימיה הוא שכיח[2].

דרגות חומרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרגות החומרה מבוססות במבוגרים, על פי מדד מסת הגוף הנוכחי - BMI, אך עבור ילדים ובני נוער המאובחנים במחלה, על פי אחוזי BMI. הטווחים שלהן נגזר הרזון עבור מבוגרים, ילדים ומתבגרים - נלקחים מתוך ארגון הבריאות העולמי.

  • אנורקסיה קלה - BMI גדול מ - 17
  • אנורקסיה מתונה - BMI בטווח 16-16.99
  • אנורקסיה חמורה - BMI בטווח 15-15.99
  • אנורקסיה קיצונית - BMI נמוך מ - 15

דרגת החומרה עשויה להיות מוגברת, במקרים נדירים, גם בלי קשר ל- BMI - וזאת כדי לשקף סימפטומים קליניים, את מידת המוגבלות ואת הצורך להשגחת החולה.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה מתחילה בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בגיל הנעורים. המחלה מתחילה רק לעיתים רחוקות לפני גיל ההתבגרות או לאחר גיל 40, אך תוארו מקרים של התחלה מוקדמת ומאוחרת.

תחילתה של הפרעה זו קשורה לעיתים קרובות עם אירוע מלחיץ. לפעמים המחלה מתפרצת ללא כל סיבה נראית לעין. אנשים צעירים עשויים להפגין תכונות לא טיפוסיות, כולל הכחשת "פחד מהשמנה". לצעירים ישנם סיכויים גבוהים יותר לחלות מחלה ארוכה. לאנשים רבים יש תקופה של שינוי התנהגות אכילה לפני הקריטריונים המלאים עבור ההפרעה. אנשים אשר מפתחים מהילדות הפרעות חרדה או מציגים אובססיביות ופרפקציוניזם, הינם בסיכון מוגבר לפתח אנורקסיה.

לאנורקסיה אין גורם אחד והיא נגרמת כתוצאה משילובם של גורמי סיכון שונים. אחת האפשרויות שהוצעו בשנים האחרונות הן שהפרעות אכילה הן סימפטום הישרדותי של פוסט-טראומה מורכבת, המצריכה טיפול במקור הטראומה ולא בסימפטום של הפרעת האכילה.[1]

ניתן לחלק את הגורמים המוכרים להתפרצות המחלה לשלוש קבוצות עיקריות:

גורמים סביבתיים:

  • אירועים טראומתיים.
  • התעללות מינית.
  • התעללות רגשית.
  • התעסקות יתר סביבתית באוכל, בדימוי הגוף ובמשקלו.
  • יחס סביבתי שלילי על אנשים בעלי עודף משקל ורתיעה מעליה במשקל.
  • יחס סביבתי חיובי על אנשים בעלי גזרה דקה ושאיפה לרזון.
  • מודלי היופי המציגים רזון קיצוני.

גורמים גנטיים:

  • קרבה גנטית לחולים בהפרעות אכילה או בהפרעות נפשיות אחרות.
  • גנים מסוימים, המשפיעים על ויסות הרגשות, משקל הגוף והרעב.

גורמים פסיכולוגיים:

  • דימוי עצמי ודימוי גוף נמוך.
  • תחושה של אובדן שליטה.
  • פרפקציוניזם או חשיבה מקובעת.
  • תחושות אשמה ובושה.
  • דיכאון וחרדה.
  • הפרעות נפשיות נוספות כגון: הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, הפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט-טראומתית.

הגורמים הפסיכולוגיים פעמים רבות הן תוצאה של פגיעה מינית או התעללות והן חלק מהסימפטומים של פוסט-טראומה ופוסט-טראומה מורכבת. פעמים רבות המקור לטראומה מודחק ולכן לא יודעים שזו הסיבה להפרעה. זו אחת הסיבות שבגללן קשה להחלים מאנורקסיה - כיוון שקשה מאוד לטפל במקור שהביא להתפרצותה.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה היא כנראה שכיחה יותר במדינות מפותחות, בעלות הכנסה גבוהה, כגון בארצות הברית, מדינות אירופאיות רבות, אוסטרליה, ניו זילנד ויפן, אך שכיחותה ברוב המדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית אינה ודאית דיה. אנורקסיה שכיחה יותר בנשים מאשר בגברים - בדרך כלל בשכיחות של 1:10.

במחקרים שנעשו בישראל בקרב מתגייסות - נמצא שחמש מכל 100 מתגייסות לקו בהפרעת אכילה כלשהי. מספר הלוקים באנורקסיה הכפיל את עצמו מאז שנות ה-60 ונמצא במגמת עלייה.

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הפסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הפסיכיאטרי מהווה חלק חשוב מאוד בתהליך ההחלמה מהאנורקסיה.

בדרך כלל, הפסיכיאטר הוא מֶרַכֶז הטיפול של החולה המפנה אותו לקבלת טיפול נפשי ותזונתי, משקלל את חומרת מצב המחלה ואת הצורך להשגחה ולפיכך מחליט על המסגרת האפקטיבית והמתאימה ביותר לחולה (מסגרת אשפוזית או קהילתית) ובונה יחד עם החולה ״תוכנית החלמה״ על מנת לטפל במחלה באופן יעיל.

הפסיכיאטר עוקב אחרי מצב החולה לאורך כל תקופות הטיפול.

במהלך הפגישות הראשונות עם החולה הפסיכיאטר בוחן את הסטטוס הפסיכיאטרי שלו ומסקר את מצבו הנפשי הכוללני של המטופל לאחר אבחנת המחלה.

הטיפול התרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, בנוסף לטיפולים הנפשיים והתזונתיים, הרופא יכול להמליץ על טיפול בתרופות פסיכיאטריות מסוימות שהוכחו כיעילות בשיפור תסמיני המחלה במספר מחקרים שנערכו בארץ ובעולם[3].

טיפול באנורקסיה באמצעות טיפול תרופתי בלבד אינו יעיל דיו במרבית המקרים, מאחר והתרופות אינן משפיעות על דימוי הגוף, הפרפקציוניזם והעיסוק האובססיבי במשקל.

נמצא שתרופות נוגדות-דיכאון מסוג SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) משפרים עמדות והתנהגויות הקשורות לאכילה, כולל הנטייה לצמצום, המשאלה לרזון, והכפייתיות הקשורה לאכילה - אך לא מרפאות את המחלה באופן ספונטאני אלא רק מקלות על התסמינים שלה.

מבין ה-SSRIs הבולטים בטיפול בהפרעות אכילה ואנורקסיה הן פלואוקסטין (פריזמה/פרוזק), אסציטלופרם (ציפרלקס/אסטו) וסרטראלין (לוסטרל/סרנדה).

לא קיימת עדיין תרופה בעלת יכולת מבוססת לשפר את העלייה במשקל בחולות אנורקסיה נרבוזה. יתרה מכך, SSRI אינם יעילים בחולות אנורקסיה בתת-משקל, מאחר שספיגת הטריפטופן, חומר המוצא של הסרוטונין, מופחתת בתנאים אלה יחסית לחומצות אמינו חיוניות אחרות. רוב המחקרים מצביעים על יעילות טיפולית רק לאחר עלייה מסוימת במשקל.

לפעמים יינתן טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות, הנותנות מענה טיפולי לשיפור כושר שיפוט-המציאות והתפיסה הגופנית. כמו כן, למינונים נמוכים של תרופות אנטי-פסיכוטיות א-טיפיות יש אפקט מרגיע היכול לעזור במיתון העצבים שמאפיין לא מעט חולים אנורקטיים.

הטיפול בבתי חולים כלליים או במחלקות בריאות הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שאנורקסיה נרבוזה היא הפרעה שמעמידה את המטופל בסכנת חיים, הטיפול המיידי בו נועד לשמירה עליו מפני הידרדרות פיזית שתוביל למוות.

פעמים רבות כאשר מטופל מופנה לטיפול בבית חולים, האשפוז יהיה או במחלקה פסיכיאטרית או במחלקה ייעודית להפרעות אכילה. תפקידן של המחלקות הוא לטפל בשני המישורים, הפיזי והנפשי כאחד, אך בשל מצוקת המקום במחלקות האשפוז הייעודיות, נוטים להעדיף תהליכים קצרי מועד בהם מתמקדים בעיקר בבעיה הפיזית שהיא העלאת משקל הגוף שמעמיד את החולה בסיכון מיידי, ואילו הטיפול הנפשי נמצא לפיכך שני בסדר העדיפויות.

הטיפול המיועד להעלאת המשקל מתבצע על ידי התאמת תפריט אישי לחולה, אך אם הוא מסרב לאכול, נכפה המזון על החולה באמצעות זונדה. לרוב נעשה שימוש בשיטות של עיצוב התנהגות שמטרתן לחזק התנהגויות חיוביות שמביאות עלייה במשקל על ידי מתן הטבות כגון אפשרות ליציאה מהמחלקה, והפחתת מידת ההשגחה במקלחות או אחרי הארוחה, ולהכחיד התנהגויות שליליות שמביאות לירידה במשקל על ידי מניעת הטבות כגון מניעת חופשה בבית או קבלת אורחים.

המטופלים לומדים לחיות עם משקל נורמלי, מבינים שאפשר להיות יפה בכל צורה וגודל ושלא צריך לגווע ברעב כדי לאהוב את עצמך.

טיפול נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטיפול פסיכותרפויטי צוות מומחים מטפל גם במשקל ובדפוס האכילה וגם בבעיות הפסיכולוגיות שהובילו לאנורקסיה. המשימה הראשונה של הטיפול היא לאפשר למטופל לחלוק את עולמו הפנימי, יחסו לאוכל ואת ייסוריו. השלב הראשון של הטיפול נועד ליצור תהליך של בניית אמון בין המטופל למטפל, ניתנת לגיטימציה להתנהגויות כגון דיבור בלתי פוסק על מזון, ללא שיפוטיות או גינוי מצד המטפל. בהמשך המטפל חולק את הידע המקצועי שלו לגבי אנורקסיה ומכוון את המטופל להבנה על מחלתו, השלמה עם המצב והצעת דרכי טיפול. אחת ממטרות הטיפול היא לגרום לאדם החולה באנורקסיה לתרגם את האובססיה שלו - לסיבות שבגללן התפרצה המחלה. המטפל מכוון באופן יזום שיחה על הנושא שמטרתה לשקף למטפל מהן הסיבות הנפשיות שגרמו למחלה - או במילים אחרות להבין מה מציק מטופל. סיום הטיפול נעשה בהדרגה, לאחר ייצוב תחושת הביטחון של המטופל, אך ללא יצירת תלות במטפל.

לעיתים הטיפול הוא קבוצתי, תוך שימוש בתהליכי דינמיקה קבוצתית, והוא עשוי לכלול טיפול באמנויות כגון אמנות פלסטית, מוזיקה או תנועה. הטיפול הקבוצתי נחשב ליעיל יחסית והוא משולב גם במחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים מתקדמים.

הטיפול הנפשי האישי או הקבוצתי עשוי להתקיים במקביל לאשפוז בבית חולים. חסרונו היא בכך שהוא אורך תקופת זמן ארוכה ובדרך כלל קופת החולים אינה מאפשרת אשפוז של יותר מ- 3 חודשים.

טיפול בקהילה וטיפולים אמבולטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים קרובות, החולה מובא לתשומת לב מקצועית על ידי בני משפחה לאחר איבוד משקל כבד. אם החולים מבקשים עזרה, ומפגינים את תסמיני המחלה כלפי חוץ, זה בדרך כלל קשור למצוקה מההרעבה העצמית שלהם ובכך שהם לא יכולים לשלוט בזה בעצמם, וגם בגלל הקשיים הנפשיים שלהם. זה נדיר עבור אדם עם אנורקסיה להתלונן על כך שהוא יורד במשקל. למעשה, אנשים עם אנורקסיה נרבוזה לעיתים קרובות אינם מבינים באמת את מקור הנזק העצום שהם גורמים לעצמם. לכן, לעיתים קרובות חשוב לקבל מידע מבני המשפחה או ממקורות אחרים כדי להעריך את ההיסטוריה של הירידה במשקל, וגם כדי לדעת עוד על התכונות הספציפיות האחרות של המחלה בין חולה לחולה.

שיטת הטיפול האפשרית בקהילה נקראת "אשפוז יום", ובה החולה מתפקד במעין תנאי אשפוז בתוך הקהילה. לדוגמה - הקהילה יכולה למנות אדם בעל ניסיון והבנה מסוימים בתחום, והוא צמוד אל החולה, נמצא שם בארוחותיו, לאחר ארוחותיו ובעת נטילת התרופות, במטרה להשגיח עליו ולהקפיד שהכל ילך קשורה. בנוסף, הקהילה דואגת לכך שהחולה יהיה מלווה בכל בעלי המקצוע הרלוונטיים במהלך הטיפול - פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ודיאטנית קלינית. כן חשוב כי הקהילה תדאג לכך שהחולה יוכל לבצע את תפקודו היומיומי, במסגרת המגבלות הקיימות, למשל לדאוג לו לעיסוק, עבודה או לימודים, אותם יוכל למלא על אף מגבלותיו הגופניות - כגון חולשה פיזית ומנגד - כדי שימלא את כל דרישות הטיפול.

סיבוכים של אנורקסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא טיפול מתאים עלול המצב להתדרדר ולגרום לבעיות בריאותיות חמורות. אם הטיפול אינו משיג שיפור בסימפטומים או שחלה החמרה יש לשקול החלפה של הטיפול. בהתאם לחומרת המצב ניתן לשקול טיפול במסגרת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי או במחלקה ייעודית לטיפול בהפרעות אכילה. מצבי חולי חוזרים או הישנות של המחלה הינם שכיחים גם אחרי טיפול.

ההרעבה העצמית שמאפיינת אנורקסיה נרבוזה, והתנהגויות הטיהור הקשורות לפעמים יחד עם זאת, עלולים לגרום לתופעות רפואיות משמעותיות ועשויות להיות מסכנות חיים.

בעוד רוב ההפרעות הפיזיולוגיות הקשורות לתת תזונה הם הפיכים עם שיקום תזונתי, חלקם, כולל אובדן של צפיפות מינרלים בעצם, הם לעיתים קרובות לא הפיכות לחלוטין. התנהגויות כאלה - כמו הקאה והתנהגויות טיהור אחרות - עלולות לדוגמה - לגרום לממצאי מעבדה חריגים.

אנורקטים עלולים לפתח את הסיבוכים הרפואיים הבאים:

  • פגיעה בזרימת הדם ואספקת דם ירודה לרקמות הגוף.
  • מחלת לב וכלי דם כמו מחלת לב כלילית והפרעות בקצב הלב.

אנורקסיה עלולה לפגוע במאזן המלחים והמינרלים בגוף, ובפרט בסידן, אשלגן והנתרן. מינרלים אלו חיוניים לתפקודו התקין של הגוף. רמות נמוכות של אשלגן עלולות לגרום לתופעות כגון עייפות, חולשה ויובש ואף לסיבוכים לדוגמה פגיעה בתפקוד הכליות ולהפרעות בקצב הלב. רמות נמוכות של אשלגן נפוצות בעיקר אצל הסוג המקיא, כיוון שהקאות חוזרות ונשנות עלולות לגרום לאי-איזון האשלגן בדם.

רמות נמוכות של סידן עלולות לגרום להתכווצויות שרירים. חוסר סידן (בשילוב עם חוסר בוויטמין D) עלול לגרום לפגיעה בעצמות. רמות נמוכות של נתרן עלולות לגרום לבלבול ואף לפרכוס.

סיבוכים נוספים של אנורקסיה כוללים:

  • לחץ דם נמוך.
  • אנמיה.
  • בעיות בחלל הפה ובשיניים שעלולות להיגרם בעקבות התוכן החומצי של הקיא.
  • רמות נמוכות של סוכר בדם.
  • נזק לכבד.
  • אי ספיקת כליות חריפה.
  • אוסטאופורוזיס.
  • אובדן רקמת שריר (בעיקר אצל נערות ונשים).
  • ירידה בחשק המיני ואין אונות.
  • נזק בלתי הפיך למערכת העיכול בעקבות שימוש ממושך בחומרים משלשלים.
  • עצירות.
  • חתכים ויבלות על גב כף היד כתוצאה משחיקת העור בשיניים לצורך גרימת הקאות.

אנורקסיה ומחלות גופניות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שלוקים באנורקסיה ובמחלות נוספות זקוקים למעקב צמוד אחר מצבם הרפואי.

אנשים הלוקים בסוכרת צריכים להקפיד על בדיקות תקופתיות על מנת למנוע התפתחות של בעיות עיניים וסיבוכים חמורים נוספים. הדבר נכון במיוחד עבור חולים בסוכרת מסוג 1.

כמחצית מחולי האנורקסיה סובלים מירידה משמעותית בצפיפות ובחוזק העצם. לפיכך, אנשים הלוקים במחלות שקשורות לעצמות כמו אוסטיאופורוזיס או קיפוזיס צריכים להקפיד על טיפול מניעתי מתאים ולהימנע מפעילות גופנית שעלולה לגרום לנפילות.

מחקרים שעקבו אחרי חולות אנורקסיה לשעבר (נשים שהחלימו מהמחלה 15-20 שנים קודם למחקר) הראו שעל אף שחל שיפור בצפיפות העצם אצלן, היא עדיין הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה לבנות גילן שלא לקו במחלה, ולכן גם עליהן להיות במעקב קפדני.

בעיות נפשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאנשים רבים החולים באנורקסיה יש תחלואה נלווית נוספת, כמו הפרעה דו קוטבית, דיכאון והפרעות חרדה. תחלואה נלווית היא מצב אפשרי אצל החולים באנורקסיה נרבוזה.

אנשים רבים עם אנורקסיה נרבוזה מדווחים על נוכחות של הפרעת חרדה או סימפטומים דומים לפני הופעת הפרעת האכילה שלהם.

טורדנות כפייתית מתוארת אצל אנשים עם אנורקסיה נרבוזה, במיוחד עם אלו החולים באנורקסיה רסטריקטיבית.

לעומת אנשים עם אנורקסיה רסטריקטיבית, אלה עם הבולמוסים מתנהגים באימפולסיביות והם נוטים יותר להשתרלל ולהדרדר לסמים ולחומרים אחרים.

כאשר תת-המשקל של החולים חמור, הם סובלים מדיכאון, ממצב רוח מדוכא, נסיגה חברתית, עצבנות, נדודי שינה ועוד.

אנשים עם סכיזופרניה עשויים להפגין התנהגות אכילה מוזרה ומדי פעם לחוות הרזיה משמעותית, אבל לעיתים נדירות הם מראים את התמונה הכוללת לאבחון אנורקסיה.

אנשים הצורכים חומרים ממכרים עשויים להיות במשקל נמוך עקב צריכת מזון ירודה, אבל בדרך כלל לא מפחדים לעלות במשקל ואין להם הפרעה בדימוי גוף.

חלק מהתכונות של אנורקסיה נרבוזה חופפות עם הקריטריונים של חרדה חברתית, OCD והפרעה דיסמורפית בגוף. באופן ספציפי, אנשים עשויים להרגיש מושפלים או נבוכים בפומבי, כמו בפוביה חברתית; עשויים להפגין אובססיות וכפייתיות הקשורות למזון כמו ב- OCD או אולי עסוקים בדמיון פגמים במראה הגוף, כמו בהפרעה דיסמורפית בגוף.

אם האדם עם אנורקסיה סובל מחרדה חברתית המוגבלת להתנהגות אכילה בלבד, אבחנה של פוביה חברתית לא צריך להיעשות, אבל חששות חברתיים שאינם קשורים להתנהגות אכילה (למשל, פחד מוגזם מלדבר בציבור) עשוי להצדיק אבחנה נוספת של פוביה חברתית.

באופן דומה, בנוסף לאנורקסיה, ניתן לאבחן גם OCD רק אם האדם מציג אובססיות וכפייתיות שאינה קשורה רק למזון (למשל, פחד מופרז מלכלוך) ועוד.

תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה עלולה להיות מחלה קטלנית. להפרעת אכילה זו מיוחס אחוז התמותה הגבוה ביותר מכל מחלות הנפש. קיימת הערכה לפיה כ- 10% מהנשים שאובחנו כחולות אנורקסיה ימותו תוך 10 שנים.

מתוך כלל מקרי המוות בקרב נשים צעירות בנות 15-24 המוות כתוצאה מהאנורקסיה בקבוצת גיל זו היא גורם התמותה המוביל.

המוות עלול להיות פתאומי ואינו קשור בהכרח בתת-משקל. לרוב נגרמת התמותה מזיהומים, מאי-סדירות בקצב הלב או מחוסר איזון של המלחים והמינרלים בגוף.

הסיכון להתאבדות הוא לא מבוטל באנורקסיה נרבוזה, עם שיעורי דיווח של 12 איש לכל 100,000 חולים בשנה (לפי ה - DSM ה- 5).

הערכה מקיפה של אנשים עם אנורקסיה נרבוזה צריכה לכלול הערכה של רעיונות הקשורים להתאבדות וכן גורמי סיכון אחרים להתאבדות, כולל היסטוריה של ניסיונות התאבדות קודמות.

אנורקסיה והיריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים שבמהלך ההריון פיתחו אנורקסיה (או אם במהלך המחלה נכנסו להריון) זקוקות למעקב תזונתי ונפשי קפדני, וזאת בכדי לדעת אם תזונתן מספקת כדי שהעובר יתפתח באופן תקין, וגם באופן דומה לנשים הרות שהחלימו מאנורקסיה. אנורקסיה במהלך ההריון יכולה להגדיל את הסיכון להתאבדות החולה.

אנורקסיה במהלך ההיריון עלולה להגביר את הסיכון לסיבוכי היריון לרבות הפלה, לידה מוקדמת, לידת תינוק במשקל לידה נמוך ולידה בניתוח קיסרי.[4]

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לפתח תכנית מניעה נגד המחלה, מפני שחלק ניכר מהמחלה היא מנטלית, ולכן יש לטפל קודם כל באובססיה של החולה כלפי "הרזון הרצוי" - הרזון היא תחושה אינדיווידואלית לכל נערה או נער ולכן המושג "רזון רצוי" הוא ייחודי ומשתנה ולא משהו מוגדר.[5]

המחלה מתפרצת בדרך כלל באופן פתאומי, כך שאי אפשר לחזות אם אדם כלשהו יחלה במחלה, ולכן קשה בדרך כלל למנוע מלכתחילה את התפרצותה. גם אם התגלו, למשל, אצל בן אדם גורמי סיכון אפשריים להתפתחות אנורקסיה, אין זה אומר בהכרח שיחלה בה ולעומת זאת המחלה יכולה להופיע אצל אדם שלא התגלו אצלו גורמי סיכון.

ישנו צורך מובהק לעקוב אחרי המצב הנפשי של החולים במחלות נפש אחרות ולוודא שלא מפתחים הפרעה נוספת - כדוגמת האנורקסיה.

מקרים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מקורבנות המחלה הידועות ביותר הייתה קארן קרפנטר, סולנית "הקרפנטרס", שמתה ב-4 בפברואר 1983 ואיזבל קארו, דוגמנית ושחקנית ממרסיי, צרפת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנורקסיה נרבוזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ענת גור, גוף זר, הקיבוץ המאוחד, 2015
  2. ^ 2.0 2.1 Butcher, James N., Susan Mineka, and Jill M. Hooley, Abnormal Psychology, Pearson Education India, 16th edition, 2014
  3. ^ הטיפול בהפרעות אכילה נכתב ע"י פרופ' דניאל שטיין | העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה, www.iaed.org.il (בhe-IL)
  4. ^ סיבוכים של אנורקסיה באתר מכבי שרותי בריאות.
  5. ^ לצר, 2006

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי