אנטון צ'כוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "צ'כוב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו צ'כוב (פירושונים).
ציור שמן של אנטון צ'כוב מאת אוסיפ בּרָאז (Осип Бpaэ),‏ 1898
אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 186015 ביולי 1904[1]) היה סופר ומחזאי רוסי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-29 בינואר 1860 למשפחה קשת יום, בעלת חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של הים האזובי. כשהזכיר את הוריו נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". אביו הנהיג במשפחה משטר קפדן, ושלח את אנטון ואחיו ללמוד בגימנסיה – דבר שעורר בלבו של אנטון כמיהה לחופש; ואכן, בסיפוריו שזר מחאה אילמת נגד אלימות ושיעבוד.

בשנת 1873, בהיותו בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבאך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים. ב-1876, בהיותו בן 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו ברבים מטובי סיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.

ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-הבורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה). גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.

בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).

כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1889) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה רבה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (כיום איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי יעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886).

ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איוונוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם הוא עקב במשך כ-4 חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין סחלין. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיוו שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב המוני ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי בילטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה.

ב-1889 הוענק לו הפרס על שם פושקין, ב-1900 התקבל לחברות באקדמיה למדעים של סנקט פטרסבורג ונישא לשחקנית אולגה קניפר.

צ'כוב נפטר ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא באדנוויילר שבגרמניה. גופתו הועברה לקבורה ברוסיה.

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של צ'כוב בבאדנוויילר שבגרמניה

צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).

כלל שטבע צ'כוב במבנה העלילה הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע רובה במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בחלק גדול מיצירותיו הגיבור הוא רופא.

בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, אמת, צדק ויופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הינו מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.

יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו גם בתיאטרון "הבימה".

בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר והופיעה בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.

מחזותיו הידועים והמועלים ביותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סיפורים" תרגום: לאה גולדברג, הופיע בשנת 1944 בהוצאת הקיבוץ הארצי.
  • "חיי" (סיפורו של בן-פרובינציה) תרגום: מ. חריזמן, הופיע בשנת 1967 בספרית תרמיל.
  • "כרכרנית/הנזיר השחור" תרגום: מנחם זלמן וולפובסקי, הופיע בשנת 1965 בספרית תרמיל.
  • "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים" תרגום: מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי, הופיע בשנת 1982 בהקיבוץ המאוחד.
  • "פריחה שנתאחרה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע בשנת 1981 בהוצאת עם עובד.
  • "סיפורים מן הפרובינציה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע ב-1990 בסדרת הספריה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
  • "ערבה", נובלה, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2000 בהוצאת כרמל.
  • "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", קובץ סיפורים, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2002 בהוצאת כרמל.
  • "דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: הלנה טולסטוי, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
  • "הנזיר השחור וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: מאיה קגנסקיה, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.
  • קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי", הסיפורים: כינורו של רוטשילד, לישון, הגברת עם הכלבלב, אוכלי לחם חסד, מעשה אשר לא יעשה, המורה לספרות.
  • "ארבעה מחזות", בת השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים, תרגום: אברהם שלונסקי, תשכ"ט 1969, הוצאת עם עובד.

בין סיפוריו הקצרים הידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של אנטון צ'כוב
  • "יגון" (בתרגום אחר: "מועקה")
  • "ואנקה"
  • "אוכלי לחם חסד"
  • "פריחה שנתאחרה"
  • "הגפרור השבדי"
  • "אורות"
  • "פרפטום מובילה"
  • "הנסיכה"
  • "עבודת האמנות"
  • "הידרופוביה"
  • "הקבצן"
  • "הרופא"
  • "אויבים"
  • "האושר"
  • "הנשיקה"
  • "חדר-חולים מספר 6"
  • "טיפוס"
  • "לישון"
  • "הדו-קרב"
  • "נשות האיכר"
  • "בגלות"
  • "שלוש שנים"
  • "ממלכת נשים"
  • "מעשה משעמם"
  • "שכנים"
  • "טרור"
  • "אשתי"
  • "הפרפר"
  • "הקוף השחור"
  • "כינורו של רוטשילד"
  • "הסטודנט"
  • "המורה לספרות"
  • "זיקית"
  • "ההתערבות"
  • "הדוב"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטון צ'כוב – 'על נזקי הטבק' - מחזה במערכה אחת - (מרוסית: טינו מושקוביץ'). "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014     
  • ברל רוזן, 'אנטון פבלוביץ’ צ’כוב ודמויות יהודים ביצירותיו', דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, תשס"ג-2003.
  • בן-עמי פיינגולד, 'ארמון יפה אך לא למגורים: בין "גן הדובדברים" ל"בעלת הארמון"', מאזנים, נ"ט, 2, תשמ"ה-1985.
  • סאוולי סנדרוביץ', 'הסיפור היודופובי של צ’כוב באור הפרשנות היהודית', דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998.
  • אירן נמירובסקי, חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת כתר, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של צ'כוב, תאריך לידתו הוא 17 בינואר 1860, ותאריך פטירתו הוא 2 ביולי 1904.