אנטונינה מקארובה

אנטונינה מקארובנה מקארובה
Антони́на Мака́ровна Мака́рова

מקארובה לאחר מעצרה על ידי הקג"ב
לידה	1920 גוברניית סמולנסק, רוסיה הסובייטית
הוצאה להורג	11 באוגוסט 1979 (בגיל 59 בערך) בריאנסק, ברית המועצות
שם לידה	Антонина Макаровна Парфёнова
מדינה	ברית המועצות
כינויים נוספים	טונ'קה פולמיוטצ'יצה (Тонька-пулемётчица)
פעילות בולטת	סיוע לגרמניה הנאצית
מקצוע	אחות
תפקיד	מוציאה להורג בשירות גרמניה הנאצית

אנטונינה מקארובנה מקארובה (רוסית: Антони́на Мака́ровна Мака́рова;‏ 1920 - 11 באוגוסט 1979) הייתה פושעת מלחמה סובייטית ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, שימשה כמוציאה להורג של אוטונומיית לוקוט בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוציאה להורג יותר מ-1,500 חיילים סובייטים ורצחה את בני משפחותיהם.

ביוגרפיה

טרום המלחמה

מקארובה נולדה ב-1920 או לפי מקורות אחרים 1922 או 1923 כבת זקונים למשפחה בת 9 נפשות בכפר מאלאיה וולקובקה (רוסית: Малая Волковка) במחוז סמולנסק. בלידתה נקראה אנטונינה מקארובנה פארפיונוב אך כאשר הייתה בת 7 והחלה את הלימודים בכיתה א' בבית הספר בכפר המורה טעתה ברישום שמה והיא נרשמה כאנטונינה מקארובנה מקרובה. הבלבול ברישום הזה הוביל לטעויות המשך במסמכים עתידיים שלה כגון כרטיס חבר בקומסומול ודרכון, טעויות שיקשו על זיהויה ברבות השנים. לאחר שלמדה 8 שנים בכפר עברה עם משפחתה למוסקבה שם סיימה את השנתיים האחרונות של התיכון.

פרוץ המלחמה

בשנת 1941 עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה גויסה מקארובה לתפקיד אחות בחזית. בסתיו שלאותה שנה הייתה בין הבודדים שניצלו בנס במבצע ויאזמה ואחרי התבוסה התחבאה מספר ימים ביער אך לבסוף נעצרה על ידי הגרמנים. לאחר זמן מה היא ועוד חייל שהיה עימה בשבי, ניקולאי פיידצ'וק הצליחו להימלט מהשבי. הם נדדו כמה חודשים ביחד תוך שהם מנסים לצאת מהכיתור הגרמני. לאחר מספר חודשים הגיעו השניים אל הכפר קראסני קולודץ (רוסית: Красный Колодец) שם חי פיידצ'וק עם אשתו וילדיו. פיידצ'וק הפסיק את הקשר עם מקארובה ונפרד ממנה. מקארובה המשיכה להסתובב בכפרי האזור כאשר בינתיים הגרמנים הקימו בשטחים אלו במערב רוסיה האירופית (אזור מחוז בריאנסק, קורסק ואוריול) שלטון גרמני אוטונומי בשם אוטונומיית לוקוט. מקארובה גרה עם אישה, אך כיוון שלא יכלה לשלם לה על המקום, היא החליטה להצטרף לפרטיזנים, אך לאחר שנוכחה לרמת המחיה הגבוהה יחסית של רוסים שהיו בשירות הכובשים הגרמנים, החליטה גם היא להצטרף אליהם.

השירות באוטונומיית לוקוט

ראש המחוז האוטונומי ברוניסלב קמינסקי, בעצמו חצי רוסי ששיתף פעולה עם הגרמנים נתן למקארובה מקלע מסוג "מקסים" על מנת להוציא להורג פרטיזנים סובייטים ובני משפחותיהם שנידונו למוות. לימים כאשר נעצרה אמרה בחקירתה כי הגרמנים העדיפו לא ללכלך את ידיהם והחליטו שיהיה זה עדיף אם את הפרטיזנים תוציא להורג אזרחית סובייטית. על כך שקיבלה על עצמה את התפקיד הגרמנים נתנו לה חדר בחוות סוסים מקומית. בהוצאה להורג הראשונה שלה לא הצליחה לירות כיוון שגרמנים השקו אותה באלכוהול רב. במסגרת חקירתה שנערכה לאחר שנעצרה הסבירה:

לא הכרתי את אלו שיריתי בהם. הם לא הכירו אותי. לכן, לא התביישתי מולם. לפעמים לאחר היריה אתה מתקרב וחלק מהאנשים עדיין בחיים. הייתי יורה בהם בראש ירייה נוספת כדי שלא יסבלו. לפעמים כמה אסירים נתלו על חתיכת קרש עם הכיתוב "פרטיזן". אחדים שרו משהו לפני שהוצאו להורג. לאחר הוצאות להורג הייתי מנקה את המקלע בחדר המשמר או בחצר.

היא ציינה כי אין בה חרטה וכי אף אחד מהנרצחים לא הופיע לה בחלומות משום שהם עצמם לא תפסו עונש זה כמשהו יוצא דופן. עם זאת, בחקירתה סיפרה לאחר מכן כי היא זוכרת איש שנידון למוות ולפני ההוצאה להורג משום מה צעק לה: "לא נתראה יותר, להתראות אחותי!". ההוצאות להורג היו מתבצעות בקבוצות של 27 אסירים כל פעם, מספר האסירים שהיה בתא. היו ימים שביצעה את ההוצאות להורג שלוש פעמים ביום. על פי הנתונים הרשמיים היא רצחה כ-1,500 אנשים אך הצליחו לשחזר את פרטיהם של 168 אנשים בלבד. עבור כל הוצאה להורג היא קיבלה 30 רייכסמארק. לעיתים קרובות היא התלוננה כי בגדי הנרצחים נהרסים על ידי כתמי דם גדולים וחורי קליעים. עדי ראייה סיפרו שהייתה מגיעה לעיתים קרובות בלילות לחוות הרבעה ששימשה ככלא לנידונים שהמתינו להוצאה להורג וצופה ובוחנת מקרוב את האסירים. כדי להפיג את מתחיה היא בילתה במועדון מוזיקה מקומי שם הייתה שותה כמויות גדולות של אלכוהול ועבדה ביחד עם מספר חברות אחרות כזונה בשביל החיילים הגרמנים. אורח חיים זה הוביל לכך שבקיץ 1943 היא נשלחה להתאשפז בבית חולים שדה לטיפול במחלת מין וכך ניצלה ממעצר על ידי הפרטיזנים והצבא הסובייטי כאשר שחררו את העיירה לוקוט ב-5 בספטמבר. בינתיים החלה מקארובה פרשת אהבים עם קצין גרמני שהבריח אותה עם השיירה שלו לאוקראינה ומשם לפולין. הקצין נהרג והגרמנים שלחו את מקארובה למחנה שבויים בקוניגסברג (קלינינגרד של היום). ב-1945 כאשר הצבא האדום כבש את העיר מידי הגרמנים, מקארובה סיפרה כי הייתה אחות ובאמצעות כרטיס חוגר גנוב שהראה כביכול שבין 1941 ל-1944 שירתה בבריגדה הסניטרית ה-422 בתפקיד אחות בבית חולים שדה. היא הכירה חייל סובייטי יהודי פצוע בשם ויקטור גינצבורג ולאחר שבוע הם התחתנו והיא קיבלה את שם המשפחה של בעלה.

אחרי המלחמה

אנטונינה ובעלה התיישבו בעיירה לפל בבלארוס ונולדו להם שתי בנות. אנטונינה עבדה במתפרה במפעל ביגוד מקומי שם עסקה בבקרת איכות. היא נחשבה לעובדת אחראית ובעלת מצפון ותצלום שלה היה לעיתים קרובות על לוח הכבוד המקומי. פאינה טאראסיק שהייתה המנהלת של המפעל סיפרה שאנטונינה הייתה מאוד סגורה ונוטה לשתות כמויות גדולות של אלכוהול בחגים. אנטונינה נהנתה מכל ההטבות של וטרנית, כאשר על מעשיה לא ידע בעלה והשכנים או מכרים של המשפחה.

המעצר

שירותי הביטחון הסובייטים החלו לחפש אחר מקארובה מייד לאחר שלוקוט שוחררה מידי הגרמנים. אף על פי כן, תושביה השורדים של לוקוט יכלו לספר לחוקרים מידע מועט עליה מלבד העובדה שכונתה "טונקה-פולמצ'יצה". החיפוש אחר מקארובה ארך כ-30 שנה ורק ב-1976 קיבלה החקירה קצה חוט עקב נסיבות לא צפויות: בכיכר בעיר בריאנסק תקף אדם באגרופים אדם בשם ניקולאי איבאנין שהכירו כמנהל של בית הכלא בלוקוט בזמן הכיבוש הנאצי. איבאנין, שכמו מקארובה הסתתר גם הוא כל הזמן הזה לא הכחיש, ודיבר בהרחבה בחקירתו על הפעילות שלו בתקופת המלחמה ואף הזכיר את מקארובה, איתה היה לו רומן קצר. למרות שהשם מקארובה הוא בעצם טעות כתוצאה מרישום מוטעה של מורתה בבית הספר, היה זה רמז עבה והקג"ב החל לבנות רשימה של אזרחי ברית המועצות תחת השם אנטונינה מקארובה. עם זאת רשימה זו כללה נשים שזהו היה שם לידתן ואילו מקארובה כידוע, נולדה תחת השם פארפיונובה. בתחילה, חוקרי הקג"ב עקבו אחרי מאקרובה אחרת שחיה בעיר סרפוחוב במחוז מוסקבה. איבאנין הסכים לבצע זיהוי והוא הובא לשם והתגורר במלון מקומי. למחרת התאבד איבאנין מסיבות לא ברורות. הקג"ב מצא עדים שורדים אחרים שהכירו את מקארובה בפנים אבל הם לא הצליחה לזהות אותה והחיפוש החל שוב. השם האמיתי שלה התגלה כאשר אחד מאחיה שחי בטיומן שבסיביר, כעובד משרד הביטחון הסובייטי, מילא שאלון על נסיעות לחו"ל וכאשר פירט את רשימת קרוביו ציין שהייתה לו אחות בשם הזה. בלפל שבבלארוס הייתה מקארובה תחת מעקב שנאלץ להפסיק לאחר מכן כי היא החלה לחשוד. החוקרים עזבו אותה וכל הזמן הזה נאספו חומרים וראיות אודותיה. באחד הקונצרטים שנערכו לרגל יום הניצחון סוכן חשאי של הקג"ב פתחה בשיחה עם מקארובה- שלא הייתה מסוגלת לענות על שאלותיו על מיקומם של יחידות צבאיות באזור בו כביכול שירתה ושמות הקצינים, בטענה לזיכרון שבגד בה ומרחק הזמן.

ביולי 1978 החליטו חוקרי הקג"ב לערוך ניסוי: הם הביאו למפעל את אחד העדים בעוד שדאגו להוציא את אנטונינה תחת עילה בדיונית לרחוב מול מבנה המפעל. העד שראה אותה דרך החלון זיהה אותה אך זה היה רק זיהוי אחד, לכן החוקרים ערכו ניסוי נוסף. הם הביאו ללפל עוד שני עדים, שאחד העמיד פנים שהוא עובד הביטוח הלאומי ומקארובה נקראה על ידו לשם להגיע עקב הצורך לכאורה לחשב לה את הפנסיה מחדש. העד השני ישב מחוץ לבניין עם חוקר הקג"ב וגם זיהה את אנטונינה. לאחר עיבוד חומרי החקירה נעצרה אנטונינה בספטמבר של אותה שנה בדרכה למקום עבודתה. החוקר ליאוניד סאבוסקין שנכח במעצרה סיפר כי התנהגה בשלווה ואף כי תחילה טענה כי מדובר בטעות. בעלה התרעם גם הוא ואף איים כי יפנה לאו"ם על כך. לאחר שהובררו לו מעשיה, לקח את בנותיו ומאז נעלמו עקבותיהם.

בעת שהותה במתקן מעצר אנטונינה לא כתבה שום מכתב לבעלה ולבנותיה. היא זכרה כל הוצאה להורג שביצעה אך לא התחרטה על כך. במהלך החקירה היא נלקחה לעיירה לוקוט שם ביצעה את הפשעים ותיארה לחוקרים בפירוט היכן ואיך ביצעה כל הוצאה להורג. אנטונינה התייחסה למעצר כמשהו מביש לאישה בגילה ומעמדה. היא ציפתה להשתחרר לא יותר משלוש שנים לאחר תחילת המשפט. בית המשפט בבריאנסק גזר עליה עונש מות בירייה. היא ביקשה חנינה והודתה בפשעים המיוחסים אליה אך השלטונות סירבו לכך, וב-11 באוגוסט 1979 הוצאה להורג. מציאתה של מקארובה היה המקרה המשמעותי האחרון של משתפי פעולה סובייטים עם גרמניה הנאצית, והמקרה הראשון (מתוך שלושה סה"כ) בתולדות ברית המועצות שבית משפט גוזר עונש מוות על אישה.