אנטיגנוס איש סוכו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטיגנוס איש סוכו
דור בפתחה של תקופת הזוגות
פטירה 264 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו שמעון הצדיק
תלמידיו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנטיגנוס איש סוכו היה תנא בפתח תקופת הזוגות המוזכר במשנה. לפי הכתוב היה תלמידו של שמעון הצדיק ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים וכן של צדוק ובייתוס. יש משערים כי בנו היה חנינה בן אנטיגנוס.

על פי שמו, נראה כי מקום מגוריו היה אחת מהערים בשם שוכה (גם: "שׂכֹה") שהיו בארץ בימי קדם, אשר בתקופת בית שני נכתבו כנראה בצורה "סוכו"[1].

מאמרו היחיד הנזכר מופיע במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג':

"אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם".

הפרשנות הרבנית לכך היא שאף על פי שיש שכר לעתיד לבוא, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר. יחד עם אהבת ה' צריכה להיות יראה ופחד מפניו, מצד רוממותו וגדולתו. אליהו ביקרמן סבר כי דבריו היו פרוזאיים יותר, מאחר שאנטיגנוס חי טרם מרד החשמונאים. תקופה זו קדמה בהרבה לוויכוחים על השאלה אם ציות לרצון האל צריך לנבוע מיראה, תקווה לקבל תמורה או אהבה, שהטרידו את בית שמאי ובית הלל וגם פילוסופים יוונים. בימיו לא היה פסול בציפייה לשגשוג תמורת קיום התורה. משמעות אמרתו, לפי ניתוחו של ביקרמן, הייתה שהאל איננו מחויב בעזרה למאמיניו מאחר שהם עבדיו ממילא, ממש כשם שבעל עבדים איננו מחויב באספקת קצבת המזון (פְּרָס) של השייכים לו אך נגזר עליהם לשרתו בכל זאת. ביקרמן הניח שמסר פשוט זה קיבל בימי גזירות אנטיוכוס משמעות חדשה, של ציות גם בתנאים קשים, מעמדו רומם והוא הפך לשנוי במחלוקת.

בית צדוק ובית ביתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צדוקים

המסורת הרבנית גם מייחסת את היווסדות כיתות הצדוקים והביתוסים לשניים מתלמידי אנטיגנוס, צדוק ובייתוס, שעסקו בדבריו אלה ופירשום באופן שגוי. כפי שמוזכר באבות דרבי נתן (ה, ב):

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא - אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים - לא היו אומרים כך! עמדו ופרשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא הייתה דעתן גסה עליהם, אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום.

יש רואים את כת הצדוקים כיורשי הכהנים בני צדוק התנ"כי, ויש כותבים כי אין כל קשר ביניהם.[2] ביקרמן מעריך שאכן ניסו לנכס את אנטיגנוס (שפעל כאמור עוד לפני המרד, בטרם התבססות כיתות בית שני) ואת שמעון הצדיק כחלק ממייסדיהם, והדבר היה ידוע כמובן ליריביהם. ביקרמן והיסטוריונים אחרים סברו שהכנסתו של אנטיגנוס לשלשלת הקבלה המפורטת במסכת אבות היא תוספת מאוחרת – "מהם" (ברבים שתוקן ליחיד, "ממנו", בכמה מהדורות) שמסרו ליוסי בן יוחנן ויוסי בן יועזר היו, כבר לדעת כמה פרשנים מסורתיים, אנשי כנסת הגדולה המוזכרים לפני – שנבעה מכך ואפשרה לעורכים להציג את הצדוקים ככיתה מאוחרת ונחותה מהם, ובהמשך ככזו שפרשה עקב טעות מתוך שלשלת המסירה שלהם.[3]

לפי הרמב"ם, ר' אלעזר בן חרסום היה הכהן הגדול בתקופתו של אנטיגנוס.

רבי חיים ויטאל מזכיר, שנקבר בדרך העולה מצפת לאבנית, סמוך לקברו של נתן דצוציתא. ב-2008 קבוצת חסידי חב"ד מצאה באזור אתר קבורה שסברה שהוא מקום מנוחת התנא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת צ'צ'יק ת"א, כרך א', עמ' 156.
  2. ^ פרשת נגעי עור אדם(ברוקלין, תשע"ה), מילואים פרק ה על פי דברי הרמב"ם ומרחב סדר הדורות שבין צדוק כהן גדול וצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו
  3. ^ אליהו ביקרמן, The Maxim of Antigonus of Socho, בתוך: Studies in Jewish and Christian History, הוצאת בריל, 2007. עמ' 554-561.