אנטיגנוס איש סוכו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטיגנוס איש סוכו
פטירה 264 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות בפתחה של תקופת הזוגות
רבותיו שמעון הצדיק
תלמידיו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנטיגנוס איש סוכו היה תנא בפתח תקופת הזוגות המוזכר במשנה. לפי הכתוב היה תלמידו של שמעון הצדיק ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים וכן של צדוק ובייתוס.

חייו ותקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכורים היחידים במקורות קדומים של אנטיגנוס הם במסכת אבות ובאבות דרבי נתן. במסכת אבות הוא מוזכר כמי ש"קיבל משמעון הצדיק"[1], ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, עליהם נאמר: "קבלו מהם" ובחלק מהגרסאות "קבלו ממנו"[2].

לפי דברי הרמב"ם, שימש רבי אלעזר בן חרסום ככהן הגדול בתקופתו של אנטיגנוס (אולם יש הגורסים שכיהן רק סמוך לחורבן בית המקדש).

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי התקופה של אנטיגנוס איש סוכו. זכריה פרנקל טוען שלפני זמנו של אנטיגנוס התמנו לתפקיד הנשיא כהנים גדולים ואנטיגנוס היה הנשיא הראשון שלא היה כהן גדול והוא התמנה מפני שהכהן הגדול בימיו היה שנוא על העם, והוא כותב "והנה אנטיגנוס קיבל הנשיאות מן שמעון הצדיק אבל לא בתכיפה נעוצה אל נשיאות שמעון עד כי יחדיו יחוברו ולא יבוא רוח ביניהם ... והראשון הנודע לנו נשיא ולא כהן גדול הוא אנטיגנוס איש סוכו ונראה שהיה בימי חניו כהן גדול איש כילי ונבזה והיה לשמצה בעיני בני דורו"[3]. נחמן קרוכמל טוען שאנטיגנוס פעל בדורו של שמעון השני והמשנה אומרת על יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן "קבלו מהם", כי הם קבלו גם משמעון השני, אותו הוא מזהה עם שמעון הצדיק וגם מאנטיגנוס. קרוכמל גם טוען ששמו היווני של אנטיגנוס מתאים רק לאדם שחי תקופה ממושכת אחרי כניסת היוונים לארץ ישראל ולא לאדם שחי בתחילת שלטון היוונים[4].

לעומת זאת, יצחק אייזיק הלוי טוען שאנטיגנוס היה תלמידו של שמעון הראשון, אותו הוא מזהה כשמעון הצדיק, ושהוא פעל בימיו של תלמי השני ובנו תלמי השלישי. לטענתו של הלוי, כדי שיהיה משמעות לדברי אבות דרבי נתן על כך שתלמידיו "עמדו ופרשו מן התורה", הוא היה חייו לפעול בתקופה בה התופעה של פורשים מדרכי התורה הייתה נדירה, ועל כן היה חייו לפעול לפני זמנו של יוסף בן טוביה חוכר המיסים של תלמי השלישי, שלימיו הוא מייחס את התרבות הפורשים מדרך התורה[5].

עירו וקבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שם עירו, נראה כי מקום מגוריו היה אחת מהערים בשם שוכה (גם: "שׂכֹה") שהיו בארץ ישראל בימי קדם, אשר בתקופת בית שני נכתבו כנראה בצורה "סוכו"[6].

רבי חיים ויטאל מזכיר, שנקבר בדרך העולה מצפת לאבנית, סמוך לקברו של נתן דצוציתא. ב-2008 קבוצת חסידי חב"ד מצאה באזור אתר קבורה שסברה שהוא מקום מנוחתו של אנטיגנוס.

אמרתו הידועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו היחיד הנזכר מופיע במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג':

”אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם“.

הפרשנות הרבנית לכך היא שאף על פי שיש שכר לעתיד לבוא, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר. יחד עם אהבת ה' צריכה להיות יראה ופחד מפניו, מצד רוממותו וגדולתו. אליהו ביקרמן סבר כי דבריו היו פרוזאיים יותר, מאחר שאנטיגנוס חי טרם מרד החשמונאים. תקופה זו קדמה בהרבה לוויכוחים על השאלה אם ציות לרצון האל צריך לנבוע מיראה, תקווה לקבל תמורה או אהבה, שהטרידו את בית שמאי ובית הלל וגם פילוסופים יוונים. בימיו לא היה פסול בציפייה לשגשוג תמורת קיום התורה. משמעות אמרתו, לפי ניתוחו של ביקרמן, הייתה שהאל איננו מחויב בעזרה למאמיניו מאחר שהם עבדיו ממילא, ממש כשם שבעל עבדים איננו מחויב באספקת קצבת המזון (פְּרָס) של השייכים לו אך נגזר עליהם לשרתו בכל זאת. ביקרמן הניח שמסר פשוט זה קיבל בימי גזירות אנטיוכוס משמעות חדשה, של ציות גם בתנאים קשים, מעמדו רומם והוא הפך לשנוי במחלוקת.

בית צדוק ובית ביתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – צדוקים

המסורת הרבנית מייחסת את היווסדות כיתות הצדוקים והביתוסים לשניים מתלמידי אנטיגנוס, צדוק ובייתוס, שעסקו בדבריו במסכת אבות ופירשום באופן שגוי. כפי שמוזכר באבות דרבי נתן (ה, ב):

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא - אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים - לא היו אומרים כך! עמדו ופרשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא הייתה דעתן גסה עליהם, אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום.

הצדוקים מצדם כנראה ראו עצמם כיורשי בית צדוק התנ"כי, אם כי ביקרמן העריך שאכן ניסו לנכס את אנטיגנוס (שפעל כאמור עוד לפני המרד, בטרם התבססות כיתות בית שני) ואת שמעון הצדיק כחלק ממייסדיהם, והדבר היה ידוע כמובן ליריביהם. ביקרמן והיסטוריונים אחרים סברו שהכנסתו של אנטיגנוס לשלשלת הקבלה המפורטת במסכת אבות היא תוספת מאוחרת – "מהם" (ברבים שתוקן ליחיד, "ממנו", בכמה מהדורות) שמסרו ליוסי בן יוחנן ויוסי בן יועזר היו, כבר לדעת כמה פרשנים מסורתיים, אנשי כנסת הגדולה המוזכרים לפני – שנבעה מכך ואפשרה לעורכים להציג את הצדוקים ככיתה מאוחרת ונחותה מהם, ובהמשך ככזו שפרשה עקב טעות מתוך שלשלת המסירה שלהם[7].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג'
  2. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ד'
  3. ^ זכריה פרנקל, ‏דרכי המשנה, ליפסיא, תרי"ט, עמוד 31, באתר HebrewBooks
  4. ^ נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, עמוד 103
  5. ^ יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ראשון, פרק ח', עמ' 170-171
  6. ^ אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת צ'צ'יק ת"א, כרך א', עמ' 156.
  7. ^ אליהו ביקרמן, The Maxim of Antigonus of Socho, בתוך: Studies in Jewish and Christian History, הוצאת בריל, 2007. עמ' 554-561.