אנטיוכיה בתקופה ההלניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העיר אנטיוכיה הוקמה בידי סלאוקוס הראשון בשנת 300 לפנה"ס והייתה בתקופה ההלניסטית עיר הבירה המערבית של הממלכה הסלאוקית. העיר הייתה המרכז השלטוני ששלט ממזרח טורקיה ועד עיראק, שם היה המרכז השלטוני השני של הממלכה הסלאוקית, סלאוקיה על החידקל. במעמד זה הייתה העיר מרכז ממשלתי, חברתי, עירוני וצבאי חשוב בעולם ההלניסטי. העיר היוותה צומת דרכים חשוב לתנועה באזור הלבנט והמזרח ההלניסטי והיוותה מקום מפגש של תרבויות וסחורות שנעו ברחבי הממלכה הסלאוקית, אשר שלטה על שטח ממזרח טורקיה ועד אפגניסטן ופאתי הודו של היום.

עד לסוף התקופה ההלניסטית בעיר, גדלה האוכלוסייה והפכה את העיר לאחת הגדולות בעולם ההלניסטי. בעיר היו מקדשים, בתי מרחץ, ומבני ציבור רבים אחרים.

מיקום, ייסוד העיר ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ליבאניוס, אזרח אנטיוכיה בן המאה הרביעית לספירה, העיר יוסדה עוד בימי אלכסנדר הגדול, כאשר עבר באזור בעת מסע המלחמה שלו כנגד האימפריה הפרסית, ב-333 לפנה"ס. סיפור זה מופיע רק אצל ליבאניוס וייתכן והיה מדובר בניסיון לחבר מעט מן ההילה של אלכסנדר לעיר עצמה.[1]

עוד בזמן מלחמות הדיאדוכים הקים אנטיגונוס מונופתלמוס עיר בירה לעצמו בשם אנטיגוניה, כ-8 ק"מ צפונית-מזרחית למקום ייסודה של אנטיוכיה. העיר הייתה ממוקמת באזור נוח הן מבחינה הגנתית והן מבחינה כלכלית. סלאוקוס הראשון, אשר ניצח את אנטיגונוס בקרב איפסוס, העדיף להחריב את העיר ולהקים אחת חדשה על מנת להעצים את שמו. ייסוד העיר לווה בטקסים המקובלים, ובסיפור הרשמי[2] סלאוקוס הקריב קורבנות לזאוס במקדש באנטיגוניה על מנת שהאחרון ייתן סימן לסלאוקוס האם לכבוש את העיר, לשנות את שמה, או להשמידה ולהקים חדשה. נשר אשר הופיע ולקח את המנחה נחת באזור בו יוסדה לבסוף אנטיוכיה. סלאוקוס קרא לעיר על שם אביו, אנטיוכוס.

סלאוקוס ייסד את העיר ב-22 במאי 300 לפנה"ס על הגדה המזרחית של נהר האורונטס שבמישור העמוק, אשר נמצא בפינה הצפון-מערבית של סוריה. דרך מישור זה עברה כל תנועת המסחר מאנטוליה בצפון ועד למישור החוף של ארץ ישראל בדרום. מצפון מסופוטמיה במזרח ועד הים התיכון במערב. מאנטיוכיה עברה דרך, אשר התחילה בגשר לגדה המערבית של נהר האורונטס, לסלאוקיה-פייריה, הנמל של אנטיוכיה לים התיכון. הדרך עברה דרך מעבר ביילן, אלכסנדרטה, קיליקיה ושאר אנטוליה. העיר עצמה הייתה בנויה בין הנהר להר סילפיוס.

המים הרבים ממעיינות מקומיים היוו את אחת הסיבות לייסוד העיר בנקודה זו. את המים ייבאו לעיר מערכת של אמות מים מהעיר דפנה, שהייתה ממוקמת על רמה גבוהה יותר מאנטיוכיה, והייתה במרחק של כ-9 קילומטרים דרומית לאנטיוכיה. המים הרבים והקרקע הפורייה אפשרו לגדל יבולים אשר יכלו לספק את מרב צריכת המזון של העיר. אך המיקום של העיר לא תמיד האיר לה פנים. מיקומה הגאוגרפי ליד נהר האורונטס הוביל להצפות פתע כתוצאה מעליית הנהר על גדותיו, ויצירת מאגר מים בין ההר לעיר. בנוסף, מיקום העיר על הבקע הסורי-אפריקני הוביל לנזקים קשים מרעידות אדמה.

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נבנתה תחילה משני רבעים, כאשר הרובע המיועד למתיישבים יווניים ומוקדונים תופס כשני שלישים משטח העיר, והרובע הקטן יועד לאוכלוסייה המקומית. כמו כן סופרים רומיים השוו את יופייה של אנטיוכיה ליופייה של אתונה, העיר החשובה והגדולה ביוון. מרכז העיר והאגורה היה ממוקם על גדת נהר האורונטס. כמו כן את העיר הקיפה טבעת של חומות ומגדלים שהגנה על העיר ותושביה. בעיר היו מבני ציבור רבים כמו בתי מרחץ, בתי מרזח, מקדשים, תיאטראות וכדומה. בעיר היו שתי שדרות, אחת נמשכה מהשער הצפוני לדרומי – שדרה זו הייתה באורך של 3 ק"מ. בנוסף לקישור בין גדות הנהר השונות חיברו 5 גשרים שונים שחיברו את חלקי העיר השונים.[3]

חיי המסחר התנהלו אף הם סביב נהר האורונטס והמסחר עם המזרח. האגורה על שפת הנהר, בה התנהלו חיי התרבות, הפוליטיקה והמסחר בעיר, גם היא מוקמה על נהר האורונטס וניתן לראות את חשיבות הנהר לחיי העיר לא רק בשימוש במים, אלא גם להשלכת פסולת, מסחר וחיבור לעולם החיצון. רוב חומרי הבנייה ששימשו לבניית העיר באו במקור מיוון והגיעו באמצעות דוברות על נהר האורונטוס אל העיר. רוב המזון של העיר סופק מסביבתה המידית של העיר, ומקצתו במסחר עם הערים השכנות: סלאוקיה-פייריה, לאודיקה-ליד-הים ואפאמיאה, שיחד עם אנטיוכיה-ליד-דפנה היו ערים-אחיות (טטרפוליס).

פסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלה טיכה של אנטיוכיה. העתק משיש מהתקופה הרומית של פסלו הנודע של הפסל היווני Eutychides מהמאה השלישית לפנה"ס שהיה עשוי ברונזה

הפסל המוכר ביותר מאנטיוכיה ההלניסטית הוא פסל האלה טיכה.[4] פסל ברונזה זה נועד במקור לייצג את המזל הטוב של העיר ושל תושביה. הפסל נחשב כמגן על המלך ועל תושבי העיר. עם הזמן הפסל נהפך לטיפוסי לערים הלניסטיות במזרח, כשכל עיר מקימה פסל של אלת המזל המגינה על העיר.

פסלים נוספים הוקמו לזאוס ולאפולו, פסל אבן הוקם לנשר אשר לפי האגדה לקח את מנחת סלאוקוס ונחת באזור בו קמה אנטיוכיה ופסל נוסף של טיכה של אנטיגוניה הוקם למען תושבי אנטיגוניה אשר הועברו בכוח לעיר שבנה סלאוקוס. תושבים אלו אף הקימו פסל לכבודו של סלאוקוס, כשקרני שור לראשו. זאת על מנת להנציח את כוחו של המלך, אשר ריסן במו ידיו שור שיועד לקורבן אשר השתחרר מכבליו.

סלאוקוס הקים פסל נוסף להנצחתו, אשר הראה ראש של סוס לצד קסדה מוזהבת. התיאור נועד להזכיר את סלאוקוס בורח על סוסו מפני אנטיגונוס, לאחר שהאחרון רצה לקחת את בבל מידי סלאוקוס. הקסדה נועדה לאזכר את הפסדו של אנטיגונוס בקרב איפסוס, שם נחל מפלה ואיבד את חייו. כך מראה הפסל את עלייתו של סלאוקוס החל מבריחתו מבבל, חסר כל ומובס, ועד עלייתו למלכות על הממלכה הגדולה בעולם ההלניסטי ונקמתו באנטיגונוס.

החיים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודל האוכלוסייה והרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת העיר הצטרפו עתה לאוכלוסייה המקומית של האזור חיילים מוקדונים משוחררים ואזרחים אתונאים מאנטיגוניה, אשר הועברו בכוח לאחר החרבת עירם. כמו כן היו גם מספר יהודים, אשר סביר להניח שהיו שכירי חרב של סלאוקוס בעת שהיה גנרל בצבאו של אלכסנדר במסע כיבושיו באסיה. חלק מהיהודים שהובאו לאנטיוכיה היו עבדים שהובאו מסוריה במלחמותיו של סלאוקוס.

לפי הכרוניקה של יוחנן מלאלאס, מספר האתונאים שהובאו מאנטיגוניה והמוקדונים ששוחררו מצבאו של סלאוקוס בעיר עמד תחילה על כ-5,300 גברים, מה שמציע אוכלוסייה התחלתית של בין 17,000–25,000 נפשות, בלי להביא בחשבון עבדים ואת האוכלוסייה המקומית.[5]

עד לסוף התקופה ההלניסטית העיר גדלה האוכלוסייה לכ-300,000 איש מכל רחבי הממלכה הסלאוקית (יהודים, יוונים, מוקדונים, סורים, עבדים מארצות שונות וכדומה) והתחרתה בערים הגדולות בעולם ההלניסטי, כגון אלכסנדריה שבמצרים[6][7] ורומא.

חיי תרבות ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר גודלו סוסי מרוץ ששימשו גם למרוצי כרכרות. ההשתתפות והצפייה במרוצים אלו היו פעילות פנאי נפוצה בקרב אוכלוסיית האזרחים באנטיוכיה. בקיץ החם באזור, האליטה של אנטיוכיה נהגה לנפוש בעיר הסמוכה דפנה, שהציעה בתי הבראה ויערות קרירים. האזרחים החופשיים באנטיוכיה נהנו מחיים נוחים ומאיכות חיים גבוהה. לפי המסורת של הפוליס ביוון, היה באנטיוכיה בית ספר ללימודי נאום ורטוריקה, שהיה המוביל מסוגו בכל האגן המזרחי של הים התיכון למשך 400 שנה. כמו כן בעיר היו הצגות ותיאטראות שבהם הופיעו מיטב האומנים, משוררים והשחקנים בעולם ההלניסטי.[3]

המקדשים הראשונים שהוקמו בעיר היו לזאוס ואפולו, וכנהוג בערים הלניסטיות, היה גם פולחן למייסד העיר. לאחר שאנטיוכוס הראשון העלה את אביו לאלוהות, הותחל גם פולחן לשליט המכהן. עד לתקופת שלטונו של אנטיוכוס השלישי, הייתה סובלנות כלפי דתות אחרות והיו בעיר גם בתי כנסת.

לפי טיטוס ליוויוס, תחת שלטונו של אנטיוכוס הרביעי הוקמה זירת לחימה לגלדיאטורים ואף הוקם מקדש מצופה זהב לאל יופיטר, בהשפעה רומית. הכנסת לוחמת גלדיאטורים לא התקבלה בעין יפה על ידי התושבים היוונים ברובם, אשר לא היו מורגלים בצפייה במחזות הזוועה והקטל. כשראה את תגובת הצופים, הכניס אנטיוכוס את הקרבות בהדרגתיות, כשלעיתים הקרבות היו נגמרים לאחר הקזת הדם הראשונה ולעיתים היו נמשכים עד המוות.[8]

היהודים באנטיוכיה בתקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנטיוכיה הייתה קהילה יהודית עוד מייסוד העיר. יהודי העיר יכלו לקבל אזרחות מלאה וזכות להשתתף במערכת הפוליטית רק אם המירו את דתם וסגדו לאלי העיר.[9] אף על פי שהיהודים לא היו שווי מעמד ליוונים באנטיוכיה, ניתנה להם הזכות לנהל חיים אוטונומיים ולפתור בעיות ולשפוט בתוך הקהילה שלהם. כחלק מחייהם בקרב היוונים, דיברו היהודים יוונית והיו ביחסים טובים עם האוכלוסייה הלא-יהודית בחיי היום יום ואף דיברו יוונית בבתי הכנסת.

שכירי החרב היהודים ששרתו תחת סלאוקוס הראשון היו כנראה בין אלו שקיבלו את הזכות להתיישב במקום שיהפוך לאנטיוכיה. כמו כן סביר להניח שהובאו עבדים יהודים מסוריה לעיר בנוסף לעבדים רבים שהובאו לעיר. העבדים היהודים האלו שוכנו באזור הדרום-מזרחי של העיר מחוץ לחומה הראשונה של העיר.

לאחר ביזת בית המקדש הירושלמי (169 ו/או 168 לפנה"ס) הביא אנטיוכוס הרביעי את אוצרות בית המקדש לאנטיוכיה למקדש זאוס, דבר שהיה למורת רוחם של היהודים בעיר. לאחר מכן, יורשי אנטיוכוס העבירו חלק מהשלל לרשות היהודים באנטיוכיה והשלל הוצב בבית הכנסת המרכזי של היהודים בעיר, לפי נתון זה ניתן להסיק שהיו כמה בתי כנסת באנטיוכיה.[10]

מעמדה של העיר כעיר בירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירת מערב הממלכה הסלאוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למותו של סלאוקוס ב-291 לפנה"ס, הייתה סלאוקיה-פייריה עיר הבירה המערבית של הממלכה הסלאוקית ועל מנת להפריד בין אנטיוכיה לערים אחרות בעלות אותו שם בעולם ההלניסטי, נקראה אנטיוכיה-ליד-דפנה, שכן שכנה קרוב לעיר דפנה. לא ברור מתי עברה הבכורה לאנטיוכיה, אך ידוע כי מעמד העיר התחזק עם עלייתו לשלטון של אנטיוכוס הראשון, בנו של סלאוקוס, אשר ניהל את ענייני ממלכתו משם. לאחר מותו עלה לשלטון בנו אנטיוכוס השני, אשר נשא לאשה את ברניקה, בתו של תלמי השני, על מנת לסיים את המלחמה הסורית השנייה. זאת בעודו נשוי ללאודיקה הראשונה. לאחר רציחתו ב-246 לפנה"ס על ידי לאודיקה, אשר רצתה להבטיח את ירושת בנה, שלחה מצרים התלמית צי מלחמה להבטיח שהשלטון יועבר לבנה של ברניקה.[11] הצי כבש את עיר הנמל סלאוקיה-פייריה והמשיך לאורך האורונטס עד לאנטיוכיה. זו הייתה הפעם הראשונה מייסוד העיר שכוח אויב מגיע לשעריה. תושבי העיר, ובתוכם גם האצולה וכל שכבת השלטון, הגיעו לברך את המצרים לשלום. לאחר שנראה היה כי בנה של ברניקה יירש את העיר, חזר כוח המשלוח למצרים. אולם לאודיקה ארגנה את רציחתם של ברניקה ובנה, אשר התחבאו בעיר דפנה. תלמי השלישי, בשומעו על כך, הגיע לאנטיוכיה עם צבא וכבש את העיר עד לשנת 244 לפנה"ס, אז כוחות ממספר ערים יווניות הדפו את המצרים מהעיר והיא חזרה להיות עיר הבירה הסלאוקית. הפעם תחת סלאוקוס השני, בנה של לאודיקה. עיר הנמל סלאוקיה-פייריה נשארה בידי מצרים עד לשנת 219 לפנה"ס.

תחת שלטונו של סלאוקוס השני ננטשה אסיה הקטנה, ואנטיוכיה נהפכה למרכז הכובד של הממלכה. גידול האוכלוסייה אשר נבע מהשינויים הללו הביא להקמת רובע חדש בעיר, הפעם על האי שניצב בנהר האורונטס ממערב לעיר.

לקראת סוף שלטונו של סלאוקוס השני, כאשר הוביל מסע מלחמה בפרתיה, הציתה סטרטוניקה דודתו מרידה באנטיוכיה. מטרתה הייתה להעלות לשלטון את אחיינה אנטיוכוס היירקס (העיט), אחיו הצעיר. בו בזמן תקף אנטיוכוס היירקס את מסופוטמיה, על מנת להפריע למסע המלחמה בפרתיה. פעולה זו הוכיחה עצמה כטעות, שכן סלאוקוס נסוג מפרתיה על מנת להתעמת עם אנטיוכוס והכריח את אנטיוכוס לסגת ממסופוטמיה. סלאוקוס הגיע לאנטיוכיה, ולאחר שתפס את סטרטוניקה בסלאוקיה-פייריה, הוציא אותה להורג.

ההתמודדות מול רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטון בנו של סלאוקוס השני, אנטיוכוס השלישי, נאלצה הממלכה הסלאוקית להתמודד עם עליית כוחה של רומא. אנטיוכוס, אשר עלה לשלטון לאחר הכהונה הקצרה של אחיו ב-223 לפנה"ס, תמך בחניבעל, אשר בעת ביקור באנטיוכיה ב-195 לפנה"ס ניסה להתסיס את הערים היווניות כנגד רומא. לאחר ההפסד במלחמה לרומא ושלום אפאמיאה, התבסס מעמדה של רומא כמעצמה החזקה ביותר בים התיכון.

אנטיוכוס נאלץ להתמודד עם נטל מס כבד לרומא לאחר המלחמה, ונאבק לשקם את הכלכלה. כמו כן הקים רובע חדש בעיר לחיילים המשוחררים מהמלחמה, אשר לא הייתה אפשרות להשתמש בהם או להחזיק בהם.

לאחר מותו עלה לשלטון בנו, אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, אשר ניסה לשחזר את הילת העיר על ידי בינוי מואץ וראוותני. אנטיוכוס בנה במרץ שלא נראה מהקמת העיר. על מנת לאזן את איבוד השטחים והנזק הכלכלי שהביאה התבוסה לרומאים תחת אביו, פנה אנטיוכוס לאחד את העמים השונים תחת מרות דתית, פוליטית ותרבותית אחת. על מנת לאחד את העמים תחת הדת ההלניסטית ופולחן השליט, פנה לנטרל את הנטייה הבדלנית של הקהילה היהודית בממלכה. אנטיוכוס החרים רכוש וממון ממקדשים יהודים על מנת למנוע מימון להתנגדות פוליטית או למרידות. הוא השתמש בכספים לבנייה המואצת ולבניית פסלים מפוארים על מנת להעצים את יוקרתו, זאת מתוך מטרה להגביר את נאמנות הגורמים השונים בממלכה. תחת שלטונו נטבעו לראשונה מטבעות שכללו את שם המלך, בנוסף לשם העיר אנטיוכיה. בהשפעה רומית, הקים אנטיוכוס מקדש ליופיטר. אנטיוכוס אף הקים רובע חדש לעיר, אשר נקרא על שמו אפיפניא. הקמת הרובע הייתה נחוצה עקב הגידול המתמיד באוכלוסיית העיר. באפיפניא נוסדה אגורה חדשה, כך שכעת היו בעיר שני שווקים. באגורה זו נבנה גם מבנה הבולטריון של העיר. על מנת לספק את צריכת המים המוגברת של העיר לאחר הקמת הרובע החדש, הקים אנטיוכוס אמת מים חדשה.

לאחר מותו של אנטיוכוס הרביעי (163 לפנה"ס) הממלכה הסלאוקית חדלה לשחק תפקיד מרכזי בבמה העולמית, ומעמדה של העיר אנטיוכיה נשחק עם הזמן בצורה הדרגתית. בנוסף לכך, בשנת 148 לפנה"ס תועדה רעידת אדמה אדירה, אשר גרמה להרס נרחב בעיר.

דמטריוס השני, נינו של אנטיוכוס הרביעי, פיזר את רוב צבאו לאחר שהנחיל תבוסה לאלכסנדר באלאס בשנת 147 לפנה"ס. אזרחי אנטיוכיה, יחד עם החיילים המשוחררים אשר רצו להפיל את דמטריוס, פתחו במרד נגדו. דמטריוס נוכח כי לרשותו עומד מספר מצומצם של שכירי חרב יוונים, ושלח לקרוא לעזרה מיונתן הוופסי, אשר היה הנציב ביהודה מטעם הסלאוקים. יונתן שלח תגבורת של 3,000 שכירי חרב יהודים. משנודע לתושבי אנטיוכיה על התגבורת המגיעה, ניסו לצור על הארמון ולתפוס את דמטריוס. דמטריוס שלח את הכוחות היוונים והיהודים כנגד ההמון, אולם ההמון הניסם. לאחר שהניסם ההמון, טיפסו החיילים היהודים על גגות הבתים והחלו להשליך חניתות על ההמון ולהצית בתים באש. ההמון החל לסגת, כשאחריו דילגו החיילים היהודים מגג לגג והמשיכו להטיל בהם חניתות וברחובות תקפו החיילים היוונים. לאחר שראו האזרחים את מספר ההרוגים הרב בצידם (100,000 הרוגים מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-120,000 לפי ספר מקבים א', על אף שהוטל ספק באמינות מספר זה[6]) נכנעו. באישורו של דמטריוס בזזו החיילים היהודים את אנטיוכיה, כשכרם.[12] לאחר בזיזת העיר גורשו רבים מתושביה לחלקים אחרים בסוריה. השימוש בשכירי חרב יהודים על מנת לדכא מרידה מקומית תרם לרגשות הזעם כנגד הקהילה היהודית.

לאחר שרשרת של מלכים חלשים, חלקם שלטו לשנים בודדות, חלקם טענו לשליטה בו זמנית עם מלכים אחרים, פנו אזרחי סוריה לעזרה חיצונית. בחירתם הייתה בטיגראנס, מלך ארמניה. טיגראנס החל את שלטונו על הממלכה הסלאוקית בשנת 83 לפנה"ס. בתחילת שלטונו היה אהוד על האוכלוסייה, אך עם השנים נהפך לעריץ. אזרחי סוריה נאלצו שוב לחפש עזרה חיצונית. הפעם מצאו מבוקשם ברומא. כשטיגראנס נסוג מסוריה למלחמה ברומא באסיה הקטנה, הגיע לאנטיוכיה הטוען לכתר אנטיוכוס ה-13, בתמיכה רומית, אך התקשה לאחד את המלכות תחתיו. לאחר שמאסה רומא מתקופת המאבקים על כס השלטון של הממלכה הסלאוקית, החליטה לספח אליה את הממלכה ב-65/4 לפנה"ס, בכך נסתיימה התקופה ההלניסטית באנטיוכיה והחלה התקופה הרומית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים

  • רומן וילק, יהודי סוריה הסלווקית, דוקטורט 1987 בהנחיית אריה כשר.
  • Bernadette J. Brooten, "The Jews of Ancient Antioch". in Antioch The Lost Ancient City. ED. Kondoleon Chirstine, (Princeton: Princeton University Press, 2000), 29–37.
  • .Kondoleon, Christine. "The City of Antioch: An Itroduction" in Antioch: The Lost Ancient City, ed. Christine Kondoleon, (Princeton: Princeton University Press, 2000), 3–9
  • Kondoleon Christine, Antioch the Lost Ancient City (Princeton: Princeton University Press, 2000).
  • Downey Glanville, Ancient Antioch (Princeton: Princeton University Press, 1963).
  • Downey Glanville, "The Size of the Population of Antioch", Transactions and Proceedings of the American Philological Association 89 (1958): 84–91.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 27-28
  2. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 30-31
  3. ^ 1 2 Christine Kondoleon, The City of Antioch: An Introduction pp.3–9
  4. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 35–37
  5. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 39–40
  6. ^ 1 2 Downey Glanville, "The Size of the Population of Antioch" pp.86
  7. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ספר 16, פרק 2. פסקאות 4-8
  8. ^ טיטוס ליוויוס, ספר 41, פרק 20 (אנגלית)
  9. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 47
  10. ^ Brooten, "The Jews of Ancient Antioch" pp. 29–36
  11. ^ אפיאנוס, המלחמות הסוריות 65
  12. ^ Downey, Ancient Antioch pp. 64