אנטי-סובייטיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הודעה לעיתונות מטעם ה-TASS בדבר גירושו של אלכסנדר סולז'ניצין
קריקטורה פוליטית משנת 1919 המתארת את השפעת המהפכה הרוסית על שיחות השלום בפריז
"אנרכיסט אירופי" מנסה להרוס את פסל החירות בקריקטורה הפוליטית משנת 1919

אנטי-סובייטיזםאנגלית: Anti-Sovietism) מתייחס לאנשים ופעילויות המכוונים לכאורה נגד סובייטים, ברית המועצות, מדינות ברית המועצות לשעבר, יוצאי החזית המערבית, או שלטון ברית-המועצות.[1]

רוסופוביה או סנטימנט אנטי-רוסי(אנ')אנגלית: Anti-Russian sentiment ,Russophobia ,Anti-Russian) הוא מגוון רחב של רגשות שליליים, חוסר אהדה, פחד, סלידה, לעג או דעות קדומות כלפי רוסיה, רוסים, תרבות רוסית או מורשת רוסית.[2] הכוללים קלישאות תרבות המונים כלפי רוסיה והשטחים המסופחים אליה, לרבות חצי האי קרים. רבים מן הסטריאוטיפים הללו פותחו במהלך המלחמה הקרה, ונעשים בהם שימוש כאלמנטים למלחמה פוליטית נגד ברית המועצות.[3][4][5] ייצוג שלילי של רוסיה ושל הרוסים בתרבות הפופולרית המודרנית מתוארים לעיתים קרובות גם כאמצעים פונקציונליים. שכן סטריאוטיפים על רוסיה עשויים לשמש אמצעי למסגור המציאות, כמו יצירת דמות של אויב, תירוץ, או הסבר מסיבות שונות ולמטרות תועלת שונות. עשרות שנים לאחר תום המלחמה הקרה, הרוסים עדיין מתוארים כ"נבלים של הוליווד".[6][7][8][9][10] מצד שני קיימים לאומנים רוסיים והמנצלים את הפוליטיקה של רוסיה ומשתמשים ב"רוסופוביה" כאמצעי תעמולה לשלילת כל ביקורת כלפי רוסיה ופעילותה.[11][12] הרוסופוביה נובעת גם מהטרור האדום(אנ'), זיכרון הקולוניאליזם הרוסי והצבא האדום.

ארבעה טעמים לשימוש במונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בארבעה טעמים שונים לשימוש במונח:

  1. אנטי-סובייטיזם בפוליטיקה הבינלאומית: מחשבה מדינית דתית מול אתאיזם מדיני (התנועה הלבנה), קומוניזם (אנטי-קומוניזם(אנ')), מרקסיזם ולבולשביזם (המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות) של לנין מול קפיטליזם, ליברליזם וגלובליזציה כלכלית. בתקופות שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה קמו מספר תנועת התנגדות, בעיקר בשנות העשרים, כולל במודיעין הפולני בצורה של פרויקט פרומת'אן.
  2. אנטי-סובייטיזם בפוליטיקה הפנימית: התנגדות למנהיגיה, אופייה ומרכיביה של ברית המועצות: התנגדות לשלטון ברית-המועצות, לאוליגרכים רוסים, לתוכנית החומש של יוסיף סטלין. מפלגות אנטי סוביטיות(אנ'). בזמן מלחמת האזרחים הרוסית, קבוצות שלמות של אנשים, כאנשי כמורה, קולאקים, משטרת רוסיה לשעבר הקיסרית ועוד נחשבו באופן אוטומטי אנטי סובייטי וקוטלגו כ"אויב העם". לרבות ההטיהורים הגדולים בתקופת ניקיטה חרושצ'וב (הנאום הסודי). כולל אירועי האופוזיציה השמאלית, השמאל נגד סטלין(אנ'), הטרוצקיזם, האופוזיציה המאוחדת, אופוזיציית 1936. כמו האופוזיציה המערבית לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה ומקרה הפלישה למפרץ החזירים. כולל תנועות מרי אזרחי בתקופות המהפכות הרוסיות (מהפכת 1905, המהפכה הרוסית, מהפכת פברואר, מהפכת אוקטובר) ובמהלך מלחמת האזרחים ברוסיה). גורמים אלו הוגדרו על ידי ברית המועצות כאויבי העם(אנ') ולעיתים אף כאויבי הציבור.
  3. אנטי-סובייטיזם כלפי אנשי ברית המועצות ואדמת רוסיה: רעיון הקמת רוס של קייב על אדמת ממלכת הכוזרים, הצית מאוחר יותר תאוריות קשר אודות יהודי ברית המועצות ויהודי רוסיה והרעיון הקומוניסטי לרבות: תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים, המאבק נגד קוסמופוליטיות, אנשי בירוביג'ן, תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים, יודאו-קומוניזם, משפט הרופאים, הטיהורים הגדולים, הרוגי המלכות בברית המועצות, ואסירי ציון.
  4. אנטי-סובייטיזם כהתנגדות לשימוש במשטרה חשאית: מליציות, לוביאנקה, צ'קה, הקרמלין, ק.ג.ב., משטרת הפדרציה הרוסית, והשטאזי.

לאחר התקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות, לאור הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, החל הקרב על מוסקבה שכלל את מבצע ברברוסה עד לניצחון החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה ביום הניצחון. שנחגג במצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה (1945) והונצח במצעדי יום הניצחון במוסקבה. ניצחון הסובייטים במלחמת העולם השנייה לרבות סיפוח הגוש המזרחי ויצירת ברית ורשה יצרו חזית סובייטית איתנה, אך גם יצרו כוחות נגד אנטי-סובייטיים ובראשם גרמניה הנאצית במערב אירופה (ראה צבא השחרור הרוסי). לאחר תום מלחמת העולם השנייה היו התקוממויות אנטי-קומוניסטיות במזרח אירופה לרבות התעללמות מצד חיילים גרמנים באסירים הסובייטים(אנ'). עד לסתיו העמים ונפילת חומת ברלין. עבור אנשים רבים הראיות העיקריות להאשמתם בהתנגדות לשלטון היה מעמדם החברתי ואורך חייהם ולא מעשיהם הממשיים.

מרטין לטסיס(אנ'), ראש הצ'קה האוקראיני, הסביר בעיתון:

"אל תביטו בתיק העדויות המפלילות על-מנת לבדוק אם הנאשם פעל נגד הסובייטים בנשק או במילים, במקום זאת שאל אותו לאיזה מעמד הוא משתייך, מה הרקע שלו, ההשכלה שלו, המקצוע שלו. שאלות שיקבעו את גורלו של הנאשם."[13]

בתקופה מאוחרת יותר להיות אנטי-סובייטי בברית המועצות, הייתה עבירה פלילית, דבר שרוב המוסלמים(אנ'), אך גם נוצרים, בשטחי רוסיה הואשמו בו והתקיימו רדיפות דתיות שונות בתחומי ברית המועצות. התואר "אנטישוביט" היה שם נרדף ל"מהפכן נגד".[14] ברוסיה התקיימו מספר דריפות של נוצרים(אנ') על רקע התנגדות פוליטית לשלטון, וכן חילופי אוכלוסיות(אנ'), ראו גם: מסורב עלייה. כל זאת תוך פעילות השלטון למיגור התנגדות שלטונית וקידום פעילות בתחום זכויות האדם בשטחיה(אנ').

מתנגדי הסובייטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא רונלד רייגן, נואם כמתנגד הסובייטיות, נאום ה-23 במארס 1983, יוזמת תוכנית מלחמת הכוכבים

התנגדות לסובייטיות(אנ') מתייחס לקבוצת אנשים שלא הסכימו עם תכונות מסוימות בהתגלמות האידאולוגיה הסובייטית וביקרו את המפלגה הקומוניסטית(אנ') לאור מוכנותם לדבר ולצאת נגדם.[15] המונח "דיסידנט" שימש בברית המועצות בתקופה שלאחר מותו של יוסיף סטלין עד נפילת הקומוניזם.[16] המונח שימש כדי להתייחס לקבוצות קטנות של אינטלקטואלים שוליים, כשהאתגרים הצנועים שלהם כלפי המשטר הסובייטי נתקלו בהגנה ועידוד במכתבים.[17] בעקבות האטימולוגיה של המונח, מתנגדים אלו נקבעו להרחקה ו"לשבת בנפרד" מהמשטר.[18] כשהמתנגדים החלו לזהות את עצמם כמתנגדים, המונח בא להתייחס לאדם שאי-הקונפורמיזם שלו נתפש לטובת החברה.[19][20][21]

התנגדות פוליטית בברית המועצות לא נראתה לעין, ולמעט חריגות נדירות, לא הייתה להתנגדות מטעם שום קבוצה השפעה.[22] במקום זאת, אלמנט חשוב לפעילות התנגדות בברית המועצות היה להודיע ​​לחברה (הן בתוך ברית המועצות והן במדינות זרות) על הפרת חוקים וזכויות אדם. עם הזמן, התנועה הרגועה והמתונה יחסית יצרה מודעות חיה ועולמית להתעללות הקומוניסטית - סובייטית.[23]

המתנגדים הסובייטיים שביקרו את המדינה עמדו בפני סנקציות משפטיות אפשריות תחת החוק הפלילי הסובייטי,[24] ועמדו בפני בחירת הגולה, בית החולים לחולי נפש או מחנה העבודה (גולאג).[25] ההתנהגות הפוליטית האנטי-סובייטית, בפרט, בהתבטאויות כלפי השלטונות, ביקור רפורמות, וכתיבת ספרים הוגדרו אצל אנשים מסוימים כפעולה פלילית בעת ובעונה אחת (לרבות, הפרת הסעיפים 70 או 1–190), וכסימפטומים פסיכיאטרי (למשל, "אשליה של רפורמיזם"), ואבחון (למשל, "סכיזופרניה איטית").[26] ראו: קבוצת הלסינקי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Conquest, Robert (2007). The Great Terror. USA: Oxford University Press. pp. 28–29.
  2. ^ "Russophobia". Merriam Webster.
  3. ^ "Envoy complains Britons mistreat Russians". Reuters. July 8, 2007. Archived from the original on February 21, 2008.
  4. ^ Steele, Jonathan (June 30, 2006). "The west's new Russophobia is hypocritical - and wrong". The Guardian.
  5. ^ Forest, Benjamin; Johnson, Juliet; Till, Karen (September 2004). "Post-totalitarian national identity: public memory in Germany and Russia". Social & Cultural Geography. Taylor & Francis. 5 (3): 357–380.
  6. ^ Macgilchrist, Felicitas (January 21, 2009). "Framing Russia: The construction of Russia and Chechnya in the western media". Europa-Universitat Viadrina Frankfurt (Oder).
  7. ^ Le, E´lisabeth (2006). "Collective Memories and Representations of National Identity in Editorials: Obstacles to a renegotiation of intercultural relations" (PDF). Journalism Studies. 7 (5): 708–728.
  8. ^ Mertelsmann, Olaf. "How the Russians Turned into the Image of the 'National Enemy' of the Estonians" (PDF). Estonian National Museum. Archived from the original (PDF) on May 24, 2013.
  9. ^ uostarinen, Heikki (May 1989). "Finnish Russophobia: The Story of an Enemy Image". Journal of Peace Research. 26 (2): 123–137.
  10. ^ Kurutz, Steven (January 17, 2014). "Russians: Still the Go-To Bad Guys". The New York Times.
  11. ^ Umland, Andreas (January 21, 2016). "The Putinverstehers' Misconceived Charge of Russophobia: How Western Apology for the Kremlin's Current Behavior Contradicts Russian National Interests". Harvard International Review.
  12. ^ Darczewska, Jolanta; Żochowsky, Piotr (October 2015). "Russophobia in the Kremlin's strategy: A weapon of mass destruction" (PDF). Point of View. OSW Centre for Eastern Studies (56).
  13. ^ Yevgenia Albats and Catherine A. Fitzpatrick. The State Within a State: The KGB and Its Hold on Russia - Past, Present, and Future, 1994. ISBN 0-374-52738-5.
  14. ^ Niccolò Pianciola; Paolo Sartori (2013). "Interpreting an insurgency in Soviet Kazakhstan : the OGPU, Islam and Qazaq 'Clans' in Suzak, 1930". Islam, Society and States Across the Qazaq Steppe: 297–340.
  15. ^ Carlisle, Rodney; Golson, Geoffrey (2008). The Reagan era from the Iran crisis to Kosovo. ABC-CLIO. p. 88. ISBN 1851098852.
  16. ^ Chronicle of Current Events (samizdat) (in Russian)
  17. ^ Smith, Stephen (2014). The Oxford handbook of the history of communism. OUP Oxford. p. 379.
  18. ^ Taras, Raymond, ed. (2015) [1992]. The road to disillusion: from critical marxism to post-communism in Eastern Europe (2 ed.). Routledge. p. 62.
  19. ^ Universal Declaration of Human Rights General Assembly resolution 217 A (III), United Nations, 10 December 1948
  20. ^ Proclamation of Tehran, Final Act of the International Conference on Human Rights, Teheran, 22 April to 13 May 1968, U.N. Doc. A/CONF. 32/41 at 3 (1968), United Nations, May 1968
  21. ^ CONFERENCE ON SECURITY AND CO-OPERATION IN EUROPE FINAL ACT. Helsinki, 1 aug. 1975
  22. ^ Barber, John (October 1997). "Opposition in Russia". Government and Opposition. 32 (4): 598–613.
  23. ^ Rosenthal, Abe (2 June 1989). "Soviet dissenters used to die for speaking out". The Dispatch. p. 5.
  24. ^ Stone, Alan (1985). Law, psychiatry, and morality: essays and analysis. American Psychiatric Pub. p. 5.
  25. ^ Singer, Daniel (2 January 1998). "Socialism and the Soviet Bloc". The Nation.
  26. ^ "Report of the U.S. Delegation to Assess Recent Changes in Soviet Psychiatry" (PDF). Schizophrenia Bulletin. 15 (4 Suppl): 26. 1989.