אנטרוסטיונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנטרוסטיונסלטינית: antrustiones, בריבוי אנטרוסיו (antrusio), מגרמנית עתיקה: trosgt) היו חברי המשמר האישי של המלכים המרובינגים ושימשו רק את המלך או המלכה. אנטרוסיונס היו אמנם רק בממלכה המרובינגית, אבל רעיון המשמר האישי הגיע מהזיפה הגרמאני וקבוצת הקומיטטוס.

האנטרוסטיונס היו אנשים חופשיים, צעירים נושאי נשק, רובם בני אריסטוקרטיה, רובם ממוצא פרנקי שהיוו בני לוויה ומשמר אישי של המלך, סעדו על שולחנו והיו מוגנים על ידי סעיפים מיוחדים בחוק הסאלי. על מנת להתקבל כחבר במשמר היה על המועמד להגיע עם נשקו אל חצר המלך, להניח את ידיו בידי המלך (in manus nostra ובגרמנית Handgebärde) ולהשבע אמונים (פידליטאס), שבועה נוספת על זו שהיה חייב בה כל מי שהיה חלק מחצר המלך. כאשר שבועתו התקבלה היה האדם מתקבל כחלק מ- truste dominica או Antrustio Dominicus כלומר אחד מחברי המלך.

החובות שנוצרו על ידי טקס ההומאז' ושבועת-האמונים נשארו בתוקפן למשך ימי-חייהם של הצדדים לחוזה. הן פקעו עם פטירת אחד מהם.

על פי החוק הסאלי אנטרוסיו נהנו מדמי כופר נפש (wergeld) משולשים, כלומר אם היה אדם הורג בן אנטרוסיונס, היה ההורג מחויב בתשלום הגבוה פי 3 מאשר תשלום על הריגת אדם חופשי אחר. גם אדם שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה, אם הצטרף לחבורת האנטרוסיו, זכה מיד במעמד המקנה דמי כופר נפש משולשים. צעירים ממוצא גאלו-רומי שהצטרפו לאנטרוסיו כונו convivae regis וכופר הנפש עבורם היה פי 3 מאשר של אדם גאלו-רומי אחר, אולם פחות מאשר של אנטרוסיו ממוצא פרנקי, היות שאצל הגאלו רומים לא היה צריך בכופר נפש למניעת נקמה אלא רק כפיצוי.

אחד מנוסחי הטקסט של מרקולפוס[1]מתייחס לטקס זה.

מן הדין הוא לגמול לכל אלה, אשר הבטיחו לנו נאמנות ללא סייג בעזרתנו ומאחר והנאמן לנו ("___") ברצון האל בא אל ארמוננו, על נשקו ונשבע בידנו נאמנות ואמון, מחליטים אנו ומצווים באמצעות תעודה זו, שמעתה והלאה יימנה במניין בני הלוויה שלנו. ואם יהין מישהו לשלוח בו יד ולהרגו, ידע שנטל עליו לשלם כופר ערכו (wergeld) ‏600 סולידי.

Marculfi Formularum liber I KARL ZEUMER (Formulae Merovingici et Karolini Aevi), Hanover, 1887[2]

עם התפתחות הפיאודליזם, קם מעמד הווסאלים ומעמד האנטרוסיו איבד את חשיבתו, אבל אין זהות בין וסאל לאנטרוסיונס. לאנטרוסיונס היה תפקיד צבאי, הם שימשו אך ורק מלכים ואילו וסאל היה מעמד חברתי-כלכלי ולא תמיד בעל משמעות צבאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרקולפוס (Marculfus) היה נזיר צרפתי מהדיאוקסיה של פריז, חי באזור שבשליטת כלוביס (בן דגובר) בסביבות 660 ואסף נוסחים (פורמולות) של טקסטים ששימשו להסדרת מערכות יחסים שונות
  2. ^ ראו גם תרגום לאנגלית ב- A source book for mediæval history; selected documents illustrating the history of Europe in the Middle Age