אניטה גריבלדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אניטה גריבלדי
Anita Garibaldi
Anita Garibaldi - 1839.jpg
לידה 30 באוגוסט 1821
לגונה, ממלכת ברזיל Flag of Kingdom of Brazil.svg
פטירה 4 באוגוסט 1849 (בגיל 27)
רוונה, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיורמדינת האפיפיור
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה רומא, איטליה
עיסוק סופרת רומנים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנה מריה דה חסוס ריביירו דה סילבה הידועה כאניטה גריבלדי (באנגלית: Anita Garibaldi) ‏ (30 באוגוסט 1821 - 4 באוגוסט 1849) הייתה אשתו הברזילאית של ג'וזפה גריבלדי וחברתו לנשק בימי המהפכה האיטלקית שהובילה לאיחוד איטליה. פועלם ייצג את רוח הרומנטיקה והליברליזם שאפיינו את המאה ה-19.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה מריה "אניטה" דה ישו ריביירו דה סילבה נולדה למשפחה ענייה ממוצא פורטוגזי. אביה היה רועה צאן ודייג, והם התגוררו בלגונה שבדרום ברזיל במחוז סנטה קתרינה (כיום מדינה). אניטה נולדה שנה לפני שברזיל קיבלה את עצמאותה מפורטוגל. בשנת 1835, בהיותה צעירה בת 14, נאלצה להינשא למנואל דוארטה אגוייר, אשר נטש אותה, כדי להצטרף לצבא המלכותי.

חייה עם ג'וזפה גריבלדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזפה גריבלדי, מלח ממוצא ליגוריאני, הפך למהפכן לאומני איטלקי, נמלט מאירופה בשנת 1836 ונלחם למען הרפובליקה הבדלנית בדרום ברזיל. כשגריבאלדי הצעיר ראה לראשונה את אניטה, הוא היה יכול רק ללחוש לה, "את חייבת להיות שלי"[1]. באוקטובר 1839 היא הצטרפה לגריבלדי לספינתו, "ריו פרדו". חודש לאחר מכן קיבלה את טבילת האש שלה בקרבות של אימיטובה ולגונה, בהם נלחמה לצד המאהב שלה.

כפרשית מיומנת, אניטה לימדה את ג'וזפה על תרבות הגאוצ'ו של הפאמפס בדרום ברזיל, אורוגוואי, וצפון ארגנטינה. אחד מחבריו של גריבלדי תיאר את אניטה כ"מיזוג של שני כוחות יסודיים ... כוחו ואומץ לבו של גבר, קסמה ורכותה של אשה, שהתבטאו בעזות ובמרץ שבהם נופפה את חרבה עם פניה העגולות היפות שקושטו בעיניים רכות ובלתי-רגילות".

פסל זיכרון המציג את אניטה וג'וזפה גריבלדי בפורטו אלגרה, ברזיל

בקרב "קוריטיבנוס" הופרד גריבלדי מהחזית ואיבד את הקשר עם אניטה, שנלכדה על ידי הקבוצה היריבה. בשבי סיפרו השומרים לאניטה שגריבלדי מת, ואניטה הייתה מוטרדת מאוד, גם בשל צערה על מות אהובה וגם מעצם העובדה שהם ציפו לילד שלא יכיר את אביו לעולם. כששמעה על הבשורה, אניטה שאלה אם תוכל לחפש בין המתים בקרב. היא הורשתה לחפש, אך חיפושיה לא הניבו דבר. אניטה לא אבדה את תקוותה ואחרי זמן מה ברחה מן השבי על גבי סוס ונמלטה בדהרה מן המחנה. החיילים רדפו אחריה בהתאם לפקודות מפקדם, עליהם לתפוס את אניטה ולחזור מתים או חיים. הם ירו והרגו את הסוס שלה. לאחר מכן אניטה הגיעה לנהר קנואס ובלית ברירה בחרה לחצות אותו, החיילים חשבו שהיא לא תשרוד את חציית הנהר והניחו כי אניטה מתה. אניטה שוטטה במשך ארבעה ימים בלי אוכל או שתייה ביער, עד שמצאה קבוצה של אנשים שהציעו לה אוכל. לבסוף, היא הצליחה ליצור קשר עם המורדים והתאחדה עם ג'וזפה במקום בשם וקרייה. כעבור כמה חודשים נולד בנם הראשון, מנוטי (1840–1903). הוא נולד עם עיוות גולגולת בגלל מכה שאניטה קיבלה כשנפלה מסוסה בעת שברחה מן המחנה הברזילאי. מנוטי גם הפך ללוחם חירות ולווה את אביו במסעותיו באיטליה. שמו ניתן לו על שם סירו מנוטי. נולדו להם עוד שלושה ילדים שנולדו במונטווידאו, רוזיטה (1843–1845), טרסיטה (ילידת 1845–1903) וריקיוטי (נולד ב־1847-1924).

ביתה של אניטה גריבלדי בלגונה, סנטה קטרינה, ברזיל

ב-1841 עברו בני הזוג לבירת אורוגוואי- מונטווידאו שבה עבד ג'וזפה גריבלדי כסוחר וכמנהל בית הספר לפני שנטל את הפיקוד על צי אורוגוואי ב-1842 והקים "לגיון איטלקי" למלחמתה של המדינה נגד הדיקטטור הארגנטינאי חואן מנואל דה רוזאס. אניטה השתתפה בהגנתו של גריבלדי ב -1847 על מונטווידאו נגד ארגנטינה ועל נשיא הברית של אורוגוואי לשעבר, מנואל אוריבה.

אניטה וג'וזפה נישאו ב־26 במרס 1842 במונטווידאו.

פטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אניטה ליוותה את בעלה, ג'וזפה גריבלדי ואת הליגיונרים האדומים שלו בחזרה לאיטליה כדי להצטרף למהפכות של 1848, שם נלחם נגד כוחות האימפריה האוסטרית. בפברואר 1849 הצטרף גריבלדי להגנת הרפובליקה הרומית החדשה נגד התערבות נפוליאון וצרפת במטרה לשקם את מדינת האפיפיור. אניטה הצטרפה לבעלה בהגנה על רומא, שנפלה תחת המצור הצרפתי ב -30 ביוני. היא ברחה מצבא צרפת ואוסטריה עם הלגיון גריבלדיאן. בעודה בהיריון וחולה ממלריה, אניטה נפטרה ב־4 באוגוסט 1849 בשעה 19:45 בזרועות בעלה בחוות גויצ'ולי במנדריול, ליד רוונה, איטליה, במהלך הנסיגה הטרגית ולכן נאלצו לקבור את גופתה בחפזון[2].

אניטה נפטרה בחווה לא רחוק מרוונה שלצדה ג'וזפה גריבלדי, חבריהם לנשק ואלו שנתנו לה מקלט בשעה שהאוסטרים חפשו אחריה.
פסל של אניטה גריבלדי בלגונה, סנטה קטרינה, ברזיל

אניטה נותרה נוכחת בלבו של גריבלדי עד סוף ימיו. אולי היה זה זכרונה של אניטה שהניע את גריבלדי לחפש את מנואלה סאנז, הגולה של סימון בוליוואר בפרו בתחילת שנות החמישים. עשור לאחר מכן, ב־1860, כשגריבלדי נסע לטיאנו כדי לברך את ויקטור עמנואל השני כמלך לאיטליה המאוחדת, הוא לבש את צעיף הפסים של אניטה על הפונצ'ו האפריקני הדרום-אמריקני שלו.

מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אניטה גריבלדי היא סמל של הרפובליקה הבריזלאית ונחשבה כגיבורה אחרי נפילתה של האימפריה הברזילאית. כיום קרויים על שמה כיכרות ברחבי ברזיל וישנו אפילו מוזיאון לזכרה בלגונה. גם בניטו מוסוליני השתמש במורשתה בשנת 1929 הוותיקן ביקש באופן בלתי רשמי להסיר את פסלו של בעלה מהגיאניקולו, גבעה ברומא, ג'וזפה גריבלדי. בתגובה השיב מוסוליני שלא רק שהוא מסרב להסירו, אלא שהוא מוסיף את פסלה של אניטה באותה הגבעה בדיוק. הצבת הפסל נחגגה במשך שלושה ימים. ביום הראשון העבירו את שרדייה מהקבר בגנואה לרומא. ביום השני טמנו את שרידיה בבסיס הפסל שהוצב לזכרה בסמוך לפסלו של בעלה. ביום השלישי נחנכה האנדרטה באופן רשמי על ידי מוסוליני. הפסל מתאר את אניטה על סוס כאשר היא אוחזת את בנה התינוק בידה השמאלית בעודה מנופפת באקדח בידה הימנית כאשר היא מובילה את צבאו של בעלה לניצחון בקרב. אניטה גריבלדי היא הנושא של הסרט "חולצות אדומות" (Red Shirts) שבו היא מגולמת על ידי השחקנית אנה מגנני (Anna Manani). בשנת 2013 השחקנית אנה פאולה ארוסיו (Ana Paulo Arosio) גילמה את אניטה גריבלדי בסרט "אניטה גריבלדי" (Anita e Garibaldi).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A Sierra, Julio (2003). Anita Garibaldi: Guerrillera en América del Sur, Heroína de la Unidad Italiana. Buenos Aires, Argentina: Sudamericana. ISBN 978-9500723299. 
  • Anthony, Valerio (2000). Anita Garibaldi: A Biography. Connecticut, US: Praeger Publishers Inc. ISBN 978-0977282463. 
  • Markun, Paulo (1999). Anita Garibaldi: Uma Heroína Brasileira. Sau paulo, Brazil: Editora SENAC. ISBN 978-8573590869. 
  • Bryant, Dorothy (1994). Anita, Anita: Garibaldi of the New World. US: Ata Books. ISBN 978-0931688188. 
  • Lami, Lucio (1991). Garibaldi e Anita: Corsari. Ostiglia, Italy: A.Mondadori. ISBN 978-8804343929. 
  • Marasco, Giuseppe (1982). L'Amazzone Rossa. Savona, Italy: Liguria- Sabatelli. ASIN B00982C0KY. 
  • Zumblick, Walter (1980). Aninha do Bentão. Santa Catarina, Brazil: Impr. Of. Santa Catarina. 
  • Sergio, Lisa (1969). I am my beloved: The Life of Anita Garibaldi. Chicago, US: Weybright and Talley. ASIN B0006C9X2S. 
  • Bandi, Giuseppe (2014). Anita Garibaldi. Florence, Italy: Apice Libri. ISBN 978-8890619861. 
  • Garibaldi, Giuseppe. Autobiography. Trans. A Werner. 
  • Garibaldi, Giuseppe (1931). The Memoirs of Garibaldi. Florence, Italy: Apice Libri. 
  • Isidoro Giuliani, Antonio Fogli (2001). Anita Garibaldi - vita e morte (life and death). Ed. Marcabò. 
  • Marloes Geboers - 'visual representation of Anita Garibaldi on Social media' in: emotional hashtags. Amsterdam, Netherlands: Winterschool datasprint. 2018. 
  • Maarten van Gestel - 'Gamification of Anita Garibaldi. NRC. 2018. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אניטה גריבלדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]