אני (אתר ארכאולוגי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אני
ארמנית Անի
טורקית Ani
Ani seen from Armenia.jpg
אני כפי שהיא נראית מכיוון ארמניה - משמאל נראית הקתדרלה ומימין כנסייה הגואל
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הארכאולוגי של אני
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2016, לפי קריטריונים 2, 3, 4
מידות
שטח 85 הקטאר
מיקום
מדינה טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 40°30′27″N 43°34′22″E / 40.5075°N 43.572777777778°E / 40.5075; 43.572777777778
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אני (ארמנית Անի; טורקית Ani) הוא אתר ארכאולוגי השוכן בצפון-מזרחה של טורקיה, על גבולה עם ארמניה. בתקופת שושלת בגראטוני, בין השנים 9611045, הייתה אני בירתה של ממלכת ארמניה שהשתרעה על פני שטחן של ארמניה של ימינו ומזרחה של טורקיה. בשיאה הייתה אני אחת הערים הגדולות בעולם ומרכז סחר בינלאומי על דרך המשי. העיר נודעה בבנייני הציבור, מבני הדת וביצוריה, שחלקם ניצבים על תילם גם כיום, ובשל כנסיותיה הרבות זכתה בכינוי "עיר 1001 הכנסיות"[1]. בשנת 1045 השתלטה האימפריה הביזנטית על העיר, ולאחר מספר שנים נכבשה בידי הסלג'וקים. העיר ידעה תקופת פריחה קצרה נוספת, שהסתיימה עת נבזזה ונהרסה בידי המונגולים ב-1239. ב-1319 נפגעה אני ברעידת אדמה ממנה לא התאוששה. העיר היא אחת מבירותיה ההיסטוריות של ארמניה והיא נושאת חשיבות רבה לעם הארמני. בשנת 2016 הוכרז האתר הארכאולוגי של אני כאתר מורשת עולמית.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני שוכנת בגובה של 1,450 מטרים מעל פני הים על מישור שצורתו כשל משולש, התחום על ידי נחל אחוריאן (ארפצ'אי) בצידו הדרומי, ועל ידי שניים מיובליו הימניים, התוחמים אותה ממזרח וממערב ומעניקים לה הגנה טבעית. מצפון לה שוכן הכפר אוג'קלי (Ocaklı). האתר שוכן בנפת קארס, כ-42 ק"מ מזרחית למרכז העיר עיר קארס שבצפון-מזרחה של טורקיה, על גבולה עם ארמניה, העובר לאורכו של נחל אחוריאן. האתר נחלק לשלושה חלקים - המצודה, העיר התחומה על ידי הביצורים ומבנים השוכנים מחוץ לעיר המבוצרת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי אתרה של אני היה נושב בתקופת הברזל המוקדמת (1200-1100 לפנה"ס) ובתקופת הברונזה, וייתכן שבאתר שכנו גם מבנים בתקופת אוררטו. עם זאת, יישוב הקבע הראשון המתועד בכתובים קם באתר עם הקמת המצודה בחלקה הדרומי של אני במאה ה-4, והעיר נזכרה בכתבים ארמניים במאה ה-5 כמצודה חזקה היושבת בראש גבעה. מעט מצפון למצודה, בנקודה הצרה ביותר של האתר, נמצאים הביצורים אשר הוקמו בידי אשוט השלישי (953-977) משושלת בגראטוני בשנים 960961. אשוט השלישי העביר את בירתו מקארס לאני ב-961, דבר שהביא להתפתחותה המהירה, מכפר קטן לעיר בירה ולתחנה חשובה על דרך המשי. למעשה, התפתחות העיר הייתה כה מהירה עד כי תוך פחות משלושים שנה היה צורך להקים לה חומה חדשה שתתחום את שטחה החדש. בנו של אשוט השלישי, סמבט השני (977-989), פיתח את העיר והקים בה חומה באורך של כמעט חמישה קילומטרים, ובצידו הצפוני של האתר הוקמה חומה כפולה. העיר הגיעה לשיא פריחתה בתקופת המלך גגיק הראשון (989-1020) אשר העביר אליה את מושב הקתוליקוס של הכנסייה האפוסטולית הארמנית בשנת 992. דבר זה הקנה לעיר מעמד דתי והיא נודעה כ"עיר 1001 הכנסיות". בתחילת המאה ה-11 התגוררו בעיר כ-100,000 איש לפחות, וייתכן שנתון זה היה כפול[2]. עוד שירתו בה 12 בישופים, 40 נזירים ו-500 כמרים.

ב-1042 ניסו הביזנטים להשתלט על העיר אך נהדפו, אולם ב-1045 נכנעה להם העיר והייתה לחלק מהאימפריה הביזנטית. ב-1064 נכבשה אני בידי הסלג'וקים לאחר מצור בן 25 ימים. ב-1072 מכרו הסלג'וקים את אני לידי שושלת וסאלית ממוצא כורדי. העיר הייתה יעדן של מספר התקפות גאורגיות, וב-1199 היא נכבשה בידי צבאותיה של המלכה תמר. בתקופה זו ידעה העיר פריחה מחודשת ותנופת בנייה של כנסיות ומבני ציבור. ב-1239 נכבשה העיר בידי המונגולים אשר בזזו והרסו אותה, ודעיכתה הואצה בשל רעידת אדמה ב-1319 והסטת דרך המשי דרומה לכיוון קיליקיה ומסופוטמיה במחצית המאה ה-14. אני איבדה את מעמדה כבירה דתית כאשר הקתוליקוס העביר את מקום מושבו לירוואן ב-1441. ב-1579 השתלטו העות'מאנים על אני, ובמקום הוסיפה והתקיימה עיירה קטנה עד אמצע המאה ה-17. כנסיית קיזקאלה בדרום האתר נותרה בשימוש של נזירים לפחות עד 1735, וזמן קצר לאחר מכן ננטשה גם היא והיישוב באני בא לסיומו.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני יושבה בצפיפות, ולמעט הכנסיות הגדולות, הביצורים והמצודה, מעט מאוד נותר ממבני העיר. רוב המבנים נבנו באיכות פחותה בהרבה מזו של הכנסיות העיקריות, והם התמוטטו ויצרו את שדה ההריסות שמכסה את רובו של שטח העיר. השטח הבנוי כיסה את כל תחומי העיר המבוצרת ופרוורים שכנו בשטח המישורי שמצפון לחומות. מעבר לבתי המגורים, היו בעיר חנויות, בתי מלאכה, בתי מרחץ, כנסיות קטנות, מחסנים ועוד. רובה של העיר נבנה ללא תכנון ואגב צפיפות רבה. הצירים העיקריים החלו בשלושת השערים ונמתחו לאורכה של העיר לכיוון גבעת המצודה שבצידה הדרומי. כיום רק שרידיו של הרחוב שמתחיל בשער האריות ניכרים לעין. להלן תיאור של המבנים החשובים באתר:

מפת אני

המצודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצודה

המצודה הפנימית שוכנת בחלקו הדרומי של האתר, מקום בו גבעה מתרוממת מהרמה המישורית. נוסף על ההגנה הטבעית של הנחלים משלושה כיוונים, המצודה בוצרה בחומה שמגדלים נקבעו בצידה הצפוני החשוף למישור. ביצורי המצודה מתוארכים למאה ה-7, אך הם תוחזקו ושופצו עד המאה ה-13. שער המצודה נמצא בצידה הצפון-מערבי וכבש מרוצף בפיסות אבן גדולות מוביל אליו. מתחת לכבש התגלו צינורות חרס אשר הובילו מים אל המצודה ממעיין במרחק של כ-11 ק"מ, שכן במצודה עצמה אין מקורות מים. בתוך המצודה שוכנים שרידיהם של ארמון גדול שניצב בנקודה הגבוהה ביותר, של חמש כנסיות לפחות ושל מבנים נוספים ששימושם אינו ברור[3].

הארמון הניצב בנקודה הגבוהה ביותר מצודה, היה מקום מגוריהם של שליטי העיר בתקופות השונות, והוא הורחב ונבנה מספר פעמים עד שננטש באופן סופי לאחר שחרב בשריפה, ככל הנראה במאה ה-15, ונבזז לאחר מכן. הארמון נחלק לחלק צפוני ולחלק דרומי על ידי פרוזדור צר באורך של 59 מטרים ששימש ככניסה למבנה. בחלקו הצפוני של הארמון שכנו בית מרחץ קטן ושלושה אולמות רשמיים. האולם הצפון-מערבי היה באורך של 20 מטרים וברוחב של עשרה מטרים וחלונותיו צפו אל העיר, אך בשלב מאוחר יותר הוא חולק לארבעה חדרים. האולם השני, המזרחי, נבנה בצורת בזיליקה ותקרתו העשויה מעץ נחה על שתי שורות עמודי עץ עם בסיסי אבן. התקרה ועמודי העץ קושתו בפסלי עץ ועל קירותיו צוירו פרסקאות צבעוניים, ונראה כי הבונים עשו כל מאמץ לפאר את האולם. האולם השלישי, הצפון-מזרחי, התמוטט ורק חלקים ממנו השתמרו בצידו הדרומי. חציו הדרומי של הארמון נחקר באופן חלקי. במרכזו אולם גדול שמתחתיו שני בורות מים גדולים באורך של 7 מטרים וברוחב של שלושה מטרים כל אחד. מערכת אספקת המים של המצודה הסתיימה בבורות אלה. עוד שכנו בחלק הדרומי של הארמון חצר פתוחה גדולה וכנסיית הארמון המתוארכת ככל הנראה למאה ה-7[4].

עם הכנסיות האחרות במצודה נמנות "כנסיית מאוזוליאום הנסיכה", כנראה מהמאה ה-11, ו"הכנסייה המשושה" הניצבת בקצה הדרומי של המצודה והמתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-10.

הקתדרלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצידה הדרומי של העיר, מעל נחל אחוריאן, שוכנת קתדרלת אני, המבנה הגדול והחשוב ביותר הניצב באתר. לפי מקורות היסטוריים ומכתובת שנמצאת בקתדרלה עצמה, הקמתה החלה בשנת 989 בידי המלך סמבט השני, והמבנה הושלם בשנת 1001 או 1010, בימי שלטונו של גגיק הראשון. האדריכל של הקתדרלה היה תרדת, אחד האדריכלים הארמניים המפורסמים ביותר בימי הביניים[5], והיא הייתה למקום מושבו של הקתוליקוס, ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית. לאחר הכיבוש הסלג'וקי של העיר בשנת 1064, הקתדרלה הפכה למסגד שזכה בשם "מסגד הניצחון" (Fethiye Camii), ושבה לשמש ככנסייה רק ב-1124. כתובת במבנה מציינת כי במאה ה-13 נערכו בו עבודות שיקום. רעידת האדמה של 1319 מוטטה את הכיפה בצורת החרוט ורעש מאוחר יותר הרס את התוף עליו היא נחה. ייתכן שאז פסק השימוש הכנסייתי במבנה. המבנה נפגע גם ברעידת האדמה בספיטק בשנת 1988, ופינתו הצפון-מערבית התמוטטה.

צורתו של המבנה כשל מלבן, אורכו 34.3 מטרים ורוחבו 24.7 מטרים. בשלמותו הוא נישא לגובה של 38 מטרים והיה המבנה הגבוה באתר. המבנה בנוי כולו מאבן צהובה ומשולבות בו אבנים בגווני שחור ואדום. את המבנה מקיפה ארקדה מדומה הניצבת על עמודים צרים וגבוהים. למבנה שלוש כניסות, הראשית שבהן בצידו המערבי ושתי האחרות בחזית הדרומית והצפונית. בחזית כל כניסה נקבע פורטיקו, שרובו הרוס כיום. המבנה נחלק לשלוש ספינות על ידי ארבעה עמודים מסיביים שיוצרים את מקום המצלב. הספינה המרכזית מסתיימת באפסיס שמשני צדדיו שתי קפלות.

ביצורי אני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות אני - מימין החומה הפנימית ומשמאל החומה החיצונית

אני מוגנת היטב בצורה טבעית משלושה כיוונים בצוקים תלולים הנוצרים על ידי נחל אחוריאן ושני יובליו, ורק בצידו הצפוני של האתר משתרע מישור. החומה הצפונית הראשונה של העיר חצתה את המישור סמוך מאוד למצודה, ושטחה של העיר היה קטן בהרבה משטחה בשיאה. חומה זו הוקמה על ידי המלך אשוט השלישי בשנים 960–961, עת העביר את בירתו לאני. כשלושים שנה לאחר מכן, בימי המלך סמבט השני הוקפה העיר בחומה חדשה באורך של חמישה קילומטרים. חומה זו הקיפה שטח גדול בהרבה, ובצידה הצפוני והרגיש של העיר הוקמה חומה כפולה. אף שהחומה המקורית היא מהמאה ה-10 היא חוזקה ושופצה פעמים רבות, דבר הניכר בשכבות השונות שנחשפו במקומות בהם נגרם נזק לחומה[6]. מחוץ לחומה זו נמתח חפיר יבש. החומה החיצונית נמוכה מהפנימית ופחות שמורה ממנה. בחומה הפנימית קבועים מגדלים חצי עגולים בני שתיים או שלוש קומות הניצבים במרחקים קטנים זה מזה, ולעיתים קרובות הם גבוהים מהחומה עצמה במידה ניכרת. החומות עשויות מאבני גוויל ומלט שכוסו בבזלת בהירה, ולעיתים שולבו בהן אבני בזלת אדומה או שחורה בדוגמאות של צלבים, שלטי אצולה, בעלי חיים וכיוצ"ב. השערים בשתי החומות מדורגים ויוצרים שטח הריגה. בחומות נקבעו שלושה שערים - שער האריה בתווך, שער קארס במערב ושער "לוח השחמט" במזרח:

  • שער האריה קיבל את שמו בשל תבליט אריה גדול הקבוע בחומה בסמוך לו, וככל הנראה היה שער הכניסה העיקרי של העיר. מהשער נמתח רחוב שחוצה את העיר ומגיע עד גבעת המצודה. השער היה מוגן בשני מגדלים שרק אחד מהם שרד בשלמותו.
  • אזור שער קארס מוגן על ידי מעין מצודה משל עצמו והחומה החיצונית במקום זה חזקה כמעט כמו החומה הפנימית. המגדלים הגבוהים ביותר ששרדו בחומה נמצאים משני צדדיו של השער, וביניהם קבועה קשת שאפשרה למגנים לירות ישירות אל האויב המנסה לפרוץ את השער שמתחת לה.
  • שער לוח השחמט זכה בשמו בזכות משטח מרובעים אדומים ושחורים הקבוע בחומה מעליו. השער כמו החומות הוא מהמאה ה-10, אך המגדלים משני צדדיו חודשו ככל הנראה במחצית השנייה המאה ה-12.
החומה הצפונית של אני
Magnify-clip.png
החומה הצפונית של אני

מקדש האש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש האש

יסודותיו של מבנה זה התגלו בחפירות ב-1909, והסברה היא כי אלה הם שרידים של מקדש זורואסטרי של כת עובדי-אש, שנבנה בין תחילת המאה ה-1 לאמצע המאה ה-4. לחלופין, ייתכן שזהו מונומנט נוצרי מוקדם - אולי מרטיריון מהמאה ה-4 או ה-5 - שהוקם באופן יוצא דופן על פני הקרקע[7]. בכל אופן, זהו ככל הנראה המבנה הקדום ביותר שעדיין ניצב באני; ואם זהו אכן מקדש אש, הוא שריד לתקופה הקדם-נוצרית באתר. השרידים כוללים ארבעה עמודים מעוגלים בקוטר של 1.3 מטרים כל אחד, הניצבים בצורת ריבוע במרחק של 1.8 מטרים אחד מהשני. העמודים נושאים כותרות פשוטות, ואף שבאתר לא נמצאו שרידי גג, קוטרם וצורתם של העמודים תומכים בסברה כי נשאו גג אבן. במרכזו של המבנה היה ככל הנראה מזבח.

במועד בלתי יודע, הוסב המבנה לקפלה על ידי הקמת ארבעה קירות בצורת חצי מעגל (אנ') בין העמודים. מקירות אלה לא נותר כמעט דבר. בקיר הדרומי הייתה קבועה דלת וריצפת חלקו המזרחי של המבנה מורמת מעט כמו ליצור בימה. מסביב למבנה התגלו מספר קירות מתקופה מאוחרת יותר, וייתכן שאלה יצרו חצר קדמית בצידו הדרומי. עוד ייתכן כי הקפלה שימשה בית מגורים פרטי, וגילוי עצמות בסביבתה מעלה אף אפשרות לשימוש כמקום קבורה.

כנסיית גרגוריוס הקדוש של גגיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיסה העגול של כנסיית גרגוריוס הקדוש

כנסייה זו המיוחסת למלך גגיק (מלך 989–1020) נבנתה לכבוד המילניום הראשון בין השנים 1005-1001. ייתכן שגגיק שכר לשם כך את שרותיו של תרדת אשר תכנן גם את הקתדרלה. הכנסייה נועדה לחקות בממדיה ובצורתה את קתדרלת זוורטנוץ בואראשאפאט שנבנתה במאה ה-7 וחרבה ברעידת אדמה במאה ה-10. הקתדרלה שיוחסה לקתוליקוס נרסס השלישי, נחשבת לאחד הממבני הדת הארמניים הידועים ביותר בימי הביניים המוקדמים, ולפי המסורת בה היו שמורים שרידיו של גרגוריוס המאיר[8]. כמו קתדרלת זוורטנוץ, הכנסייה היא מבנה עגול המקיף קואטרפויל ((אנ'), אלמנט הבנוי בצורת ארבעה אפסיסים המחוברים זה לזה). המבנה לא היה יציב וב-1013 נערכו בו עבודות שיפוץ, אולם הן לא היו מוצלחות וזמן קצר לאחר מכן הכנסייה התמוטטה. במאה ה-13 נבנו מבנים חדשים באתר וסביבו, תוך שימוש חוזר בחומרי הבניין של הכנסייה. במשך מאות השנים כוסה האתר באדמה ובמאה ה-19 כל שנותר ממנו היה מספר קירות נמוכים על בסיס מוגבה. בשלב זה מיקומה של הכנסייה לא היה ידוע ובטעות סברו כי האתר שימש כבית הסינוד של הכנסייה הארמנית באני. האתר נחפר ב-1906 ותוכנית הכנסייה נחשפה.

מאחר שרק יסודותיו של המבנה נחשפו צורתו המדויקת אינה ידועה, בדומה לידע החסר אודות קתדרלת זוורטנוץ. פסל של המלך גגיק האוחז בידיו בדגם הכנסייה נחשף בעת החפירות, אולם רובו של דגם המבנה היה חסר, כך שהתגלית לא שפכה אור על צורתה המדויקת של הכנסייה. הן הכנסייה והן הקתדרלה בזוורטנוץ דומות למעין עוגת חתונה בת שלוש קומות. הקואטרפויל הפנימי היה בגובה שלוש הקומות ונשא את התוף והכיפה.

כנסיית גרגוריוס הקדוש של משפחת אבור'אמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסייה קטנה זו ניצבת בצידו המערבי של האתר והיא מתוארכת לסוף המאה ה-10 על בסיס מאפיינים האופיינים לתקופה זו. המבנה מיוחס לנסיך גריגור פהלווני שהקימו כקפלה משפחתית, ועל הטימפנון נזכר שמו של אחד מבני המשפחה, אבור'מיר (או אבור'מרנץ), שהעניק לכנסייה את שמה. לכנסייה 12 צלעות בצידה החיצוני, בשישה מהם קבועים חלונות קטנים ובששת האחרים נישות עמוקות. המבנה נושא תוף שבו 12 חלונות קטנים וכיפה. הדלת קבועה בחזית הדרום-מערבית, ולא בצד מערב כמקובל, בגלל מיקומה של הכנסייה על שפת מצוק. בשלב מאוחר יותר נבנתה לפני הדלת חצר קדמית שלא שרדה. פנים הכנסייה מעוצב בצורת הקספויל - שישה אפסיסים המקרינים מחלל מרכזי כמו עלי כותרת של פרח. קיימים שרידים של פרסקו על תקרת המבנה ובאפסיס המזבח, ואלה מאוחרים מהמבנה עצמו, ככל הנראה מהמאה ה-13. משני צדדיו של המזבח שוכנות שתי קפלות זעירות. על קירות המבנה כתובות גרפיטי רבות בארמנית, רוסית וערבית. מצידו הצפוני של המבנה צמוד לו מבנה קבר משפחתי שמתוארך לפי כתובת במבנה ל-1040. בקבר נקברו שלושה בני אדם, ושודדי עתיקות שפרצו את הקבר ב-1998, הותירו שברי עצמות אדם פזורים במקום.

מצודת קיזקאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת קיזקאלה והכנסייה

בקצה הדרומי של אני, מדרום לגבעת המצודה, האתר נעשה צר ומעין חצי אי המוקף משלושה צדדים על ידי נחל אחוריאן מתנשא בתלילות. צוק זה היה בעבר מתחם מבוצר נפרד, שהיה נגיש על ידי שביל צר לאורך הנחל. חלק זה של העיר לא נחקר לעומק, אך בסיסי המבנים השמורים יחסית עשויים לרמוז לכך שהיה מאוכלס עד תקופה מאוחרת יחסית. הצוק מוכר בשם הטורקי קיזקאלה (Kızkale), היינו, מצודת העלמה, ולפי המסורת, בטרם קיבלה על עצמה ארמניה את הנצרות, ניצב במקום זה מקדש פגני לאלה הארמנית אנאהיט. המקדש נהרס על ידי גרגוריוס המאיר שהקים תחתיו כנסייה. למסורת זו אין תמיכה היסטורית וייתכן שנוצרה כדי לפאר את שמה של אני.

בראש הצוק נצבת כנסייה הרוסה שנבנתה ככל הנראה בעשור הראשון של המאה ה-13, כפי שמעידה כתובת על קירות המבנה המיוחסת לשליט אני מטעם הגאורגים. ייתכן שהכנסייה הוקדשה למרים, אם ישו. מבנה הכנסייה מלבני ובכל אחת מפינותיה שוכנת קפלה בת שתי קומות. כיפת הכנסייה כמו גם חלקה הדרום-מערבי נהרסו בסוף המאה ה-19, וצידה הדרום-מזרחי נהרס ברעידת האדמה של 1988.

מסגד מינוצ'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד זה המשקיף אל נחל אחוריאן, נוסד לפי אחת המסורות בידי האמיר מינוצ'יר ששלט באני החל בשנת 1072, והיה הראשון מבין שליטיה הכורדיים של העיר ששלטו בה בחסות הסלג'וקים. עם זאת, מועד ונסיבות הקמתו של המבנה מזינים ויכוחים בעלי אופי לאומני בין ארמנים וטורקים - לפי הגרסה הארמנית, המבנה היה ארמון של שושלת בגראטוני וקדם לכיבוש הסלג'וקי עת הפך למסגד; או ז'מטון (נרתקס בכנסייה ארמנית) של כנסייה שחרבה. לפי גרסאות אחרות המבנה היה בתחילה בית מכס (בשל קרבתו לחומת אשוט השלישי) או מעונו של הקתוליקוס. הגרסה הטורקית טוענת כי המבנה נבנה מלכתחילה כדי לשמש כמסגד, דבר ההופך אותו למסגד הקדום ביותר ששרד באנטוליה. גם גרסה זו איננה נקיה מספיקות, שכן פנים המסגד תומך בסברה כי הוקם במאה ה-12 או ה-13. נראה כי זוהי הגרסה הנכונה אם כי ברי שהמבנה הקיים נסמך על יסודותיו של מבנה קדום יותר[9].

המבנה אינו אופייני למסגד - יש לו מרתף גדול, חלונותיו רחבים והוא סוטה ב-20 מעלות מהכיוון המקובל במסגדים. גם מיקומו של המינרט יוצא דופן. המבנה מלבני - אורכו 18.5 מטרים ורוחבו 15.7 מטרים, ויש בו שלושה מעברים הנוצרים על ידי שתי שורות עמודים - שלושה עמודים בכל שורה. העמודים נושאים כותרות בצורת מוקרנס. רק המעבר המזרחי וחלק מהמעבר האמצעי שרדו, ומתחת לראשון שוכן מרתף עם תקרה בצורת קמרון חבית. קיימת מסורת כי המרתף שימש כמקום קבורה לאנשים רמי מעלה אך אין לכך ראיה ארכאולוגית. התקרה מקושטת בעושר באבנים בצבעים שונים. המינרט הגבוה בצורת מתומן ניצב בפינה הצפון-מערבית של המבנה ועל חזיתו הצפונית הכיתוב "בסמלה" בכתב כופי. מיקומו היוצא דופן של המינרט מעיד כי קדם ליתר המבנה.

כנסיית הגואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הגואל: מימין מכיוון דרום-מזרח ומשמאל מכיוון מערב

בנייתה של כנסייה זו הסתיימה בסביבות שנת 1035 וקירותיה מכוסים בכתובות החושפות חלק ניכר מתולדותיה. לפי אחת הכתובות, הכנסייה נבנתה בהוראת הנסיך אבלר'ריב פהלווני כדי לשמש משכן לחלקים מהצלב האמיתי שהשיג לכאורה בביקור בקונסטנטינופול. כתובת אחרת מאזכרת שיפוץ בשנת 1193 שבמהלכו נוספו לכנסייה שני ז'מאטון (נרתקסים), וכתובת שלישית מספרת על בניית מגדל פעמונים בשנת 1291. שלושת המבנים הנוספים האלה לא שרדו. בסוף המאה ה-19 הכנסייה הייתה עדיין שלמה, אם כי מצבה היה מדורדר. חלקה המזרחי של הכנסייה קרס בסערה ב-1957, כנראה מפגיעת ברק, ורעידת האדמה של 1988 ערערה את יסודות חלקה המערבי של הכנסייה שעדיין ניצב על תילו, אך נשקפת לו סכנת התמוטטות[10].

מבנה הכנסייה מעוגל וחלקה התחתון בנוי בצורת מצולע שלו 19 צלעות. התוף בחלקה העליון עגול לחלוטין, דבר יוצא דופן, וקוטרו כמעט כקוטר חלקה התחתון של הכנסייה שעליו הוא נח. בפנים הכנסייה שמונה אפסיסים, והמזרחי שבהם, שבו ניצב המזבח, גדול מהיתר, ומשני צדדיו קפלות זעירות. ככל הנראה אפסיס זה והקפלות הצמודות לו החלישו את המבנה וחלק זה שלו הוא זה שהתמוטט. על קירות הכנסייה נותרו שרידי פרסקאות, ככל הנראה מהמאה ה-13, וסגנונם ביזנטי. באפסיס המרכזי נראית דמותו של ישו במלוכה, ועל יתר האפסיסים צוירו סצינות מחייהם של ישו וארבעת האוונגליסטים.

כנסיית גרגוריוס הקדוש של טיגראן הוננץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת בכנסייה מגלה כי היא הוקמה על ידי סוחר אמיד בשם טיגראן הוננץ והוקדשה לגרגוריוס המאיר. בניית המבנה הסתיימה בשנת 1215 ונוסף על מימון ההקמה, הוננץ סיפק לכנסייה חפצים יקרי ערך דוגמת צלבים, מנורות, כלי כסף וזהב ועוד. באותה עת אני נשלטה על ידי הגאורגים ונראה שהכנסייה הייתה שייכת לזרם הגאורגי[11]. מבחוץ, הכנסייה המלבנית דומה לקתדרלה אך בקנה מידה קטן יותר; יש בה מעבר בודד שמחולק לשלושה חלקים, וכיפה מונחת על החלק האמצעי. עיטורי ארקדה מקיפים את קירותיה החיצוניים של הכנסייה בכל צדדיה. בין קשתות הארקדה, מופיעים תבליטים של בעלי חיים וצמחים. עיטורים דומים מופיעים גם על התוף ומעליהם עיטורים גאומטריים. בחזית הכנסייה ניצבים שרידיו של נרתקס מאוחר יותר וקפלה חיצונית שהייתה צמודה אליו.

פנים הכנסייה מכוסה כולו בפרסקאות המיוחסים לאמנים גאורגיים. אף שהם מתוארכים למועד בניית הכנסייה ולמרות השחתה מכוונת וציור כתובות גרפיטי שנעשו בסוף המאה ה-20, הם השתמרו בצורה סבירה. הפרסקאות עוסקים בשני נושאים עיקריים - סצינות מחייו של ישו מופיעות בחלק המזרחי של המבנה, ו-16 סצינות מחייו של גרגוריוס המאיר שלו מוקדשת הכנסייה בחלקה המערבי. בכיפה מתוארת עלייתו של ישו לשמיים כשהוא נישא על ידי ארבעה מלאכים, ולמרגלותיו נראים מרים והשליחים. גם פנים הנרתקס מכוסה בפרסקאות, אם כי מצבם מדורדר בשל פגעי מזג האוויר. פרסקאות אלה מאוחרים מעט לתאריך הקמת הכנסייה וסגנונם ביזנטי. מעל דלת הכניסה על קיר הכנסייה החיצוני מופיעים תיאורים של צליבת ישו ושל ייסורי מרים.

הגשר על נחל אחוריאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי הגשר על נחל אחוריאן. מימינו נראית ארמניה ומשמאלו טורקיה

הגשר מעל נחל אחוריאן, המכונה גם "גשר דרך המשי", נבנה בתקופת בגראטיוני, היינו, במאה ה-10 או ה-11, ולחלופין במאה ה-13. לגשר הייתה קשת אחת באורך של יותר מ-30 מטרים, אולם היא לא שרדה. כל שנותר בשטח הם עמודי התמיכה של הגשר (אנ'), שייתכן והיו חלק משער מבוצר. נוסעים מהמאה ה-19 דיווחו על בית משמר ליד הגשר אך כיום הוא אינו קיים. ישנם מקורות שטוענים לקיומו של גשר נוסף, אך דבר לא נותר ממנו[12].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]