אנמיה המוליטית
.jpg)
אנמיה המוליטית היא סוג של אנמיה שנוצרת כתוצאה מהמוליזה, מצב בו נהרסים תאי הדם האדומים – בכלי הדם או במקום אחר בגוף האדם – וכתוצאה מכך משוחרר המוגלובין אל נוזל הפלזמה. ככלל, מסווגים את האנמיה ההמוליטית לנרכשת או מולדת, ויש לה סיבות אפשריות רבות.
הסימפטומים של אנמיה המוליטית דומים לצורות אחרות של אנמיה (עייפות וקוצר נשימה), אולם בנוסף, הפירוק של התאים האדומים מוביל לצהבת ומגביר את הסיכון לסיבוכים לטווח הרחוק, כגון אבנים בכיס המרה ויתר לחץ ריאתי.
פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באדם רגיל, תא דם אדום חי בין 90 ל-120 ימים, שלאחריהם הוא מפורק בטחול. אצל אדם רגיל, יש תיאום בין מספר התאים שנהרסים כל יום לבין מספר התאים שנוצרים.
במקרים בהם שיעור הרס תאי הדם האדומים גדל, הגוף תחילה מפצה על ידי ייצור של יותר תאים אדומים. אנמיה מתפתחת כששיעור ההרס של כדוריות הדם האדומות עולה על שיעור הייצור. בילירובין, תוצר הפירוק של המוגלובין, יכול להצטבר בדם ולגרום לצהבת. בנוסף, העודפים של הבילירובין מופרשים בשתן וגורמים לצבעו להפוך לחום כהה.
המחסור בתאי הדם האדומים מוביל לירידה בחמצן הזמין, מה שגורם להיפוקסיה. ההיפוקסיה בתורה מגרה הפרשת אריתרופואטין מהכליה. הורמון זה מגרה את מח העצם לפצות על החסר על ידי יצירת אריתרוציטים חדשים ושחרורם לדם. כיוון שמח העצם נמצא במצוקה עקב מחסור בתאי דם אדומים הוא משחרר כמויות גדולות של רטיקולוציטים, תאי דם אדומים צעירים שנמצאים בכמות נמוכה בדם באופן רגיל, מה שגורם לרטיקולוציטוזיס.
המנגנון של הרס האריטרוציטים מגוון, אבל לכל האנמיות ההמוליטיות יש מאפיינים מעבדתיים מסוימים: עליה במספר הרטיקולוציטים עולה, עליה ברמות הבילירובין הלא ישיר וירידה בכמות ההפטוהמוגלובין (חלבון שקשר להמוגלובין) ככל שההמוגלובין משתחרר. אם מח העצם לא יכול לפצות על מצב זה האנמיה תתקדם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי
