אנרי כריסטוף
![]() | |
לידה |
6 באוקטובר 1767 גרנדה ![]() |
---|---|
התאבד |
8 באוקטובר 1820 (בגיל 53) האיטי ![]() |
מדינה |
האיטי ![]() |
מקום קבורה |
מצודת לה פרייר ![]() |
בן או בת זוג |
Marie-Louise Coidavid ![]() |
![]() ![]() |
אנרי כריסטוף (בצרפתית: Henri Christophe; 6 באוקטובר 1767 - 8 באוקטובר 1820) היה מנהיג מרכזי במרד העבדים בהאיטי והמלך היחיד של ממלכת האיטי (אנ').
כריסטוף, שנולד בקריביים הבריטיים, היה אולי ממוצא סנגמבי. במהלך מרד העבדים ב-1791, הוא התקדם בשורות הצבא המהפכני. המהפכה הצליחה לקבל עצמאות מצרפת בשנת 1804. בשנת 1805 הוא השתתף בפיקודו של ז'אן-ז'אק דסאלין בכיבוש סנטו דומינגו (כיום ברפובליקה הדומיניקנית), נגד כוחות צרפתיים שרכשו את המושבה מספרד בהסכם שלום בזל (אנ').
לאחר שדסאלין נרצח, כריסטוף נסוג לפלן-דו-נור (אנ') והקים ממשלה נפרדת. ב-17 בפברואר 1807, הוא נבחר לנשיא מדינת האיטי, כפי שקרא לאזור זה, ואילו יריבו אלכסנדר פטיון נבחר לנשיא הרפובליקה של האיטי בדרום. ב-26 במרץ 1811, כריסטוף יצר ממלכה בצפון ולאחר מכן הוכרז כהנרי הראשון, מלך האיטי. הוא גם יצר שושלת אצולה וקרא לבנו החוקי ז'אק-ויקטור הנרי נסיך ויורש.
הוא ידוע בבניית מצודת הנרי, הידועה כיום כמצודת לה פרייר, ארמון סנסוסי, הקפלה המלכותית של מילו וארמונות רבים אחרים. בהתאם למדיניות של קורווה או עבודת כפייה הגובלת בעבדות, הממלכה הרוויחה הכנסות מייצור חקלאי, בעיקר של סוכר, אך העם בהאיטי התרעם על השיטה. הוא הגיע להסכם עם הממלכה המאוחדת לכבד את מושבותיה בקאריביים בתמורה לאזהרות שתספק לממשלתו על כל פעילות ימית צרפתית המאיימת על האיטי. בשנת 1820, כשמעמדו בשפל, והוא חולה וחושש מהפיכה, הוא התאבד. ז'אק-ויקטור, בנו ויורשו, נרצח 10 ימים לאחר מכן. בהמשך, עלה לשלטון הגנרל ז'אן-פייר בואייה (אנ') והוא איחד את שני חלקיה של האיטי.
בצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כריסטוף נולד כנראה בגרנדה או בסנט קיטס לאם שפחה ולאב בשם כריסטוף, בן חורין. הוא הובא כעבד לחלק הצפוני של מושבת סן-דומנג (אנ') (מערב האיטי המודרנית). ב-1779 שירת כנראה עם הכוחות הצרפתיים כנער מתופף בציידים המתנדבים של סן-דומנג (אנ'), גדוד שהורכב מאנשים חופשיים צבעוניים (אנ'). הגדוד לחם במצור על סוואנה (אנ'), קרב במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. יש טענות כי כריסטוף נפצע בקרב זה.[1][2]
כאדם בוגר, ייתכן שכריסטוף עבד כבונה, מלח, מלצר או עבודות אחרות; בכל מקרה, רוב שכרו הגיע לאדונו. הוא זכה לחירותו מעבדות כאדם צעיר, עוד לפני מרד העבדים ב-1791. ב-15 ביולי 1793 התחתן עם מארי-לואיז קואדוויד (אנ'). החל ממרד העבדים, כריסטוף לחם והתקדם במהירות לדרגת קולונל. הוא נלחם במשך שנים עם טוסן לוברטיר בצפון, השתתף בקרבות רבים במהלך המהפכה, ולבסוף עלה לדרגת המפקד העליון ביישוב קאפ-פרנסה. עד 1801, לוברטיר קידם אותו לדרגת בריגדיר גנרל.[1]
קיסרות דסאלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצרפתים גירשו את לוברטיר לצרפת, והביאו יותר מ-20,000 חיילים נוספים תחת פיקודו של הוויקונט מרושאמבאו (אנ'), בניסיון להחזיר לידיהם את השליטה על המושבה ולקיים בה מחדש את העבדות. ז'אן-ז'אק דסאלין הוביל את המאבק נגדם, והצרפתים נאלצו להסיג את 7,000 החיילים ששרדו בסוף 1803. כמנהיג, הכריז דסאלין על עצמאותה של סן-דומנג בשמה החדש האיטי בשנת 1804.
כריסטוף היה אחראי על החלק הצפוני של המדינה, שם פיקח במיוחד על השלבים הראשונים של בניית מצודת לה פרייר. ב-1805 עדיין הוצבו חיילים צרפתים בחלק המזרחי של האי (בעיקר בסנטו דומינגו), בפיקודו של הקצין הצרפתי מארי-לואי פראן. הוא גייס את חייליו והורה להם לתפוס את כל הילדים השחורים מתחת לגיל 14 כדי להימכר כעבדים. דסאלין החליט להשתמש בזה כאמתלה לפלוש לסנטו דומינגו, כאשר כוחותיו בוזזים כמה ערים בדרך, ולבסוף הטילו מצור על סנטו דומינגו עצמה. כריסטוף תקף בין השאר את העיר סנטיאגו דה לוס קביירוס ונטען כי ביצע מעשי זוועה בתושבים.[3]
באותה שנה, גנרל בשם ניקולא גפרארד, מפקד בדרום, פנה לכריסטוף עם מזימה להרוג את דסאלין, שהוכרז כקיסר האיטי; כריסטוף לא הזהיר את דסאלין, אבל השפעתו בצפון הייתה כזו שאף שדסאלין ידע על ההתנגדות שנרקמה נגדו, הוא לא יכול היה לפעול נגד הגנרל שלו. בהתנגדות השתתפו רוב הקצינים הבכירים, ב-16 באוקטובר 1806, הם חתמו על כרוז שכותרתו "התנגדות לדיכוי", שהכריז על הצורך להפיל את ממשלתו של דסאלין, והכריזו על כריסטוף כראש ממשלת האיטי הזמנית. דסאלין נרצח ב-17 באוקטובר 1806.
מדינה וממלכת האיטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות מאבק כוחות עם פטיון ותומכיו בדרום, נסוג כריסטוף עם חסידיו לפלן-דו-נור (אנ') של האיטי, מעוז עבדים לשעבר, והקים שם ממשלה נפרדת.[1] כריסטוף חשד שהוא נמצא בסכנת התנקשות גם בדרום. בשנת 1807, הוא הכריז על עצמו 'נשיא וגנרל של צבאות היבשה והים של מדינת האיטי'.[2] פטיון הפך לנשיא 'הרפובליקה של האיטי' בדרום, שם נתמך על ידי הגנרל ז'אן-פייר בואייה (אנ') ששלט בצבאות הדרום.
בשנת 1811 הכריז כריסטוף על מדינת האיטי הצפונית כממלכה והכתיר את עצמו בעזרת הארכיבישוף של מילו ז'אן בטיסט ז'וז'ף ברל (אנ'). בצו מ-1 באפריל 1811 הוצג תוארו המלא כ:
Henry, par la grâce de Dieu et la Loi constitutionelle de l'État Roi d'Haïti, Souverain des Îles de la Tortue, Gonâve, et autres îles adjacentes, Destructeur de la tyranie, Régénérateur et bienfaiteur de la Nation haïtienne institutions, Créateur de morale politique, couronné du Nouveau-Monde, Défenseur de la foi, Fondateur de l'ordre royal et militaire de Saint-Henri.
הנרי, בחסדי האל והחוק החוקתי של המדינה, מלך האיטי, ריבון טורטוגה, גונאב ואיים סמוכים אחרים, משחית העריצות, מחזק ומיטיב האומה ההאיטית, יוצר מוסדות המוסר, הפוליטיקה והלחימה שלה, המוכתר הראשון כהמלך של העולם החדש, המלך הקדוש של האמונה המלכותית, הנרי, מייסד המסדר המלכותי של האמונה המלכותית.[2]

הוא שינה את שמה של קאפ-פרנסה לקאפ-אנרי על שמו (מאוחר יותר היא הפכה לקאפ-האיסיין). הוא גם העניק לבנו החוקי ז'אק-ויקטור הנרי מעמד של יורש עצר, ואת התואר 'הנסיך המלכותי של האיטי'. בנו השני היה קולונל בצבאו. כריסטוף גם בנה שש טירות ושמונה ארמונות. כמלך, הוא יצר מעמד אצולה, המורכב במקור מארבעה נסיכים, שמונה דוכסים, 22 רוזנים, 40 ברונים ו-14 אבירים.[4][1] עבור הסמל האישי שלו, כריסטוף בחר בעוף החול עולה מהלהבות, ואת המוטו 'Je renais de mes cendres' ('אני קם מאפר'), ככל הנראה בהתייחס להקמתה מחדש של קאפ-הנרי, לאחר שהוא שרף אותה ב-1802 כדי להדוף את הצבא הצרפתי הפולש. תשע שנים מאוחר יותר, בתום מלכותו, הגדיל כריסטוף את מספר בני האצולה המיועדים מ-88 ל-134.
שני חלקיה של האיטי נאבקו להגדיל את הייצור החקלאי כדי להתאושש מהמלחמות היקרות והמזיקות. ארצות הברית סיימה רק מעט לפני כן את אמברגו הנשק והסחורות שלה נגד האיטי, והחלה במלחמה עם בריטניה במלחמת 1812. כריסטוף היה צריך לבחור אם לכפות גרסה של שיטת מטעי העבדים כדי להגדיל את הייצור החקלאי, או לחלק את האדמה לחלקות לחקלאות קיום עבור האיכרים שכפי שנהג הנשיא פטיון בדרום. הנרי בחר לאכוף את שיטת הקורווה, מערכת של עבודת כפייה, במקום מיסים.[4] במהלך שלטונו, צפון האיטי הייתה רודנית, אך כלכלת קני הסוכר הניבה הכנסות עבור הממשלה והפקידים.
כריסטוף הגיע להסכם עם בריטניה שהאיטי לא תאיים על המושבות הקריביות שלה; בתמורה, הצי המלכותי הבריטי יזהיר את האיטי מפני התקפות קרובות של חיילים צרפתיים. בשנת 1807, הפרלמנט של הממלכה המאוחדת העביר את חוק סחר העבדים (1807) כדי לבטל את ייבוא העבדים לאימפריה הבריטית. בגלל הסחר הדו-צדדי המוגבר עם בריטניה, ממשלתו של כריסטוף הרוויחה סכום עצום של לירות בריטיות. לעומת זאת, דרום האיטי של פטיון הפכה לענייה יותר, מכיוון ששיטת חלוקת הקרקעות הפחיתה את הפריון החקלאי והיקף היצוא ירד.
ניסיון צרפתי להחזיר את האיטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר התפטרותו של נפוליאון בונפרטה באפריל 1814, המלך לואי ה-18 ניסה לקחת בחזרה את סנטו דומינגו. חוזה פריז (1814) שאושר ב-30 במאי, החזיר את סנטו דומינגו לספרד, והעניק חמש שנים נוספות של סחר עבדים כדי להחזיר את ההפסדים שנגרמו כתוצאה מביטול העבדות. באוקטובר 1814 פרסמו שריו של הנרי עדויות פומביות למזימות צרפתיות לנסות ולהחזיר את המושבה הקודמת שלה, במכתבים שנישאו על ידי סוכנים צרפתים שנתפסו באי. במהומה שלאחר מכן התגייסה האומה כולה נגד הפלישה הצרפתית הצפויה והחלה במסע יחסי ציבור בינלאומי. מנובמבר ואילך הופיעו הדפסות חוזרות של עלונים, עיתונים ומכתבים פתוחים מהאיטי במדיה המודפסת. במקביל, הנרי יצר קשר עם דמויות בולטות במאבק לביטול העבדות, כמו ויליאם וילברפורס וחיזק את הקשר עם הממלכה המאוחדת.
סוף שלטונו וצאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות קידום החינוך והקמת מערכת משפטית, הנרי היה מונרך אוטוקרטי ולא פופולרי. ממלכתו אותגרה ללא הרף על ידי ממשלת הדרום של פטיון. לקראת סוף שלטונו של כריסטוף, הציבור התנגד למדיניות הפיאודלית שלו בה הם ראו עבודות כפייה.[5] חולה ותשוש בגיל חמישים ושלוש, המלך הנרי ירה בעצמו כדור מכסף והתאבד, במקום להסתכן בהפיכה והתנקשות. בנו ויורשו נרצח 10 ימים לאחר מכן. הוא נקבר בתוך מצודת לה פרייר.[6][7]
צאצאיו שמרו על מעמד נחשב בהאיטי. פייר נורד אלכסיס (אנ'), נשיא האיטי מ-1902 עד 1908, היה נכדו של כריסטוף. כך גם מישל בנט (אנ'), שנישאה לז'אן קלוד דובליה והייתה הגברת הראשונה של האיטי בתקופת כהונתו (1980 עד 1986), היא נינתו של כריסטוף.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Henry Christophe | Haitian Revolutionary & Ruler of Haiti | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ 1 2 3 haiti4, www.royalark.net
- ^ La verdad de la Historia del autoproclamado Rey Henri Christophe, o Henri I de Haití y Jean Jacques Dessalines NOTICIAS GLOBALES DIARIAS 24 HORAS, web.archive.org, 2013-07-27
- ^ 1 2 King's Collections : Exhibitions & Conferences : Henri Christophe, King of Haiti, kingscollections.org
- ^ Enric I d’Haití | enciclopedia.cat, archive.wikiwix.com
- ^ Pittsburgh Post-Gazette - חיפוש בארכיונים באמצעות חדשות Google, באתר news.google.com
- ^ Marvin T.’s Notes » Citadelle Henry, web.archive.org, 2013-10-05