אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי

אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי
Anthony Ashley-Cooper, 3rd Earl of Shaftesbury

תחריט של אנתוני אשלי-קופר, הרוזן שפטסברי השלישי, מאת פרנסיס קייט
לידה	26 בפברואר 1671 לונדון, ממלכת אנגליה
פטירה	4 בפברואר 1713 (בגיל 41) נאפולי, ממלכת נאפולי
מקום קבורה	כנסיית סנט ג'יילס, ווימבורן סנט ג'יילס
מדינה	ממלכת אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה
השכלה	וינצ'סטר קולג'
תארים	רוזן שפטסברי
בת זוג	Jane Ewer (מ-29 באוגוסט 1709)
ילדים	אנתוני אשלי-קופר, הרוזן שפטסברי הרביעי

אֶנְתוֹנִי אֶשְׁלִי-קוּפֶּר, רוזן שַׁפְטְסְבֶּרִי השלישי (באנגלית: Anthony Ashley-Cooper, 3rd Earl of Shaftesbury; 26 בפברואר 1671 – 4 בפברואר 1713) היה אציל אנגלי, פוליטיקאי ויגי, פילוסוף וסופר.

ראשית חייו

אנתוני אשלי קופר עם אחיו מוריס, בציור משנת 1702 מאת ג'ון קלוסטרמן, שנועד להמחיש את אמונותיו הנאו-אפלטוניסטיות.

הוא נולד באקסטר האוס בלונדון, בנם הבכור של אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השני לעתיד, ואשתו ליידי דורותי מנרס , בתו של ג'ון מנרס, רוזן ראטלנד השמיני .

מכתבים שנשלחו להוריו חושפים מניפולציה רגשית שניסתה אימו לבצע, כשסירבה לראות את בנה, אלא אם ינתק את כל קשריו עם אביו החולה והמבודד. בגיל שלוש הועבר אשלי-קופר לאפוטרופסות רשמית של סבו, אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון. ג'ון לוק, כרופא המשפחה של בית אשלי, הופקד על הפיקוח על השכלתו. חינוכו נוהל על פי עקרונות ספרו של לוק "מחשבות אחדות אודות החינוך" (1693), ושיטת הוראת לטינית ויוונית בדרך של שיחה יושמה על ידי מורתו, אליזבת בירץ'. נאמר שבגיל אחת-עשרה, אשלי יכול היה לקרוא את שתי השפות בקלות. בירץ' עברה לקלפהאם ואשלי בילה שם כמה שנים איתה.

בשנת 1683, לאחר מות הרוזן הראשון, אביו שלח את לורד אשלי, כפי שכונה עתה מתוך נימוס, לווינצ'סטר קולג' . תחת מורה סקוטי, דניאל דנואן, הוא החל סיור ביבשת אירופה עם שני מלווים מבוגרים ממנו, סר ג'ון קרופלי, ברונט שני , ותומאס סקלאטר .

תחת שלטון ויליאם ומרי

לורד אשלי חזר לאנגליה לאחר המהפכה המהוללת בשנת 1689. חמש שנים אחר כך הוא נכנס לחיים הציבוריים, כמועמד לפרלמנט מטעם רובע הבחירה פּוּל בדורסט, ונבחר ב-21 במאי 1695. הוא תמך בחוק להסדרת משפטים במקרים של בגידה, שאחד מסעיפיו קבע כי אדם הנאשם בבגידה, או באי-דיווח על בגידה, יורשה לקבל סיוע מיועץ משפטי.

אף שהיה חבר המפלגה הוויגית, אשלי לא נקט בגישה מפלגתית צרה. מצבו הבריאותי אילץ אותו לפרוש מהפרלמנט עם פיזור הפרלמנט ביולי 1698. הוא סבל מאסתמה. בשנה שלאחר מכן, כדי להימלט מהסביבה הלונדונית, הוא רכש נכס בליטל צ'לסי , הוסיף הרחבה באורך 15 מטרים לבניין הקיים עבור חדר השינה והספרייה שלו, ושתל עצי פרי וגפנים. הוא מכר את הנכס לנרסיסוס לטרל בשנת 1710.

בתקופה זו הוא שימש כ-Lord proprietor (לורד בעלי רכוש) של המושבה האנגלית פרובינציית קרוליינה באמריקה הצפונית ואיי בהאמה.

לורד אשלי עבר להולנד. לאחר למעלה משנה מחוץ לאנגליה, אשלי חזר לאנגליה, וזמן קצר לאחר מכן ירש את אביו כרוזן שפטסברי . הוא לקח חלק פעיל, בצד הוויגי בבית הלורדים, בבחירות הכלליות באנגליה בינואר 1701 , ושוב, בהצלחה רבה יותר, בבחירות הכלליות באנגליה בנובמבר 1701 .

תחת שלטון המלכה אן

לאחר השבועות הראשונים של שלטונה של אן, מלכת בריטניה, שפטסברי, שנושל ממעמדו כסגן האדמירל של דורסט, חזר לחיים פרטיים. באוגוסט 1703, הוא התיישב שוב בהולנד. ברוטרדם הוא חי, כך כתב במכתב למנהל משק הבית שלו, וילוק, בתקציב של פחות מ-200 לירה שטרלינג לשנה, ובכל זאת היה לו די והותר להוציא ולבזבז מעבר למחיה נוחה.

שפטסברי חזר לאנגליה באוגוסט 1704. הוא נחת באולדברה , סאפוק, לאחר שנמלט מסערה מסוכנת במהלך מסעו. הוא סבל משחפת, ובהדרגה הפך לנכה. הוא המשיך להתעניין בפוליטיקה, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ, ותמך בהשתתפות אנגליה במלחמת הירושה הספרדית.

מצבו הבריאותי המידרדר של שפטסברי הצריך ממנו לחפש אקלים חם יותר, וביולי 1711 הוא יצא לאיטליה. הוא התיישב בנאפולי בנובמבר, וחי שם למעלה משנה.

מוות

שפטסברי נפטר בגיל 41 בקיאיה שבממלכת נאפולי, ב-15 בפברואר 1713. גופתו הוחזרה לאנגליה ונקברה בווימבורן סנט ג'יילס , חלק מהאחוזה המשפחתית בדורסט.

חוג מכריו

בתחילת דרכו היה ג'ון טולנד בעל ברית, אך שפטסברי גילה לאחר זמן שהוא בעל ברית בעייתי. טולנד פרסם ללא רשות טיוטה של "חקירה בדבר המידות הטובות" (Inquiry concerning Virtue) שכתב שפטסברי. ייתכן ששפטסברי הגזים בפגמיה, אך היחסים התקררו. טולנד ערך 14 מכתבים משפטסברי לרוברט מולסוורת' ופרסם אותם ב"טולנד" בשנת 1721. מולסוורת' היה ידיד טוב מאז שנות ה-90 של המאה ה-17. חברים אחרים מקרב הוויגים האנגלים היו צ'ארלס דאבננט , אנדרו פלטשר , וולטר מויל , ויליאם סטפנס וג'ון טרנצ'רד .

מחוג מכריו של ג'ון לוק באנגליה, שפטסברי הכיר את אדוארד קלארק, דאמריס מאשם ווולטר יונג . בהולנד בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-17, הוא הכיר את איש הקשר של לוק, בנג'מין פרלי . באמצעות פרלי הוא הכיר את פייר בל, ז'אן לקלרק ופיליפ ואן לימבורך . בל הכיר לו את פייר דה מייזו . מכתבים משפטסברי לבנג'מין פרלי, שני בניו, והפקיד שלו הארי וילקינסון, נכללו בכרך שכותרתו "מכתבים מקוריים של לוק, סידני ושפטסברי", שפורסם על ידי תומאס איגנשיוס מריה פורסטר (1830, ובצורה מורחבת, 1847).

שפטסברי היה פטרונו של מייקל איינסוורת', צעיר מדורסט מווימבורן סנט ג'יילס , אשר שפטסברי תמך בו ביוניברסיטי קולג' באוניברסיטת אוקספורד. הספר "מכתבים לצעיר באוניברסיטה" (Letters to a Young Man at the University) (1716) יועד לאיינסוורת'. בין האחרים שזכו לתמיכתו היו פייר קוסט ופול סרליוס (Paul Crellius).

יצירותיו

רוב העבודות שבגינן שפטסברי מוכר הושלמו בתקופה שבין 1705 ל-1710. הוא אסף כמה מאותן עבודות ואחרות בחיבור "מאפיינים של בני אדם, מנהגים, דעות, תקופות" (Characteristicks of Men, Manners, Opinions, Times, מהדורה ראשונה 1711, אנונימית, 3 כרכים). שנהוג לקצר את שמו ל"מאפיינים" (Characteristicks). עבודתו הפילוסופית הוגבלה לאתיקה, דת ואסתטיקה, שם הדגיש את מושג הנשגב כאיכות אסתטית. היסטוריון הספרות הבריטי בזיל וילי כתב: "כתיבתו, אף שהייתה חלקה ומלוטשת, חסרה ייחוד סגנוני".

התוכן של "מאפיינים"

רשימה זו מתייחסת למהדורה הראשונה. המהדורות המאוחרות יותר עברו שינויים. "המכתב על עיצוב" פורסם לראשונה במהדורת "Characteristicks" שיצאה לאור בשנת 1732.

כרך ראשון

הקטע הפותח הוא "מכתב על התלהבות" (A Letter Concerning Enthusiasm), הדוגל בסובלנות דתית , ופורסם בעילום שם בשנת 1708. הוא התבסס על מכתב שנשלח לג'ון סומרס, ברון סומרס הראשון , מספטמבר 1707. בתקופה זו, התרחש במקביל דיכוי הקמיזארים הצרפתיים. החיבור השני הוא "Sensus Communis: חיבור על חופש השכל וההומור" (Sensus Communis: An Essay on the Freedom of Wit and Humour), שפורסם לראשונה בשנת 1709. החלק השלישי הוא "מונולוג: או, עצה למחבר" (Soliloquy: or, Advice to an Author), משנת 1710.

כרך שני

הכרך נפתח ב"חקירה בדבר המידות הטובות והזכות" (Inquiry Concerning Virtue and Merit), המבוסס על עבודה משנת 1699. עם חיבור זה, שפטסברי הפך למייסד תאוריית החוש המוסרי . הוא מלווה ב"אנשי המוסר, רפסודיה פילוסופית" (The Moralists, a Philosophical Rhapsody), משנת 1709. שפטסברי עצמו ראה בו את השאפתני מבין חיבוריו. המטרה העיקרית של "אנשי המוסר" היא להציג שיטה של תאולוגיה טבעית, לצורך תאודיציה. שפטסברי האמין באל אחד שתכונתו המאפיינת היא נדיבות אוניברסלית; בשלטון המוסרי של היקום; ובמצב עתידי של האדם שיפצה על החיים הנוכחיים.

כרך שלישי

כרך זה, שכותרתו "הרהורים שונים" (Miscellaneous Reflections), כלל עבודות שלא פורסמו בעבר. משהותו בנאפולי נכלל "רעיון של הטיוטה ההיסטורית או הציור של השיפוט של הרקולס" (A Notion of the Historical Draught or Tablature of the Judgment of Hercules).

פילוסוף של המוסר

תחריט של אנתוני אשלי-קופר בכרך הראשון של "מאפיינים" משנת 1732.

שפטסברי, כפילוסוף מוסר, התנגד לתומאס הובס. הוא היה חסיד של הפלאטוניסטים מקיימברידג' , וכמוהם דחה את האופן שבו הובס צמצם סוגיות מוסריות בתוך שיקולי תועלת. עבודתו המודפסת הראשונה הייתה "הקדמה" אנונימית לדרשותיו של בנג'מין ויצ'קוט פלאטוניסט בולט מקיימברידג', שפורסמה ב-1698. בהקדמה זו הוא תקף בחריפות את הובס ואת האגואיזם האתי שלו, אך גם את טיעוני ה"גזר והמקל" (תמריץ ועונש) הנפוצים של פילוסופי מוסר נוצריים. בעוד שפטסברי התאים עצמו בפומבי לכנסייה האנגליקנית, דעתו הפרטית על כמה מתורותיה הייתה פחות מכבדת.

נקודת המוצא שלו ב"מאפיינים", עם זאת, הייתה אכן צורה של נטורליזם אתי שהייתה משותפת להובס, ברנרד מנדוויל וברוך שפינוזה: פנייה לאינטרס עצמי. הוא חילק את פילוסופי המוסר לסטואים ואפיקוראים, והזדהה עם הסטואים ותשומת לבם לטובת הכלל. זה גרם לו להתמקד במידות טובות. הוא ראה בשפינוזה ורנה דקארט את האפיקוראים המובילים של תקופתו (בכתבים שלא פורסמו).

שפטסברי בחן את האדם תחילה כיחידה בפני עצמו, ושנית מבחינה חברתית. העיקרון המרכזי שלו היה הרמוניה או איזון, ולאו דווקא רציונליזם. באדם, הוא כתב:

"מי שבקי ולו במעט בסוג זה של אדריכלות מוסרית ימצא את המבנה הפנימי מכוון כך, [...] שהרחבה יחידה של תשוקה מסוימת יתר על המידה, או המשכה [...] ארוך מדי, עלולה להביא לחורבן ואומללות בלתי ניתנים לתיקון".

גרסה זו של תורת "שביל הזהב" , שמקורה עוד באריסטו, הותקפה בחריפות על ידי ברנרד מנדוויל, שגינה אותה וקישר אותה לחיים מוגנים ונוחים, סיגוף קתולי, וסנטימנטליות כפרית מודרנית. מצד שני, ג'ונתן אדוארדס אימץ את השקפתו של שפטסברי לפיה "כל מצוינות היא הרמוניה, סימטריה או פרופורציה".

על האדם כיצור חברתי, שפטסברי טען כי האגואיסט והאלטרואיסט הקיצוני שניהם בלתי מושלמים. בני אדם, כדי לתרום לאושר הכלל, חייבים להשתלב. הוא דחה את הרעיון שהאנושות אנוכית באופן טבעי; ואת הרעיון שאלטרואיזם סותר בהכרח את האינטרס עצמי. תומאס ג'פרסון מצא את הגישה הכללית והחברתית הזו מושכת.

מהלך זה הסתמך על הקבלה הדוקה בין קריטריונים מוסריים לאסתטיים. במסורת האנגלית, פנייה זו ל"חוש מוסרי" הייתה חדשנית. הוא (החוש המוסרי) רגשי בעיקרו ולא רפלקטיבי, אך הופך רציונלי באמצעות חינוך ותרגול. מסקנות נלוות הן שהמוסר עומד בנפרד מתאולוגיה, והאיכויות המוסריות של פעולות נקבעות בנפרד מ"רצון האל"; וכי פילוסוף המוסר אינו עוסק בפתרון בעיות הבחירה החופשית ודטרמיניזם. שפטסברי התנגד בדרך זו גם למה שנמצא אצל ג'ון לוק.

קבלה

המסגרת הרעיונית שבה השתמש שפטסברי הייתה מייצגת חלק ניכר מהחשיבה בנאורות המוקדמת, ונשארה פופולרית עד שנות ה-70 של המאה ה-18. כאשר הופיעו ה"מאפיינים" (Characteristicks), הם התקבלו בברכה על ידי ז'אן לקלרק וגוטפריד וילהלם לייבניץ. מבין הדאיסטים האנגלים, שפטסברי היה משמעותי, אמין והמכובד ביותר.

על ידי הסופרים של התקופה האוגוסטיאנית בספרות אנגלית

במונחים של ספרות אוגוסטיאנית , הגנתו של שפטסברי על לגלוג נתפסה כהיתר ללגלג, ולהשתמש בלגלוג כ"מבחן אמת". מחברים כנסייתיים פעלו מתוך הנחה שהוא היה חושב חופשי. התאולוג האמריקאי עזרא סטיילס , שקרא את "מאפיינים" (Characteristicks) בשנת 1748 מבלי להבין ששפטסברי סומן כדאיסט, גם התרשם וגם לעיתים היה מזועזע. בסביבות תקופה זו, הגבירו ג'ון לילנד ופיליפ סקלטון קמפיין נגד השפעת הדאיזם, והכתימו את המוניטין של שפטסברי.

בעוד שפטסברי כתב על לגלוג במהדורת 1712 של "מאפיינים", הקונצנזוס המלומד המודרני הוא שהשימושים בדעותיו על כך כ"מבחן אמת" היו מוגזמים. לדברי אלפרד אוון אולדרידג' , הביטוי "מבחן אמת" אינו נמצא ב"מאפיינים"; הוא הושת על הדיון האוגוסטיאני על ידי ג'ורג' ברקלי.

השפעת שפטסברי, ובמיוחד של "אנשי המוסר" (The Moralists), על "מסה על האדם " (An Essay on Man), הפואמה של אלכסנדר פופ, נטענה במאה ה-18 על ידי וולטר (במכתבו הפילוסופי "על פופ"), לורד הרווי ותומאס ורטון , ונתמכה בתקופה הנוכחית, למשל על ידי מיינרד מק . אלכסנדר פופ לא הזכיר את שפטסברי במפורש כמקור: השמטה זו הובנה במונחי הפער הפוליטי, שכן פופ היה טורי. פופ מתייחס לדמות תאוֹקְלֶס מ"אנשי המוסר" בפואמה "הדונסיאד " (IV.487–490):

"או את הדימוי הבהיר הזה לדמיוננו נצייר,

אשר תאוֹקְלֶס ראה בחזון מלהיב,

בעוד הגאון משוטט בנופים פואטיים,

או תועה בפראות בחורשות אקדמיות".

בהערות לשורות אלו, פופ הפנה את הקורא לקטעים שונים בעבודתו של שפטסברי.

בפילוסופיה של המוסר ובהשתקפותה הספרותית

המערכת האתית של שפטסברי עברה רציונליזציה על ידי פרנסיס האצ'סון, וממנו עברה בשינויים לדייוויד יום; סופרים אלו, עם זאת, עברו מהסתמכות על חוש מוסרי לאתיקה דאונטולוגית של חובה מוסרית. משם היא אומצה על ידי אדם סמית, אשר פיתח תאוריה של שיפוט מוסרי עם קלט רגשי מוגבל, ומערך מורכב שלוקח בחשבון את ההקשר. ג'וזף באטלר אימץ את המערכת, אך לא פסל את מקומו של "ההיגיון המוסרי", גרסה רציונליסטית של החוש המוסרי האפקטיבי. סמואל ג'ונסון, המחנך האמריקאי, לא קיבל את החוש המוסרי של שפטסברי כנתון, אך האמין שהוא עשוי להיות זמין באמצעות התערבות אלוהית לסירוגין.

ברומן הסנטימנטלי האנגלי של המאה ה-18, מופיעים טיעונים מתוך מסורת שפטסברי-האצ'סון. דוגמה מוקדמת מופיעה בספרה של מרי קולייר "פלישיה לשרלוט" (Felicia to Charlotte) (כרך א', 1744) מפי גיבורה לושיוס, שמנמק בהתאם ל"חקירה בדבר המידות הטובות והזכות" (An Enquiry Concerning Virtue and Merit) בנוגע ל"חוש המוסרי". הכרך השני (1749) כולל דיונים בחומר מתוך ספרי התנהגות (conduct book), ומשתמש ב"פילמון להידספס" (Philemon to Hydaspes) (1737) מאת הנרי קובנטרי , שתואר על ידי אולדרידג' כ"מלא בהפניות אוהדות לשפטסברי". הגיבור שעל שמו קרויה היצירה "תולדות סר צ'ארלס גרנדיסון" (The History of Sir Charles Grandison) (1753) מאת סמיואל ריצ'רדסון תואר כמי שמגלם את "המודל השפטסבריאני" של גבריות: הוא "סטואי, רציונלי, שולט בעצמו, אך סימפתי כלפי אחרים, ובמיוחד כלפי אלה שפחות בני מזל". "מסע סנטימנטלי דרך צרפת ואיטליה" (A Sentimental Journey Through France and Italy) (1768) מאת לורנס סטרן נועד על ידי מחברו לעורר את "עקרון האמפתיה" שעליו נשענה המסורת שנוסדה על ידי לטיטודינאריאנים , פלאטוניסטים מקיימברידג' ושפטסברי.

ברחבי אירופה

בשנת 1745, דני דידרו עיבד או שחזר את "החקירה בדבר המידות הטובות" במה שנודע לאחר מכן כחיבורו "מסה על הזכות והמידות הטובות" (Essai sur le Mérite et la Vertu). בשנת 1769, תרגום צרפתי של כלל כתבי שפטסברי, כולל ה"מכתבים" (Letters), פורסם בז'נבה.

תרגומים של חיבורים נפרדים לגרמנית החלו להיעשות בשנת 1738, ובשנים 1776–1779 הופיע תרגום גרמני מלא של ה"מאפיינים" (Characteristicks). הרמן תאודור הטנר ציין שלא רק גוטפריד וילהלם לייבניץ, וולטר ודני דידרו, אלא גם גוטהולד אפרים לסינג, משה מנדלסון, כריסטוף מרטין וילנד ויוהאן גוטפריד הרדר, שאבו משפטסברי.

הרדר, בעבודתו המוקדמת, אימץ משפטסברי טיעונים בעד כיבוד אינדיבידואליות, ונגד שיטתיות ופסיכולוגיה אוניברסלית. הוא המשיך לשבח אותו בחיבורו "אדרסטאה" (Adrastea). וילהלם פון הומבולדט מצא אצל שפטסברי את מושג "הצורה הפנימית", שהיה מפתח לחינוך בגישת הפילוסופיה הקלאסית הגרמנית. מאוחר יותר, כותבים פילוסופיים בשפה הגרמנית (גדעון שפיקר עם "הפילוסופיה של הרוזן משפטסברי" (Die Philosophie des Grafen von Shaftesbury), 1872, וגאורג פון גיזיצקי עם "הפילוסופיה של שפטסברי" (Die Philosophie Shaftesbury's, 1876) חזרו אל שפטסברי בספריהם.

מורשת

"מגדל הפילוסוף" (Philosopher's Tower) באחוזת שפטסברי

בתחילת המאה ה-18, שפטסברי בנה "פולי" (מבנה דקורטיבי) באחוזת שפטסברי, הידוע בשם "מגדל הפילוסוף". הוא ניצב בשדה, וגלוי מהכביש B3078 מדרום לקראנבורן.

במסמכי שפטסברי שעברו למשרד הרשומות הציבוריות נמצאים מספר תזכירים, מכתבים, טיוטות בסיסיות ועוד.

דיוקן של הרוזן השלישי מוצג בבית העירייה של שפטסברי .

משפחה

שפטסברי נישא בשנת 1709 לג'יין יואר (Jane Ewer), בתו של תומאס יואר מבושי הול בהרטפורדשייר. ב-9 בפברואר 1711, נולד בנם היחיד, אנתוני, מי שעתיד להיות הרוזן הרביעי .

בנו ירש אותו בתאריו והוציא מחדש את "מאפיינים" (Characteristicks) בשנת 1732. נינו היה הפילנתרופ המפורסם, אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השביעי.

כתביו

רשימת הפרסומים העיקריים של שפטסברי שלהלן נלקחה מתוך הספר "הרוזן השלישי משפטסברי, 1671–1713" מאת רוברט וויטל.

• The Danger of Mercenary Parliaments. 1698. With the collaboration of John Toland.
• Select Sermons of Dr. Whichcot[e]. London, 1698. Preface by Shaftesbury.
• An Inquiry Concerning Virtue, in Two Discourses. London, 1699.
• The Adept Ladys or The Angelick Sect. Being the Matters of fact of certain Adventures Spiritual, Philosophical, Political, and Gallant. In a Letter to a Brother. 1702.
• Paradoxes of State, Relating to the Present Juncture of Affairs in England and the rest of Europe; Chiefly grounded on his Majesty's Princely, Pious, and most Gracious Speech. London, 1702. With the collaboration of John Toland.
• The Sociable Enthusiast. A Philosophical Adventure Written to Palemon. [1704?]
• A Letter Concerning Enthusiasm, To My Lord *****. London, 1708.
• The Moralists, a Philosophical Rhapsody. Being a recital of certain conversations upon natural and moral subjects. London, 1709.
• Sensus Communis: An Essay on the Freedom of Wit and Humour. In a letter to a friend. London, 1709.
• Soliloquy: or, Advice to an Author. London, 1710.
• AΣKHMATA ["Exercises"). Written from 1698 to 1712. Edited by Benjamin Rand in 1900 in The Life, Unpublished Letters, and Philosophical Regimen of Anthony, Earl of Shaftesbury.
• Characteristicks of Men, Manners, Opinions, Times. 3 vols. London, 1711. [Second corrected edition, 1714.]
• Second Characters, or the Language of Forms. Largely written in 1712.
• A Letter Concerning the Art or Science of Design, written from Italy (on the occasion of Some Designs in Painting), to my Lord *****. [This appears in some copies of the 1714 edition of Characteristicks, and regularly from the 1732 edition on.]
• A Notion of the Historical Draught or Tablature of the Judgment of Hercules. 1713. [First printed in French in the November 1712 edition of the Journal des sçavans as "Raisonnement sur le tableau du jugement d'Hercule, selon l'histoire de Prodicus." It is in some copies of the 1714 edition of Characteristicks and most later ones.]
• Plasticks, or the Original Progress and Power of Designatory Art.
• Several Letters Written by a Noble Lord to a Young Man at the University. London, 1716.
• Letters from the Right Honourable the late Earl of Shaftesbury, to Robert Molesworth, Esq. . . . with two letters written by the late Sir John Cropley. Ed. with an introduction by John Toland. London, 1721.
• Letters of the Earl of Shaftesbury. Collected into one volume, London, 1750.

לקריאה נוספת

• Cooper, Anthony Ashley, Earl of Shaftesbury, An Inquiry Concerning Virtue, London, 1699. Facsimile ed., introd. Joseph Filonowicz, 1991, Scholars' Facsimiles & Reprints, ISBN 978-0-8201-1455-2.
• David Walford (editor). An Inquiry Concerning Virtue or Merit. A selection of material from Toland's 1699 edition with introduction.
• Robert B. Voitle, The third Earl of Shaftesbury, 1671–1713, Baton Rouge: Louisiana State University Press, c. 1984.
• Edward Chaney (2000), George Berkeley's Grand Tours: The Immaterialist as Connoisseur of Art and Architecture, in E. Chaney, The Evolution of the Grand Tour: Anglo-Italian Cultural Relations since the Renaissance, 2nd ed. London, Routledge
• Watson, Paula; Lancaster, Henry. "ASHLEY, Anthony, Lord Ashley (1671–1713), of Wimborne St. Giles, Dorset". History of Parliament Online. {{cite web}}: (עזרה)
• Smith, George H. (2008). "Shaftesbury, Third Earl of (1671–1713)". In Hamowy, Ronald (ed.). The Encyclopedia of Libertarianism. Thousand Oaks, CA: SAGE Publishing; Cato Institute. p. 462. doi:10.4135/9781412965811.n282. ISBN 978-1412965804. LCCN 2008009151. OCLC 750831024.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי בוויקישיתוף

• יצירותיו של אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי באתר ויקיטקסט
• ציטוטים של אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי באתר ויקיציטוט
• אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסברי השלישי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• five treatises in Shaftesbury's Characteristicks, slightly modified for easier reading
• The Third Earl of Shaftesbury, an article by John McAteer in Internet Encyclopedia of Philosophy 2011

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל