אנתרופוצנטריות

אנתרופוצנטריות (ביוונית άνθρωπος, אנתרופוס - אדם, קנטרום בלטינית, מ"קנטרון" ביוונית - מרכז, בתרגום לעברית "ממוקד באדם" או "האדם במרכז") היא השקפה בתחום הפילוסופיה והתאולוגיה הרואה באדם את מרכז או תכלית העולם. מולה עומדות שתי השקפות שונות הנוגדות את הנחת היסוד שלה: ההשקפה התאוצנטרית הרואה באלוהים את מרכז או תכלית העולם; והשקפה האקוצנטרית הרואה באדם כלא יותר מחלק אינטגרלי מהטבע ומממלכת החיות.

ההשקפה האנתרופוצנטרית עשויה לנבוע משני מקורות:

• מקור ההקבלה - הסובר שהיות שהאדם נברא בצלם אלוהים, הוא ראוי לתפוס מקום מרכזי בעולם
• מקור הניגוד - האדם ממלא תפקיד אוטונומי ועצמאי ביקום ועל כן אינו תלוי במקור עליון ממנו כמו אלוהים. לכן הוא מרכז העולם

המקורות הקדומים של האנתרופוצנטריות

מקורות יהודים

יש הרואים ביהדות דת אנתרופוצנטרית: לפי ספר בראשית נאמר "ויברא אלוהים את האדם בצלמו" (א', כו) והוא ישלוט על כל שאר הבריאה "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה...", "...ומלאו את הארץ וכבשוה" (א', כז-כח). בספר תהלים כתוב על האדם "ותחסרהו מעט מאלוהים" (ח' ו). גם בתלמוד ובמדרש באה לביטוי השקפה אנתרופוצנטרית: "אדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית" (אבות דרבי נתן ל"א). "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו...ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי...(קהלת רבה ט). אך למרות כל זאת אדם אינו אלוהים אלא יצור חולף כאחד היצורים - "בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים וההלו נובלים" (קהלת רבה נ"ד).

מקורות יווניים

בתפיסה הדתית היוונית הקדומה ביותר, האלים הם סוגי חיות ומפלצות ואופיים בהתאם. לאחר הומרוס חלה האנשה של האלים, הדומים לאדם כולל תכונותיהם השליליות. בשלב מתקדם יותר, הרקליטוס קבע את הרעיון שזאוס הוא החוקיות האלוהית של העולם שממנה נובע האדם שהוא "אל בן תמותה". כסנופנס מרחיק לכת הרבה יותר וקובע שלא האל יצר את האדם בדמותו אלא האדם יצר את האל בדמותו. הוא היה אומר: "אילו האריות ידעו לצייר, היו מציירים את אליהם בצורת אריות". פרוטגורס מרחיק יתר וקובע "האדם הוא מידת כל הדברים". אפלטון חוזר לגישה שהאל הוא מידת כל הדברים אך האדם "מן ההכרח שיהיה שווה לו עד כמה שאפשר ושיהיה כמותו". מכאן שתכלית האדם הוא הידמות לאלוהים. אריסטו אומר: "הצמחים קימים לטובת בעלי החיים וכל בעלי החיים קיימים לשם האדם" (פוליטיקה א' ח). גם הסטאיקן כריזיפוס אומר: "כל מה שלמטה מהאדם, קיים לשם האדם".

האנתרופוצנטריות בימי הביניים

ביהדות

ההשקפה האנתרופוצנטרית הייתה אבן יסוד אצל רבים מהפילוסופים היהודיים של ימי הביניים. ר' סעדיה גאון אומר: "כי הכל לא נברא כי אם בשביל האדם..." (אמונות ודעות, ד'). ר' שלמה אבן גבירול : "המלאכים משמשים גם את האדם הצדיק" (ספר תיקון המדות). רבנו בחיי הדיין אומר בספרו "חובות הלבבות" (ב"שער היחוד"): "העולם הזה כבית בנוי והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו". בספר הזוהר (ח"ג, י',ע"א) נאמר (בתרגום לעברית) "כמו שלמעלה יש לכל הרקיעים רקיע עליון ולמעלה ממנו מצוי כסאו של הקדוש ברוך הוא... אף כאן בתבל זו מצוי מלך הכל ומיהו?- האדם". לא כל ההוגים היהודים בימי הביניים היו בדעה זו. המתנגד החריף ביותר לאנתרופוצנטריות היה הרמב"ם. שני טיעונים היו לו לרמב"ם:

1. הטיעון הנטורליסטי - האדם לא יכול להיות תכלית הבריאה. אפסותו של האדם וקטנות עולמו שבו שולטים המקריות והחלופות לעומת העולם העליון עצום הממדים ובעל החוקיות הנצחית והמתמידה, מונע ממנו להיות תכלית ומרכז.
2. הטיעון התאוצנטרי - אלוהים אינו יכול לשמש כלי ואמצעי להגשמת תכלית שהיא האדם. אלוהים פועל למען עצמו ולא למען האדם - "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז', ד)

בכל זאת הרמב"ם מכיר בייחודיות אחת של האדם והיא הבחירה החופשית המאפשרת לו לשנות את טבעו, בניגוד לשאר היצורים. אי ראית האדם כתכלית הבריאה, הביאה על הרמב"ם ביקורת חריפה מאוד מצד אחד ההוגים הגדולים של הכנסייה הנוצרית, תומאס אקווינס, שראה בכך כפירה גם בכתבי הקודש וגם במחשבה הפילוסופית.

בנצרות

כבר בימי הביניים המוקדמים התפתחה בנצרות הדעה האנתרופוצנטרית. בהסתמכה על תיאור הבריאה בספר "בראשית", אומרת הכנסייה שאלוהים ברא את האדם בדרך ובצורה אחרת מבריאת שאר העולם ויצוריו. על כן האדם הוא יצור איכותי יותר בעל מקום מיוחד בקרב הבריאה. אוגוסטינוס הקדוש אמר שנשמתו של כל אדם קשורה ישירות לאלוהים בניגוד לשאר הקוסמוס. מכאן שנשמתו של האדם היא נצחית והיא מחוץ לטבע וחוקיו. בשלהי ימי הביניים טען המתמטיקאי ניקולאוס קוזאנוס (תחילת המאה ה-15) שהאדם הוא צלם אלוהים היות שכמו אלוהים, הוא יכול ליצור מתמטיקה. כל אדם הוא צלם אלוהים באופן המיוחד לאותו אדם, אך כל בני האדם יחדיו מהווים את הדמות השלמה של האל.

תקופת הרנסאנס

זו תקופה בה האנתרופוצנטריות לובשת צורה חילונית יותר:

• האדם משתחרר במידה רבה מהקהילה (הקהילה הנוצרית, הכנסייה) ומגיע לתודעה עצמית של פרט אינדיבידואלי, בעל ערך
• האדם הוא לא רק תכלית הבריאה אלא הוא הופך גם תכלית לעצמו, דהיינו, הכרת ערך האדם כשלעצמו, טובת האדם והפרט, רווחתו, מילוי צרכיו ויצירתו הרוחנית

על כן, תקופה זו מכונה גם תקופת "גילוי העולם וגילוי האדם" (ההיסטוריון ז'ול מישלה - 1798-1874).

תקופת ההשכלה

התפתחות המדע, בייחוד האסטרונומיה הביאה מימי קופרניקוס והלאה להחלשת ההשקפה האנתרופוצנטרית. כדור הארץ, מקום מושבו של האדם, הוא כוכב קטן בין אין-ספור כוכבים והוא כבר לא יכול להחשב למרכז הבריאה. אך לא כולם סברו כך. פסקל מכנה את האדם "צמח חלוש" ואפסי במרחביו הריקים של היקום. אך לאדם יש כושר חשיבה המתגבר על כל המרחקים הללו ועל כן הוא עליון על היקום: "...אף בשעה שהעולם ירוצץ אותו, יהיה האדם נאצל על מה שממית אותו כי הוא יודע שהוא ימות ויודע שכוח העולם חזק מכוחו, ואילו העולם אינו יודע מזה כלום". גם קאנט שב והעמיד את האדם במרכז העולם כי העולם עצמו מעוצב על ידי הקטגוריות, הן כלי התפיסה, של האדם. הוא ראה באדם תכלית לעצמו ולא אמצעי וקבע: "עשה פעולתך כך שהאנושיות, הן שבך והן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם כתכלית ולעולם לא כאמצעי בלבד".

התקופה המודרנית

בתקופה המודרנית הגיעה ההשקפה האנתרופוצנטרית לשפל מדרגתה. הדרוויניזם הציג את האדם כלא יותר מחוליה נוספת בשרשרת התפתחות החיים, ככל בעל חיים אחר. בספרו מוצא האדם כתב צ'ארלס דרווין, שיכולותיו השכליות של האדם בהשוואה לחיות אחרות אינן נבדלות בסוג, כי אם במידה; במילים אחרות, האדם נמצא על רצף אחד עם בעלי החיים האחרים, ולא כקטגוריה נפרדת. תורתו של זיגמונד פרויד הציגה את האדם לא כיצור תבוני ורציונלי דווקא, אלא כמונע מיצרים טבעיים בסיסיים "נמוכים". התפתחות התורות החברתיות המודרניות של המאה ה-19 הפכו את האדם לבורג בתוך מכונה, גוף ענק שהוא החברה, הלאום או הגזע. הגוף הענק הוא התכלית, ואילו האדם, הבורג הקטן, הוא רק אמצעי לפעולת המכונה הענקית.

האדם כחלק ממארג החיים והטבע

בשונה מהשקפות אנתרופוצנטריות הרואות באדם כעומד מעל הטבע או במרכז הטבע וכגולת הכותרת של הטבע, השקפות חדשות יותר מבקשות לערער על מעמדו המיוחד. גישות אלה, הרווחות בקרב תנועות אקולוגיות "ירוקות" ובקרב התנועה לזכויות בעלי חיים, מתחלקות לשתי קבוצות:

גישת זכויות בעלי החיים

הראייה האנתרופוצנטרית הרואה באדם נזר הבריאה מציבה את שאר בעלי החיים כנחותים ממנו, ככאלה שייעודם הוא לשמש כלי לסיפוק צרכיו ותאוותיו. השקפה זו מתחשבת באינטרסים של בני אדם בלבד, ואינה מתחשבת באינטרסים של בעלי חיים אחרים. על פי פילוסופית זכויות בעלי החיים, עליה מושתתת התנועה לזכויות בעלי חיים, העובדה שהאדם נבון יותר מבעלי חיים אחרים, אין בה כדי להעניק לו עליונות מעמדית ביחס לשאר עולם החי. תבונה לא צריכה להיות המדד להפעלת יחס מוסרי ולמתן זכויות, כי אם היכולת לחוש ולסבול. כל יצור המסוגל לחוש ולהזדקק, זכאי להגנה על האינטרסים הבסיסיים שלו בדמות זכויות (כמו הזכות לחיים והזכות לשלמות הגוף). לפי תורה זו, האדם מחויב לגלות יחס מוסרי שווה לצורכיהם השונים של כל בעלי החיים. ראייה אנתרופוצנטרית המעדיפה אינטרסים של בני אדם דווקא, רק מתוקף השתייכותם למין בני האדם, נחשבת "סוגנית", כלומר בגדר אפליה שרירותית פסולה בין מין למין.

האדם כחלק מהטבע

גישה ירוקה רדיקלית שמכונה "אקולוגיה עמוקה" (Deep ecology) מתנגדת למושג "איכות הסביבה" בגלל האנתרופוצנטריות שבו, הרואה באדם מרכז שסביבו קיים הטבע והאדם אמור לדאוג לסביבה זו לשם תועלתו הפרטית ושמירת עצמו מנזק. על פי גישה זו יש להכיר ב"טבע" כערך עצמאי שהאדם הוא חלק ממנו. לפי המאמינים בגישה זו יש למנוע מהאדם לפגוע בטבע אפילו בדרכים כמו צימצום הילודה בניסיון להקטין את אוכלוסיית האדם בעולם, או בדרכים אלימות ולא חוקיות. יש להעניק לטבע זכויות ועל האדם לכבד זכויות אלו כפי שהוא רוצה שיכבדו את זכויותיו. האדם והטבע הופכים לשווי זכויות. במקום "אמנה חברתית" נוסח רוסו יש לכרות "אמנת טבע". אמנה זו אומרת שהאדם הוא פרט בתוך ממלכת הטבע והוא צריך להתייחס לשאר הפרטים כשווים לו ולא כנחותים.

ראו גם

• סוגנות
• הומניזם

לקריאה נוספת

• יעקב יהושע רוס, ״אנתרופוצנטריות ותיאוצנטריות״. בתוך: ספר ישעיהו ליבוביץ. עמ' 56–65.

קישורים חיצוניים

• אנתרופוצנטריות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)