אסאטה שאקור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אסאטה שקור)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
אסאטה שאקור
Assata Shakur
Assata Shakur FBI.jpg
לידה 16 ביולי 1947 (בת 70)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
כינויים נוספים Joanne Chesimard, JoAnne Deborah Byron
פעילות בולטת פעילות פוליטית במסגרת מפלגת הפנתרים השחורים וצבא השחרור השחור (BLA)
ידועה בשל בריחתה מהכלא ומארצות הברית, והפיכתה לאישה המבוקשת ביותר של ה-FBI
השכלה הסיטי קולג' של ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות מאז 1970
מקצוע אוטוביוגרפית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אסאטה אולוגבלה שאקור (נולדה ב-16 ביולי 1947 כג'ואן דברה ריימונד), שם משפחה לאחר הנישואים צ'סימארד, היא פעילת זכויות אדם אפרו-אמריקאית, חברה במפלגת הפנתרים השחורים (BPP), ובצבא השחרור השחור (BLA).

ב-1973 הייתה שאקור מעורבת בתקרית ירי בכביש המהיר בניו ג'רזי, וכתוצאה הואשמה ברציחתו של השוטר ורנר פורסטר, בפציעתו של השוטר ג'יימס הארפר. פעיל BLA זייד מליק שאקור גם נהרג במהלך האירוע, וגם שאקור עצמה נפצעה. בין השנים 1973 ל-1977, הואשמה בגין תקרית זו ועוד שישה אירועים ברצח בדרגה ראשונה, ניסיון לרצח, שוד מזוין, חטיפה ועוד פשעים חמורים.

שאקור ישבה בכלא במהלך רוב שנות ה-70, עד שנמלטה בשנת 1979. לאחר מספר שנים במנוסה, הגיעה לקובה ב-1984, שם קיבלה מקלט מדיני, והמשיכה להתגורר שם עד היום. ב-2 במאי 2005 הבולשת הפדרלית הכריזה עליה כטרוריסטית מקומית (מקומית כיוון שהיא אזרחית ארצות הברית) והציע פרס של מיליון דולר על עזרה בלכידתה. ב-2 במאי 2013 הבולשת הפדרלית הכניסה אותה לרשימת המבוקשים והיועץ המשפטי של מדינת ניו ג'רזי הוסיף עוד מיליון דולר לפרס על ראשה. במעשה זה הפכה שאקור לאישה הראשונה מעולם הנכנסת לרשימה ולאזרחית ארצות הברית השנייה שנכנסת אליה.[1]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסאטה שאקור נולדה בקווינס, ניו יורק, בשם ג'ואן דברה ביירון. הוריה התגרשו זמן קצר לאחר הולדתה, ואת ילדותה המוקדמת העבירה בין בית אמה בניו יורק לבית סביה בוילמינגטון, צפון קרולינה, בדרום המופרד גזעית. היא נשרה מלימודיה בתיכון בגיל 17, ובשלב מסוים אף ברחה מהבית. היא גרה אצל אנשים זרים, חוותה תקיפה מינית, ושרדה בדרך גניבות כשלא הצליחה למצוא עבודה. כשדודתה מצאה אותה חיה כך - עובדת במועדונים בתור קטינה, חיה מיד לפה, ומסכנת את עצמה - היא לקחה אותה אליה הביתה, ובעזרתה סיימה לימודי תעודה, שאפשרו לה ללמוד לתואר ראשון במכללת ניו יורק בשנות ה-20 לחייה.

האקט הפוליטי הראשון של שאקור היה חזרה לשערה הטבעי, בסגנון ה"אפרו". באותם ימים, באמצע שנות ה-60, היה נדיר מאוד לראות אישה שחורה שלא הייתה מגהצת את שערה כל לילה, ישנה עם רולרים וראש עטוף בצעיף, ובבוקר מורחת אותו במשחות שונות כדי לקבע אותו במקומו. כתוצאה ממנהג זה, נשים שחורות חששו תמיד להירטב בגשם, לא היו שוחות במים, וגם היו צריכות להזהר בפעילות גופנית. שאקור ונשים אחרות בתנועות שחרור שחורים של אותה התקופה, ראו בנוהג לא רק "הלבנה" של שחורים (מאמץ להדמות יותר לנשים לבנות) אלא דיכוי יומיומי שהוסיף למשקל הדיכוי הגזעני שנשים שחורות חוות.[2]

שאקור השתתפה במגוון פעילויות פוליטיות בעת לימודי התואר, כולל הפגנות נגד המלחמה בווייטנאם, שביתות נגד העלאות במחירי שכירות, ופעולות נגד גזענות ואפליה. שאקור נעצרה על ידי המשטרה בפעם הראשונה ב-1967, כאשר היא ועוד כמאה סטודנטים חסמו את הכניסה לבניין במכללה, כמחאה נגד היעדר קורסים בלימודי שחורים בתוכנית הלימודים, וכן היעדר בחברי סגל שחורים.

בזמן לימודיה, ב-1967, נישאה ללואי צ'סימארד. השניים נפרדו כעבור שנה, ובאוטוביוגרפיה שלה שאקור ייחסה את הפרידה לחוסר הסכמה לגבי תפקידי מגדר.

כשסיימה בגיל 23 את הלימודים, החלה להיות פעילה במפלגת הפנתרים השחורים, והפכה לאחת ממנהיגי התא בהארלם. אך שאקור עזבה את הארגון בעקבות התנהגות שהיא הגדירה כ"מצ'ואיסטית" ב-BPP, ומה שלדבריה היה אי-התמקדות בהיסטוריה שחורה:[2]

הבעיה העיקרית נבעה מכך שב-BPP לא הייתה גישה שיטתית להשכלה פוליטית. הם קראו את הספר האדום, אבל לא ידעו מי הם הארייט טאבמן, מרקוס גארבי ונאט טרנר. הם דיברו על יחסים בין-קהילתיים, אבל איכשהו עדיין האמינו שמלחמת האזרחים הייתה מלחמה לשחרור העבדים. רבים מאוד מהם בקושי הבינו הסטוריה כלל, בין אם הסטוריה שחורה, אפריקאית, או אחרת. [...] זו הייתה הסיבה העיקרית שהרבה מחברי המפלגה המעיטו בערך ההתאחדות עם ארגונים שחורים אחרים ובמאבקים קהילתיים.

באותה שנה, שינתה את שמה לאסאטה (זו שנאבקת) אולוגבלה (אוהבת העם) שאקור (זו שמכירה תודה), והצטרפה לצבא השחרור השחור (BLA), ארגון רדיקלי אשר מטרתו הייתה "להלחם בעד העצמאות וההגדרה העצמית של אנשים ממוצא אפריקאי בארצות הברית". ב-1971 הצטרפה שאקור ל"רפובליקת אפריקה החדשה", ארגון שמטרתו להקים מדינה עצמאית שרוב אוכלוסייתה שחורה מהמדינות אלבמה, ג'ורג'יה, צפון קרולינה, לואיזיאנה ומיסיסיפי. (בכל כתבי ארגונים אלה, וכן באוטוביוגרפיה של אסאטה, המילה אפריקה אויתה באות K ‏ (Afrika) מסיבות פוליטיות, וכך גם מילים אחרות).

האשמות ומצוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1971 נורתה שאקור בבטנה, בעת מאבק עם גבר במלון במנהטן. על פי דו"ח המשטרה, שאקור דפקה על דלתו, כשבידה אקדח, ובמהלך מאמציו להגן על עצמו, היא נורתה. היא נעצרה בהאשמת ניסיון לשוד, תקיפה, ובהחזקת נשק קטלני. שאקור שוחררה בערבות.

שאקור נרשמה כחשודה העיקרית בשוד בנק בקווינס באוגוסט 1971, ובדצמבר באותה שנה היא הואשמה בזריקת רימון על מכונית משטרה. יצאה התראה לגביה ב-13 מדינות, שהיא נדרשת לחקירה. בהמשך גם חיפשו את שאקור לתחקור בהקשר לירי בשוטר בברוקלין ובשני מקרי שוד נוספים ב-1972. הזיהויים של שאקור נעשו מצילומים של ה-FBI.

בסוף 1972, ה-FBI טענו ששאקור היא ה"אמא תרנגולת המהפכנית" של תא של ה-BLA, ושהיא אחראית לסדרת רציחות של שוטרים, והורם מצוד רב-מדינתי אחריה. הבולשת פרסמה פוסטר חשודים במארב בו נורו ארבעה שוטרים, שכלל את שאקור, למרות שהעדויות במקרה הצביעו על מבצעים גברים. לדבריו של רוברט דיילי, סגן הנציב של משטרת ניו יורק, שאקור הייתה "המבוקשת האחרונה, הנשמה של הכנופיה, האמא תרנגולת שליכדה אותם, דאגה שיישארו בתנועה, ודאגה שימשיכו לירות".

ביוני 1973, המצוד הגיע לעיצומו, עם הודעות יומיות מהבולשת לכוחות משטרה אזוריים ולתקשורת לגבי הסטטוס של שאקור וההאשמות נגדה. המבצע של הבולשת התמקד בכל הפעילים הבולטים של ה-BLA, ושאקור ואחרים האשימו את הבולשת בכך שייחסו לשאקור כל פשע בחוף המזרחי של ארצות הברית שהייתה מעורבת בו אישה שחורה, וכן כל תקרית שהיה מרומז שאישה הייתה חלק ממנו. ולמעשה, לאחר שנעצרה, לא הואשמה שאקור באף אחד מהפשעים שיוחסו לה ובעבורם החל המצוד מלכתחילה.

שאקור ואחרים טוענים שהיא היוותה מטרה למדור COINTELPRO, התוכנית לסיכול ריגול של ה-FBI, בשל חברותה בארגוני כוח שחור. באופן ספציפי, קיימות ראיות במסמכי FBI לפיהם מבצע CHESROB הוקם במיוחד "כדי לקשר את ג'ואן צ'סימארד (אסאטה שאקור) לכל מעשה שוד או פשע אלים שהייתה מעורבת בו אישה שחורה בחוף המזרחי."[50] למרות שמבצע CHESROB נקרא על שמה של שאקור, הוא לא הוגבל אליה, והוחל גם על פעילות שחורות אחרות.

הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 1973, קצת לאחר חצות, אסאטה וחבריה לארגון BLA זייד מליק שאקור סונדיאטה אקולי, נעצרו על ידי השוטרים ג'יימס הארפר וורנר פורסטר, בעת שנסעו בכביש האגרה של ניו ג'רזי סמוך לעיירה איסט ברנסוויק, בטענה שהפנס האחורי של רכבם לא תקין. במשפט של שאקור, הושמעו הקלטות של שיחות הרדיו של הארפר עם יומנאי המשטרה, בהם הוא מתאר את תוכניותיו לעצור את הרכב, ומדגיש כי נוסעים בו שני גברים שחורים ואישה שחורה אחת. השוטר ביקש מזייד לצאת מהרכב, ותחקר אותו שלא בטווח שמיעתם של חבריו.

בשלב זה של התפרצות העימות בין השוטרים לפעילים, העדויות סותרות. אך בסוף המאורע, פורסטר נורה למוות עם שני כדורים לראשו מהנשק שלו, זייד שכב ירוי למוות על הכביש, ואסאטה והארפר נפצעו מירי.

על פי הדיווחים הראשונים של המשטרה, אחד או יותר מהנוסעים ברכב פתחו ביריות לעבר השוטרים, ופורסטר ירה בחזרה ארבע פעמים לפני שספג בעצמו ירי קטלני. במשפטו של אקולי, הארפר העיד כי היריות התחילו כמה שניות לאחר שפורסטר הגיע למקום בניידת שלו. אך במשפט של אסאטה הוא טען שפורסטר ניגש לרכב העצור, והוציא מהמושב אקדח סמי-אוטומטי וקליפ, והראה אותם להארפר, ושבאותו רגע אסאטה שלפה אקדח שהיה טמון סמוך לקרסולה, וירתה בפורסטר בכתפו, ואז הלה הסתתר מאחורי הניידת שלו. מאוחר יותר, חזר בו הארפר מגרסה זו. בעת חקירתו על ידי התובע, הוא סיפר שהוא ראה את פורסטר נופל בדיוק באותו זמן שהוא ירה באסאטה וזו נפלה פצועה. הארפר העיד כי אקולי ירה בפורסטר באקדח .38 סמי-אוטומטי, ואז "הוציא אותו להורג" בשתי יריות לראשו מאקדחו שלו. על פי דיווחי משטרת ניו ג'רזי, אכן נמצאו בזירה שני אקדחים סמי-אוטומטיים שנורו.

אקולי לקח אז את המכונית, ונסע משם, כאשר אסאטה הפצועה וזייד, שכבר מת או גסס, איתו באוטו. אחריהם רדפו שלוש ניידות, ויצאה התראה לכל עמדות התשלום בכביש. כשהשוטר רוברט פלנטצ'ר הורה על אקולי לעצור, הוא עצר, וברח לכיוון העצים לצד הכביש. פלנטצ'ר ירה לכיוונו. אסאטה דידתה לכיוונו כאשר ידיה מורמות. אקולי נלכד לאחר מצוד של 36 שעות של לפחות 400 אנשים, כולל מסוקים משטרתיים וכלבים. גופתו של זייד שאקור נמצאה בתעלה לצד הכביש.

לדברי משטרת ניו ג'רזי, אסאטה הייתה בדרכה לבולטימור כדי לחבור לתא של ה-BLA, ושהיו איתה במכונית "רשימת מטרות". לדבריה של שאקור, היא הייתה בדרך לבולטימור כדי להתחיל עבודה חדשה בבאר.

אסאטה, שהייתה במצב קשה עם פצעי ירי בשתי זרועותיה ובכתבה, הועברה לבית חולים קרוב תחת שמירה. היא עברה חקירה בידי המשטרה כשהיא במיטת בית החולים, ושם גם נערך ההליך המשפטי של הקראת כתב האישום נגדה. אסאטה ועדים אחרים טענו שהיא לא קבלה במהלך שהייתה בבית החולים טיפול רפואי נאות, ובעקבות עתירה של פרקליטיה, היא הועברה לבית חולים אחר, עד שכעבור מספר שבועות היא החלימה מספיק ושוחררה ל"בית עבודה" מטעם מחוז מידלסקס.

האשמות פליליות והליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1973 ל-1977, שאקור הואשמה 10 פעמים בבתי משפט בניו יורק וניו ג'רזי, ועברה 7 משפטים פליליים. היא הואשמה בשני סעיפים של שוד בנק, בחטיפת סוחר סמים מברוקלין, ניסיון לרצח של שני שוטרים מקווינס במהלך מארב כושל בינואר 1973, ועוד שמונה סעיפים פליליים במסגרת האירוע בכביש האגרה בניו ג'רזי. מתוך הליכים אלה, שאקור זוכתה בשלושה משפטים, משפט אחד הסתיים במשפט פסול כאשר חבר המושבעים לא הצליחו להסכים על פסיקה, הליך נוסף הסתיים במשפט פסול בגלל הריונה של שאקור, משפט אחד הועבר למחוז אחר, ובאחד היא הורשעה. שלוש האשמות פליליות נדחו על ידי שופטים ללא משפט.[3]

האשמה פלילית בית המשפט הקראת כתב האישום הליך משפטי תוצאה
ניסיון לשוד ב"הוטל פנסילבניה"
5 באפריל 1971
בית המשפט המחוזי של ניו יורק, מחוז ניו יורק 22 בנובמבר 1977 ללא נדחה
שוד בנק בקווינס
23 באוגוסט 1971
בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 20 ביולי 1973 5-16 בינואר 1976 זיכוי
שוד בנק בברונקס, קשירת קשר פלילי, ותקיפה מזוינת
1 בספטמפר 1972
בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 1 באוגוסט 1973 2-14 בדצמבר 1973 פסילה, חבר מושבעים מפולג
19-28 בדצמבר 1973 זיכוי
חטיפת ג'יימס א. פרימן
28 בדצמבר 1972
בית המשפט המחוזי של ניו יורק, מחוז קינגס 30 במאי 1974 6 בספטמבר – 19 בדצמבר 1975 זיכוי
רצח של ריצ'רד נלסון
2 בינואר 1973
בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 29 במאי 1974 ללא נדחה
ניסיון לרצח השוטרים מייקל אוריילי ורוי פוליאנה
23 בינואר 1973
בית המשפט הפדרלי, מחוז קווינס 11 במאי 1974 ללא נדחה
הירי בכביש האגרה בניו ג'רזי: רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שנייה, תקיפה חמורה, תקיפת שוטר, תקיפה מזוינת, תקיפה במטרה להרוג, אחזקת נשק בלתי חוקית, ושוד מזוין
2 במאי 1973
בית המשפט המחוזי של ניו ג'רזי, מחוז מידלסקס 3 במאי 1973 9-23 באוקטובר 1973 שינוי מקום המשפט
1 בינואר – 1 בפברואר 1974 פסילה בשל הריון
15 בפברואר –25 במרץ 1977 הרשעה

שינוי מקום משפט הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט ליאון ג'רופסקי הורה על העברת המשפט מחוץ למחוז מידלסקס באומרו שהיה בלתי אפשרי למצוא שם חבר מושבעים שיוכל להתחייב להחלטה ללא משוא פנים, כנדרש. סקר שנערך במחוז אישש את דבריו, והראה ש-70% מהתושבים האמינו באשמתה של שאקור.[4][5]

פסילת משפט שוד הבנק בברונקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1973, שאקור עמדה למשפט יחד אם קמאו סדיקי, על שוד בנק בברונקס שנה קודם לכן, בו נשדדו $3,700. בשל כתב האישום על רצח שכבר הוגש בניו ג'רזי, פרקליטיה ביקשו הארכה של שישה חודשים. השופט, לי פ. גאליארדי דחה את עתירתם, וגם עתירה לערכאה גבוהה יותר נדחתה.[6] במחאה, עורכי הדין עמדו בשתיקה בבית המשפט, ושני הנאשמים ניהלו בעצמם את הגנתם.[7] שבעה חברי BLA נוספים הועמדו למשפט על ידי התובע המחוזי יוג'ין גולד בהקשר של שורת מעשי השוד שאירעו באותו יום, ואשר היו, לדברי התובע, "מהשורה הראשונה" של BLA, כפי שדווח מחקירה שארכה שנה.[8][9]

במשפט, התביעה זימנה ארבעה עדים: אייבון וייט וג'ון ריברס, שני גברים שהואשמו אף הם בשוד, הודו באשמה, ואשר הובטח להם שחרור מלא בתמורה לעדותם נגד שאקור וסדיקי; וכן הכספר ומנהל הבנק. וייט וריברס העידו כי שאקור שמרה על אחת הכניסות לבנק כשהיא חמושה באקדח, ושסדיקי היה בעמדת תצפית במשך השוד, ונהג ברכב המילוט. השניים לא עברו חקירה צולבת בשל אי-שיתוף הפעולה של הפרקליטים במהלך המשפט. אוולין ויליאמס, דודתה של שאקור ואחת מפרקליטיה, אף הואשמה בבזיון בית המשפט כאשר יצאה מן האולם בכעם לאחר שעוד בקשה שלה, מתוך שורה של בקשות, נדחתה על ידי בית המשפט.[10][11] בינתיים, המשפט נדחה מספר ימים כאשר שאקור אובחנה עם דלקת קרום הריאה.

במהלך המשפט, הנאשמים הוצאו מספר פעמים מן האולם בעקבות תלונות והפרעות שצעקו לעבר השופט גליארדי, והוכנסו למתקן הסגר שהוקם במבואה. מן ההתקן, הם הקשיבו לתהליכים המתנהלים בדברם ברמקולים. שניהם נקנסו מספר פעמים על ביזיון בית המשפט, ואף הורחקו לגמרי מבית המשפט, והמשפט המשיך ללא נוכחותם.[12]

פרקליטו של סדיקי, רוברט בלום, ביקש שהמשפט יבוטל בעקבות הגילוי שאחד מהנאשמים המקוריים בתיק הפך לעד מטעם המדינה, ולא התקבלה הודעה בעניין, וכשבקשה זו נתחתה, הוא ביקש הארכה של המשפט. השופט הורה לעדי המדינה לא לציין את הקשרים של שאקור וסדיקי ל-BLA, כ"לא רלוונטיים". בעת דיוניהם, חבר המושבעים ביקשו לשאול את הנאשמים שאלות, ואף ביקשו לדעת כמה זמן ניתן להגנה להתכונן למשפט, אך השופט לא התיר את השאלות, והודיע לחבר המושבעים שאין זה עניינם. כתוצאה, חבר המושבעים לא הצליחו להגיע להחלטה פה-אחד, והמשפט נפסל.[13]

משפט חוזר, שוד הבנק בברונקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה ערכה משפט חוזר נגד שאקור וסדיקי. במהלך בחירת חבר המושבעים, ויליאמס ביקשה להשתחרר מתפקידה כבאת כוחה של שאקור, מכיוון שהשתיים לא הסכימו לגבי אסטרטגיית המשפט. השופט במשפט זה - ארנולד באומן - לא התיר לה לפרוש מייצוג, אך הורה לעורך דין נוסף, הווארד ג'ייקובס, לנהל את הגנתה של שאקור בפועל. שאקור שוב הוצאה מאולם המשפט בעקבות ויכוח עם ויליאמס, וסדיקי יצא יחד איתה, ובחירת המושבעים המשיכה בלעדיהם.[14][15] תהליך הבחירה לקח יחסית הרבה זמן, 60 מושבעים פוטנציאלים נדחו עד ששנים עשר נבחרו. לאחר סיום התהליך, ויליאמס הורשתה לפרוש מהמשפט, ושאקור באופן רשמי יצגה את עצמה, כאשר עורכת הדין הפעילה השחורה פלורנס קנדי מסייעת לה.[16] במשפט, וייט העיד שהיו שישה שודדים שהסוו את עצמם כדי למנוע זיהוי, וזיהה בצילום חצי ראש מוסתר חלקית כשאקור.[17] קנדי התנגדה לזיהוי זה, בטענה כי התובע הפדרלי, פיטר טרובנר, הציע קודם לכן להסכים מראש ששאקור אינה מופיעה באף אחת מהתמונות. למרות שגם וייט וגם ריברס העידו ששאקור לבשה סרבל לבן במהלך השוד, הדמות שזוהתה בצילום על וייט לבשה ז'קט. ההגנה ניסתה להפריך את אמינותו של וייט על סמך שהות של שמונה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי לחולי נפש קרימינליים, ב-1968. וייט, בתורו, טען שהוא זייף את מחלת הנפש שלו (בכך שטען שהוא אללה) כדי להימנע ממאסר בבית כלא.[18]

שאקור ניהלה בעצמה את החקירה הנגדית של וייט, וגרמה לו להודות שהוא היה מאוהב בה, ושהיא לא נענתה לחיזוריו. באותו יום, אחד המושבעים שנמצא מנמנם לעתים קרובות במהלך המשפט, הוחלף במושבע אלטרנטיבי.[19] כמו במשפט הראשון, הנאשמים הוצאו מן האולם תכופות. בסוף, חבר המושבעים זיכה את שניהם, ובכך הצטרפו לארבעת הנאשמים הקודמים שנשפטו וזוכו, ביניהם לואי צ'סימרד, בעלה לשעבר של שאקור. שישה מושבעים שהתראיינו אמרו שהם לא האמינו לעדי התביעה.[20] שאקור מיד הוחזרה למעצר בניו ג'רזי, כדי להמתין למשפט הבא בעניין הירי בניו ג'רזי.

פסילת משפט הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט ג'ון א. בכמן שמע את משפט הירי בניו ג'רזי במחוז מידלסקס, וחבר המושבעים נבחר מהמחוז השכן, מחוז מוריס, בו האוכלוסייה השחורה הייתה קטנה. בטענה שזה יגרום הטיה בלתי חוקית, שאקור ביקשה להעביר את המשפט לבית משפט פדרלי, אך נתחתה.[21][22][23]

אקולי ושאקור היו אמורים להישפט יחדיו, אך ההליכים בדברם פוצלו לפני סיום בחירת המושבעים בשל הריונה של שאקור, והמשפט שלה נפסל מחשש שתפיל כאשר אושפזה בבית החולים ב-1 בפבראר 1974.[24][25]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילנה ברודו, אסאטה שאקור: האישה הראשונה ברשימת המבוקשים של האף.בי. איי, באתר חורים ברשת, ה-6 במאי 2013
  2. ^ 2.0 2.1 Assata Shakur, Assata: An Autobiography, Lawrence Hill Books, 2001
  3. ^ Nelson, Jim (February 29, 1988). "The Soul Survivor; Assata Shakur on the Making of a Radical". The Washington Post, p. B6.
  4. ^ Hershberger, James (March 24, 2006). "Assata Shakur: Case of oppression in U.S". Daily Toreador.
  5. ^ The New York Times (March 12, 1974). "News Summary and Index; The Major Events of the Day", p. 39.
  6. ^ Chesimard v. Gagliardi, 489 F.2d 271 (2d Cir. 1973) (per curiam).
  7. ^ The New York Times (December 14, 1973). "Chesimard Verdict Still Awaited Here", p. 31.
  8. ^ Los Angeles Times (August 23, 1973). "9 'Black Liberation' Suspects Indicted", p. 2.
  9. ^ Butler, Vincent (August 24, 1973). "Black Liberation leaders indicted". Chicago Tribune, p. A16.
  10. ^ The New York Times (December 30, 1973), "Chesimard Acquitted", p. 104.
  11. ^ Prial, Frank J. (December 12, 1973). "Prosecution Rests Case on Chesimard Robbery Trial; Defendant Ejected", The New York Times, p. 54.
  12. ^ Lichtenstein, Grace. 1973-12-06. "New Outbursts Mark Chesimard Trial", The New York Times.
  13. ^ Prial, Frank J. (December 15, 1973). "Mistrial Declared in Chesimard Case as Jury Splits 11-1", The New York Times, p. 28.
  14. ^ The New York Times (December 19, 1973). "Second Chesimard Jury Being Picked". p. 47.
  15. ^ The Hartford Courant, (December 19, 1973). "Court Ejects Defendant Again", p. 74B.
  16. ^ The New York Times (December 20, 1973). "Jury Picked for New Chesimard Trial", p. 43.
  17. ^ Prial, Frank J. (December 21, 1973). "Mrs. Chesimard Is Ousted Again as 2d Trial for Robbery Begins", The New York Times, p. 8.
  18. ^ The New York Times (December 22, 1973). "U.S. Witness Tells Of Faking Insanity", p. 29.
  19. ^ The New York Times (December 25, 1973). "Robbery Defendant Questions Witness", p. 19.
  20. ^ Chambers, Marcia (December 29, 1973). "Mrs. Chesimard Wins Acquittal", The New York Times, p. 16.
  21. ^ Smothers, Ronald (October 24, 1973), "Chesimard Case Gets A Jury Shift", The New York Times, p. 98.
  22. ^ Chesimard v. Kuhlthau, 370 F. Supp. 473 (D.N.J. 1974).
  23. ^ Joy, James (1999), Shadowboxing: Representations of Black Feminist Politics. Macmillan. ISBN 0-312-29449-2. p. 118.
  24. ^ The New York Times (February 2, 1974), "Chesimard Pregnancy Leads to Mistrial", p. 63, column 6.
  25. ^ Hinds, Lennox (October 26, 1998). "The injustice of the trial". Covert Action Quarterly. Retrieved on 2008-05-09.