אסון אברוון
 | |
| הקשתות בבית העלמין המסמנות את קברי הילדים מהאסון | |
| סוג | מפולת בוץ |
|---|---|
| תאריך התרחשות | 21 באוקטובר 1966 |
| תאריך התחלה |
21 באוקטובר 1966  |
| במדינות או באזורים | אברוון, ויילס, בריטניה |
| הרוגים | 144 |
| קואורדינטות | 3°20′51″N 51°41′41″W / 3.3475°N 51.694722°W |
  | |
אסון אברוון (אנגלית: Aberfan disaster) היה אסון מפולת בוץ פחם שהתרחש ב-21 באוקטובר 1966 בסביבות השעה 9:15 באברוון (אנ') שבוויילס, בריטניה. תקופה של גשם כבד הובילה להצטברות מים בתוך קצה ההר, שגרמה לפחם להחליק לפתע במורד כמערבולת. במפולת נהרגו 116 ילדים ו-28 מבוגרים, כאשר הפחם בלע את בית הספר פאנטגלאס ומבנים סמוכים נוספים. הר הפחם היה באחריות מועצת הפחם הלאומית (NCB), והחקירה שלאחר מכן הטילה את האשמה באסון על הארגון ועל תשעה עובדים בעלי שם.
קרן ההנצחה לאסונות אברוון (ADMF) הוקמה ביום האסון. היא קיבלה כמעט 88,000 תרומות, בהיקף כולל של 1.75 מיליון ליש"ט. רבים מתושבי הכפר סבלו מבעיות רפואיות, ומחצית מהניצולים חוו הפרעת דחק פוסט-טראומטית בשלב כלשהו בחייהם.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברוון ממוקמת באזור עם כמות גשמים גבוהה, 60 אינץ' (1,500 מ"מ) בממוצע בשנה. בשנת 1960 ירדו בעיר 70.5 אינץ' (1,790 מ"מ), הכמות הגבוהה ביותר בשנים האחרונות שלפני האסון. בין השנים 1952–1965 ירדו כמויות גשם גדולות באזור פנטגלס באברוון לפחות ב-11 הזדמנויות. התושבים התלוננו כי מי השיטפון שחורים והשאירו שאריות שומניות כשנסוגו. התושבים הגישו תלונות למועצת הרובע של מחוז מרטיר טידפיל, שהתכתבה עם מועצת הפחם הלאומית בין יולי 1963 למרץ 1964. בתחילת 1965 התקיימו פגישות בין המועצה לבין המרכז הבינלאומי, בהן הסכים הדירקטוריון לנקוט צעדים במסגרתם יבנו תעלות ניקוז וינסו למנוע שיטפונות. עד מועד האסון באוקטובר 1966 לא ננקטה כל פעולה.
המפולת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שלושת השבועות הראשונים של אוקטובר 1966 ירדו 170 ס"מ של גשם, כמעט מחציתם בשבוע השלישי. בלילה שבין ה-20 ל-21 באוקטובר הגיע הסופה לשיאה, והמסילות שדרכן הועבר הפחם לראש ההר התמוטטו ונפער חור ענק באדמה. תנועת הקילקול התגלתה בשעה 7:30 בבוקר על ידי העובדים הראשונים שהגיעו למשמרת הבוקר באיוש העמדות בהר. אחד העובדים ניגש אל המפקח על מנת לדווח על הבור שנפער, חזר עם המפקח לקבלת עצות, והוחלט כי לא תיעשה עבודה נוספת באותו יום, ובשבוע הבא יוחלט על מסלול חדש להעברת הפחם.
בשעה 9:15 בבוקר התנתקה כמות משמעותית של התנזלות קרקע מקצה 7 בהר וזרמה במורדו במהירות 11–21 מייל לשעה (18–34 קמ"ש), בגלים בגובה 20–30 רגל (6.1–9.1 מ').
המפולת פגעה בבית הספר לצעירים פאנטגלאס בדרך מוי, הרסה ובלעה חלק ניכר מהמבנה ומילאה את כיתות הלימוד בבוץ סמיך. 109 ילדים, מתוך 240 תלמידי בית הספר, וחמישה מורים נהרגו בבית הספר. התלמידים הגיעו לבית הספר דקות ספורות קודם לכן ליום האחרון לפני חופשת המחצית, שהייתה אמורה להתחיל בשעה 12:00. המורים רק החלו לרשום את הנוכחות של הילדים כאשר המפולת פגעה במבנה. גם בית הספר התיכון הסמוך נפגע, ו-18 בתים וכבישים שמסביב נהרסו. בוץ ומים הציפו בתים אחרים בסביבה, ואילצו רבים לפנות את בתיהם. ברגע שהתמוטטות הפחם נבלמה, הוא התקשה מחדש, ותל ענק בגובה של עד 9 מטר חסם את האזור.
חלק מהצוות מת בניסיון להגן על הילדים. ננסי ויליאמס, אחראית האוכל בבית הספר, השתמשה בגופה כדי להגן על חמישה ילדים, כולם שרדו. ויליאמס עצמה לא שרדה, וגופתה נמצאה על ידי מחלצים כשהיא עדיין מחזיקה בידה שטר לירה שאספה לכסף לארוחת צהריים. דאי ביינון, סגן מנהל בית הספר, ניסה להשתמש בלוח הכתיבה כדי להגן על עצמו ועל חמישה ילדים, אך נכשל, ונהרג יחד עם 34 תלמידיו. כשהמפולת נפסקה, פסק גם הרעש, אחד התושבים נזכר ואמר "בשקט הזה לא יכולת לשמוע ציפור או ילד, רק את השקט".
מאמצי חילוץ וקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנפגעים הראשונים מהריסות בית הספר הגיעו לבית החולים סנט טימפיל במרתיר טידפיל בשעה 09:50. כל הנפגעים שנמצאו הגיעו לפני השעה 11:00 בבוקר: 22 ילדים, אחד מהם מת עם הגעתו, וחמישה מבוגרים. 9 נפגעים נוספים נשלחו לבית החולים הכללי איסט גלמורגן. לא נמצאו ניצולים לאחר השעה 11:00 בבוקר. מתוך 144 ההרוגים באסון, 116 היו ילדים, בעיקר בגילאים 7 עד 10. 109 מהילדים מתו בבית הספר פאנטגלאס. חמישה מההרוגים המבוגרים היו מורים בבית הספר. 6 מבוגרים נוספים ו-29 ילדים נפצעו.
בשעה 10:30 דיווח ה-BBC על התאונה. בעקבות זאת, נסעו אלפי מתנדבים לאברוון כדי לסייע, אך מאמציהם הקשו עוד יותר על עבודת הכורים המנוסים וצוותי החילוץ.
קלדווין יוז, שר החוץ של ויילס, ביקר במקום בשעה 16:00 אחר הצהריים. הוא התקשר להרולד וילסון, ראש ממשלת בריטניה, ותמך ברצונו של וילסון לבקר גם הוא. וילסון אמר ליוז "לנקוט בכל פעולה שהוא חושב שנחוצה, ללא קשר לשיקולים של 'נהלים רגילים', הוצאות או מגבלות סטטוטוריות". וילסון הגיע לאברוון בשעה 21:40, שם שמע דיווחים מהמשטרה וחיזק את עובדי החילוץ. לפני שעזב, בחצות, הוא ויוז הסכימו שיש לקיים חקירה עצמאית ברמה גבוהה. באותו ערב פתח ראש עיריית אברוון, מרטיר טידפיל במסע לגיוס תרומות כספיות - שנקראה בקרוב רשמית "קרן האסון של אברוון" - כדי להקל על המצוקה הכספית ולסייע בבניית אתר הנצחה אזורי.
עד בוקר יום שבת 22 באוקטובר נספרו 111 גופות, מתוכן זוהו 51. עם עלות השחר ביקר במקום גיסה של המלכה, אנתוני ארמסטרונג-ג'ונס, ושוחח עם עובדים והורים. בשעה 11:00 בבוקר ביקר במקום הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, ודיבר עם כוחות ההצלה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות החל לרדת גשם קל, שהלך והתחזק. הגשם גרם לתנועה נוספת בקצה ההר, שאיימה על עבודת החילוץ והעלתה את האפשרות שיהיה צורך לפנות את האזור מחשש למפולת נוספת.
ב־23 באוקטובר הודיע וילסון על מינויו של השופט אדמונד דייוויס ליו"ר חקירת האסון. ההלוויות הראשונות, לחמישה מהילדים, התקיימו למחרת. הלוויה המונית של 81 ילדים ואישה אחת התקיימה בבית העלמין ברינטף באברוון ב-27 באוקטובר. הם נקברו בקבר אחים באורך 80 מטר. 10,000 איש השתתפו בהלוויה.
בשל המספר הגדול והקושי בחיפוש, עבר שבוע עד שזוהו כל הגופות. הקורבן האחרון נמצא ב-28 באוקטובר. המלכה והדוכס מאדינבורו ביקרו באברוון ב-29 באוקטובר על מנת לחלוק כבוד לאלו שמתו. ביקורם התרחש בסיום שלב החילוץ. לימים סיפרה המלכה כי ביקורה המאוחר במקום האסון באברוון היה המאורע שעורר בה את החרטה הגדולה ביותר בימי כהונתה, ושהיה עליה להגיב באופן מהיר יותר לאירוע[1]. ביקור המלכה אליזבת השנייה בכפר שלאחר האסון, שוחזר בעונה השלישית של סדרת הדרמה ההיסטורית הכתר [2].
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לחדשות ולסיקור היסטורי, אסון אברוון והשלכותיו תוארו בספרים, זיכרונות אישיים של המעורבים ואוספי שירה, במוזיקה, בשירים ובמדיה.
במאי 1997 נטעו המלכה והדוכס מאדינבורו עץ בגן הזיכרון של אברוון[3].
באוקטובר 2016, יום השנה החמישים לאסון, התקיימו אירועי זיכרון בגן הזיכרון ובבית העלמין[4]. הנסיך מוויילס ייצג את המלכה, ושרי ממשלה נכחו כדי לחלוק כבוד[5].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זוכרים את אסון אברפן, באתר מאקו, 20 באוקטובר 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ admin, המלכה אליזבת הכריזה על חרטה הגדולה (באנגלית אמריקאית)
- ^ קולמן משחזרת את ביקורה של קווין לאחר הטרגדיה של אברוון
- ^ "1997: The Queen revisits Aberfan". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-06-03. נבדק ב-2020-12-26.
- ^ Aberfan: memorials mark 50 years since tragedy in Wales, the Guardian, 20 באוקטובר 2016 (באנגלית)
- ^ Aberfan: Prince of Wales among those marking disaster's 50th anniversary, the Guardian, 21 באוקטובר 2016 (באנגלית)