אסלאי

סיום השתלטות על שד, מתוך הצגה- 1920

אסלאי, (מכונה גם מחלת רוח רעה), הוא סוג של איחוז, במהלכו, על פי אמונות מיסטיות שונות, משתלט שד על גוף אדם. האמונה בתופעה זו נפוצה בקהילות שמקורן במרוקו.

תופעת האסלאי יוחסה בעיקר לנשים, ובמהלכה האישה האחוזה אופיינה בפרצי השתוללות שבהם הייתה עלולה לפגוע ללא הבחנה בעצמה או באחרים הסובבים אותה.

רקע

לפי אמונות טפלות, עולם השדים (ז'נון) משיק לעולם בני האדם. מינם, מוצאם ודתם של השדים מקבילים לדת של האדם אליו הם שייכים. השדים חיים בדרך כלל מתחת לפני האדמה ופעולתם מתרחשת בעיקר בלילה. לכל תינוק שנולד, נולד שד מקביל שמלווה אותו כל ימי חייו עד לפטירתו. בשדים טמונה סכנה רבה, מכיוון שכאשר אדם פוגע בהם, גם אם לא ביודעין, הוא יותקף בחזרה על ידם. תקיפה זו תבוא לידי ביטוי במחלות פיזיות ונפשיות פתאומיות שיצוצו אצל אותו אדם. השד משפיע על בריאות האדם מפני שהוא חודר אל האדם ומשתלט עליו.

השדים יכולים לתקוף אדם בתגובה לפגיעה קודמת בהם. בהיותם שרירותיים, מהירי חמה ועריצים. הם אינם מוכנים להתחשב באדם שפגע בהם, אפילו הם הפגיעה התרחש בצורה לא מכוונת. בדרך כלל, כניסה של שד אל אדם מלווה באובדן הכרה פתאומי, ולאחר מכן השתוללויות וכוח רב המוענק לאדם. התקפים אלו מאופיינים לרב בשיכחה לאחר האירוע, בין אם מוחלטת ובין אם חלקית.

מקור המחלה

האסלאי דומה במאפייניו לדיבוק שנפוץ בקרב אנשי מזרח אירופה, ולזאר שנפוץ באזור אתיופיה. לאסלאי מעמד ביניים במונחי הנבדלות התרבותית של ניבי האיחוז. על אף שיהודי מרוקו היו מושפעים מאמונות מיסטיות, צורת האיחוז הטיפוסית בקרבם לא סבבה סביב רוחות של מתים, הנובעות מתורת הגלגול הקבלית. בכל סיפורי האיחוז ממרוקו, הישויות החודרות לא היו רוחות, אלא שדים. "עליונות" דמונית זו תואמת את מקומם המרכזי של השדים בקוסמולוגיה המוסלמית המוגרבית. לכן, זו עדות לחפיפה תרבותית הניכרת בין היהודים והמוסלמים במגרב.

הידבקות במחלה

הסיבה המיידית להידבקות במחלה היא מתח ורוגז בעקבות ריב עם בני משפחה או שכנים. ברגע שבן אדם פוגע באותם אנשים, גם אם לא ביודעין, הוא יותקף בחזרה על ידי השדים של אותם קרובים. תקיפה זו תבוא לידי ביטוי במחלות פיזיות ונפשיות פתאומיות שיצוצו אצל אותו אדם. השד משפיע על בריאות האדם, מכיוון שהוא חודר אל האדם ומשתלט עליו. השדים תוקפים את האדם בשתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היא הכאת האדם מבחוץ ללא כניסה פיזית לגופו. הדרך השנייה היא חדירה לתוך גוף האדם, ובכך נקנית השליטה בו. לכל אחת מהדרכים יש סימפטומים ותסמינים לזיהוי מצד המרפאים ומטפלי המחלה.

תסמיני המחלה

ההתקפים מאופיינים לרב בשכחה (אמנזיה) מוחלטת או חלקית לאחר אירוע פגיעת השד באדם. תקיפת השד בדרך הראשונה שאינה כוללת חדירה לגוף מעוררת בעיקר תסמינים נפשיים, שכוללים דיכאון, חרדות, אי שקט וכדומה. לעומת זאת, תקיפת השד בדרך השנייה, שבמהלכה השד חודר לתוך הגוף, מעוררת תסמינים פיזיים וגופניים. כניסה של שד אל אדם מלווה באיבוד הכרה פתאומי, ולאחר מכן השתוללויות וכוח רב המוענק לאדם. כמו כן, מצבים של אובדן הכרה והתקפי כפיון (אפילפסיה). במצב כזה, קרובי החולים נאלצים להגיע לרב מרפא או מטפל על מנת שיסייע בהוצאת השד מגוף החולה.

סיבוכי המחלה

מחלה זו תוקפת ומחריפה בעיקר אצל נשים. כאשר תוקף השד את האישה וחודר לתוכה, מתחיל שלב של אובדן הכרה פתאומי שממשיך בהתנהגות סוערת, לא מאורגנת וחסרת רסן. האישה מאופיינת בפרצי השתוללות שבהם היא עלולה לפגוע בעצמה ובסובבים אותה. בשלב זה מיוחס לה כוח רב וזה היא העדות לנוכחות השד בגופה. ברמה המילולית, חוסר השליטה מתבטא בצרחות, בגידופים ובדברי גסויות, שלא יעלו על דל שפתיה של האישה המוכה בחיי היומיום. הסבר לכך הוא שהשד מדבר מגרונה. בנוסף לכך, הקול וההיגוי ולעיתים אף השפה אינם של אותה אישה, ומיוחסים בעיקר לקול של גבר או ילד. התקפי האסלאי הם קצרי טווח, ועשויים להסתיים באופן ספונטני כשאר החולה מגיעה לאפיסת כוחות. במצב זה, החולה תגיע לערפול חושים, נמנום ואף תרדמה. בעבר התייחסו לתופעות אלה כמרד בערכים שאליהם הנשים הורגלו.

ריפוי

במצבים הללו, מוזעק למקום רופא או רב-מרפא המיוחסות לו תכונות ריפוי מאגיות, אשר משתמש במספר שלבי טיפול. בשלב הראשון על המרפא לזהות את השד שחדר לגוף החולה. בשלב השני הוא מברר את הסיבות לתקיפתו. משאלה הובהרו, בשלב השלישי, הוא צריך לנהל משא ומתן עם השד על תנאי היציאה מגוף החולה. משא ומתן זה ידוע כמאבק עיקש ומייגע מכיוון שהשד הבוגדני והחמקמק נאבק בכל כוחו במרפא ומנסה להישאר ספון במקומו. לאחר דין ודברים, מגיע השלב הרביעי והוא הפיצוי והתמורה על הפגיעה של החולה בסובבים אותו. לרוב שלב זה לא צולח והמרפא מגיע לשלב החמישי והוא שימוש באמצעים כוחניים יותר. אמצעים אלה מתבססים על שמות קודש, שמקורם בקבלה המעשית. הכלי היעיל ביותר הוא שרפה של השד או חניקתו באמצעות הבערת בד כחול בנחירי החולה. בבד זה כתובות נוסחאות ריפוי מיסטיות. משנאלץ השד לצאת ולעזוב את קורבנו, הוא ינסה לצאת דרך איבר מרכזי בגוף ובכך לגרום נזק. רצון השד במעשה זה הוא להפוך את תבוסתו לניצחון חלקי, בכך שהוא משאיר פגם פיזי אצל הקורבן. אולם, בדרך כלל יצליח המרפא לאלצו לצאת ממקום היציאה המועדף ביותר, והוא האצבע הקטנה בכף רגל שמאל. השד יוצא דווקא מאצבע זו מכיוון שהחולה מכה את רגלו ברצפה באופן חזק ונמרץ ביותר בזמן תהליך הריפוי. ביהדות, תהליך הריפוי מלווה בתקיעת שופרות מפי גברים רבים, על מנת להפחיד את השד ולסייע בהסרתו מגוף החולה.

שימושים

נוכחות של שד בתוך הגוף משפיעה על האדם בשתי דרכים. בדרך הראשונה ההשפעה היא שלילית, מסוכנת ומזיקה לגוף הנדבק. ברם, בדרך השנייה ההשפעה עשויה להיות חיובית ורצויה לאנשים המבקשים לקבל כוח ויכולות ניבוי. כך ידועים מקרים רבים של מכשפים, מרפאים ומטפלים מיסטיים המבקשים מהשדים להיכנס לגופם, על מנת שיוכלו לזכות ביכולות של ניבוי וגילוי. אותם מרפאים מאמינים שהשד שחדר לתוכם יעניק להם כוחות פלאיים על מנת שיוכלו לפענח תעלומות ולגלות עתידות. בנוסף לכך, מרפאים אלו מבקשים מהשד לחדור לגופם על מנת לחוות את ההרגשה של המטופלים שלהם. זאת כדי לחקור את התופעה וכן להקל על גירוש השדים במטופלים הבאים.

ראו גם

• יורם בילו
• דיבוק
• שד (מיתולוגיה)
• "הדיבוק", מחזה מאת ש. אנסקי
• אמנזיה
• קוסמולוגיה
• מגרב
• גירוש שדים
• זאר

קישורים חיצוניים

• פרופ' יורם בילו, אסלאי, דיבוק, זאר, באתר סנונית
• יצחק מזרחי, שד, דיבוק, אסלאי וזאר (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine), באתר המרכז לקבלה מעשית
• פרופ' אלעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין, תסמונות נפשיות תלויות-תרבות בישראל, באתר The Medical- אתר הרופאים בישראל, 2 בדצמבר 2013
• פרופ' יורם בילו, אסלאי, דיבוק, זאר: נבדלות תרבותית והמשכיות היסטורית במחלות איחוז בקהילות ישראל