אסתר ייבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אסתר (יוניס) יֶיבין (2 במרץ 1877, י"ד באדר תרל"ז, מחוז אקרמן, בסרביה, רוסיה28 ביולי[1] 1975, חיפה) הייתה פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל, וחברת אספת הנבחרים והוועד הלאומי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר ייבין נולדה בכפר טָארוּטין (אנ') שבמחוז אקרמן (רו'), בפלך בסרביה (אנ') שברוסיה, בתם של חיה פייגה לבית ליפשיץ מקישינב (ממשפחת הבעל שם טוב) ושלמה יוניס (משכיל עברי וחובב ציון). קיבלה חינוך מסורתי ועברי לאומי, ב"חדר" (כשומעת חופשית בשיעורי אחיה הבכור) ובבית אצל מורה פרטי, בעברית, ולאחר מכן למדה בגימנסיה ממשלתית (עד הכיתה השישית) והייתה חברה ב"בנות ציון". עברה עם משפחתה לעיר לאודסה. באחד הימים, בהיותה בת 15, קראה לה חברתה הנוצרייה בכינוי הגנאי "ז'ידובקה", וכאשר התלוננה אסתר בפני המנהלת וזו לא עשתה דבר, כעסה, אמרה כי אין ברצונה להתחנך במוסד כזה והלכה הביתה. היא המשיכה ללמוד בעזרת מורה פרטי ובין השאר למדה אצל הסופר י"ח רבניצקי.

ב-1894 נישאה לניסן ייבין[2] והמשיכה ללמוד, קיבלה תעודת בגרות ותעודת הוראה. היא לימדה עברית באודסה והייתה חברה בקבוצת דוברי עברית בשם "שפתנו אתנו", שעמה נמנה גם שאול טשרניחובסקי. לבקשתה כתב טשרניחובסקי ב-1896 את שיר הערש העברי "ניטשו צללים"[3] והקדישוֹ לבנה שמואל (לימים הארכאולוג שמואל ייבין), שנולד באותה השנה.

כשהחלו הפרעות ביהודי רוסיה ב-1905, החליטו בני הזוג ייבין שהיא תיסע עם שלושת ילדיהם לארץ ישראל, וכך עשתה בסוף אותה שנה. בעלה עלה ב-1908, והם רכשו משק חקלאי במושבה גדרה. כעבור חמש שנים עברו לעיר תל אביב, ושם למדו ילדיהם בגימנסיה העברית "הרצליה". בשנת 1931 עברה לחיפה.

אסתר ייבין נפטרה ב-1975, בגיל 98.

אחותה הצעירה של ייבין, בת שבע יוניס גוטמן (1880–1947), הייתה הרופאה הראשונה בתל אביב ובגדרה.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתל אביב עסקה ייבין בפעילות ציבורית ופוליטית. היא הייתה אחת משתי חברות ועד הקהילה הראשונות בעיר. ב-21 במרץ 1918 ייסדה את "אגודת נשים" היפואית, להגנה על זכויותיהן והאינטרסים החומריים שלהן. כן הייתה ממקימות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שנוסדה ב-1919 ולחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב, בסיסמה "משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל", ונבחרה לוועד הראשון שלה.

נבחרה כצירה באספת הנבחרים הראשונה (1920) מטעם אגודת נשים[4] ואספת הנבחרים השנייה (1925) וכיהנה כחברת הוועד הלאומי.

בעניין זה כתבה ייבין:

"במלחמה זו [על זכות הבחירה] למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: 'אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו אימתי'"[5]

חברות ההתאחדות הקימו רשימה פוליטית עצמאית שתתמודד בבחירות לאספת הנבחרים – צעד יוצא דופן לזמנו. הן הדגישו כי מטרתן אינה רק זכות הצבעה לנשים אלא שיווי זכויות כולל. ב-1920 הן הצטרפו לברית בינלאומית של הסתדרויות נשים, שכללה 53 מדינות ומרכזה היה בלונדון.

ב-1926, לאחר שנחלו הצלחה במאבק זה למען זכות הבחירה, ייסדו ייבין וחברותיה להתאחדות לשכות משפטיות שסייעו לנשים. ייבין הופיעה בבתי הדין הרבניים והגנה על נשים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה וכו'. וכך כתבה: "אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט".[6] ייבין גם הייתה ממייסדות קרן היסוד בארץ, פעילה בענייני הקרן הקיימת לישראל וחברת ועד הקהילה בחיפה. כמו כן פעלה למען גיוס נשים לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי והייתה מרצה בפני החיילות לפני צאתן למחנה. היא כתבה מאמרים בעיתונים, בין השאר למען תוצרת הארץ ולמען גיוס נשים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'בית המשפט המחוזי בחיפה: הזמנות בדבר קיום צוואות ומינוי מנהלי עזבון', ילקוט הפרסומים' 2166 (ט"ז בכסלו תשל"ו, 20 בנובמבר 1975), 523.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "ניסן ייבין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3628.
  3. ^ מילות השיר "ניטשו צללים" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  4. ^ השבוע, הפועל הצעיר, 14 במאי 1920
  5. ^ אסתר ייבין, למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בא"י, בתוך: התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ ישראל: חוברת יובל עשרים וחמש, דצמבר 1944, עמ' י.
  6. ^ אייל כתבן, "'נשים בטוגה של גבר': נתיב השתלבותן של נשים בפרופסיה המשפטית בארץ ישראל ובמדינת ישראל", עיונים בתקומת ישראל (סדרת נושא): מגדר בישראל, 2011, 263–305.