אפרים אלימלך אורבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אפרים אורבך" מפנה לכאן. לערך העוסק במשורר יידיש, ראו אפרים אוירבך.
אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ
Urbach Ephraim
Urbach Ephraim.jpg
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 26 במאי 1912
ולוצלאווק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 ביולי 1991 (בגיל 79)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי חקר התלמוד
מקום מגורים פולין, ארץ ישראל
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
תרומות עיקריות
חוקר בתחומי היהדות, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ (Urbach;‏ י' בסיוון תרע"ב, 26 במאי 1912כ' בתמוז תשנ"א, 3 ביולי 1991) היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, הוגה דעות וחוקר בתחומי היהדות. שימש נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים אלימלך אורבך נולד למשפחה חסידית בעיר ולוצלאווק שבפולין, שבראשית ילדותו הייתה עוד תחת שלטון האימפריה הרוסית, וכעבור שנים ספורות קיבלה עצמאות. רכש השכלה אקדמית לתואר שלישי, ולימד באוניברסיטאות ברסלאו ורומא, ובמקביל נסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל.

לאחר עלייתו ארצה לימד יהדות בגמנסיה העברית בירושלים. התנדב לצבא הבריטי ושירת כרב צבאי עד תום מלחמת העולם השנייה. נטל חלק במלחמת העצמאות ונתמנה כמנהל בית הספר התיכון הדתי 'מעלה'. לאחר מכן נתמנה כמפקח על בתי הספר התיכונים במשרד החינוך. בשנת 1953 (תשי"ג) הצטרף לסגל המורים של האוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה בכיר לתלמוד ולתולדות ההלכה, ומ-1956 פרופסור חבר.[1] כיהן גם כחבר האקדמיה ללשון העברית. חקר והרצה בתחומי התלמוד והספרות הרבנית, תולדות ההלכה, האגדה ומחשבת חז"ל. כיהן כראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות בשנים 1969–1989, ונשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 19801986.

אורבך היה מן היוצאים נגד דוד בן-גוריון בעקבות פרשת לבון. נמנה עם מייסדי הוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני[2] בתחום הדתי הוא ייסד את "התנועה ליהדות של תורה", במטרה להפיץ בדרכי נועם ערכי יהדות, התנגד לחקיקה דתית ולשחרור בני הישיבות משירות צבאי. דגל במתן אפשרות של מחשבה עצמית חופשית לבני הישיבות והתנגד לפגיעתם בארכאולוגיה. מבחינה פוליטית היה בעל דעות יוניות, קרא לשלום, העדיף בעיניו על שלמות הארץ. לכן התנגד לתפיסות גוש אמונים.[3] נבחר לחתן פרס ישראל בתחומי היהדות, הרוח והחברה לשנת 1955. בנוסף היה מועמד מטעם גח"ל והמפד"ל לתפקיד נשיא המדינה בבחירות הנשיאותיות ב-1973, אך הפסיד לאפרים קציר.

נישא לחנה. בנם, סגן אברהם יהודה אורבך, נהרג בשנת 1968 בעת שירותו בצה"ל.[4] בתם, נעמי אורבך שבילי, נשואה למשורר בנימין שבילי. בתם, הרבנית רחל קרן, היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב, ומחלוצות הפמיניזם הדתי בישראל, בפרט בתחום לימוד התורה לנשים.

נטמן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

פרסים ומינויים שבהם זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר מדעי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בעלי התוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ספרו המונומנטלי על בעלי התוספות הוציא לראשונה בכרך עבה יחיד בשנת 1955 אחרי שנות מחקר ועמל ועבודת נמלים מדוקדקת. בספרו זה הראה שחיבורי "התוספות" כפי שנקראו כבר בימי רבנו תם לכל מסכת ומסכת ובכל מהדורת דפוס של התלמוד הבבלי, היה למעשה אסופה נפרדת של אחד מבעלי התוספות אשר אסף את פירושי קודמיו ודן בהם דיון דמוי תלמודי בניסיון לאחד את הדעות שהוצגו במקומות שונים ובסוגיות מקבילות בספרות התלמודית. לעתים מצאו המלקטים של ההוצאה התלמודית מהדורות חלקיות או פגומות והשלימו מתוך "בעל תוספות" אחר. אורבך הראה לאורך כל המהדורות המודפסות ולרוחב מסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי את הנוסח ואת האחראי ללימוד המסויים, מקומו ומעט עליו. כמו כן דן בחלקו של רש"י ובהשפעתו במידה ראשונית בלבד על שיטת בעלי התוספות, וגלגולי השם "תוספות" - שאין משמעותן תוספות על פירוש רש"י, בניגוד לדעתו הנחרצת של אייזיק הירש וייס כמאה שנה קודם.[7]

עם הוצאת הספר לאור יצאו חוקרים עם מאמרים והערות ביקורתיים, יחד עם הערכתם המרובה לעבודתו רחבת ההיקף. ביניהם חיים הלל בן ששון, אליעזר מאיר ליפשיץ ישראל משה תא-שמע, יעקב זוסמן, יעקב כץ ואירווינג אגוס. בעקבות ביקורות אלו הוציא מהדורה חדשה ומתוקנת עם שינויים רבים, בשני כרכים.[7] לאחר מותו בשנת ה'תשנ"א, יצאו עוד שתי ביקורות, של אברהם גרוסמן וישראל תא-שמע, המזהים באופן חד משמעי את ראשוני כותבי התוספות בסגנון כמו תלמודי ברבני אשכנז דווקא ולא צרפת, ביניהם ריב"א הראשון סבו של המכונה ריב"א משפיירא - רבי יצחק בן אלעזר או אליעזר הלוי, שנולד ביום מות סבו). לפי דעה זו רבנו תם ומשפחתו רק הצטרפו למהפיכה זו, ואורבך טעה בחשבו שתופעת התוספות בסגנון איחוי חלקי התלמוד זה עם זה החל בצרפת בהשפעת רש"י. למעשה מוצאה של הסוגה בבתי המדרש שבגרמניה.[7]

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955 (1986, מהדורה מורחבת ומתוקנת).
  • על יהדות וחינוך, האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך, 1966.
  • חז"ל: פרקי אמונות ודעות, מאגנס, 1969 (1982, מהדורה מתוקנת).
  • ההלכה: מקורותיה והתפתחותה, יד לתלמוד ומסדה, 1984.
  • על ציונות ויהדות: עיונים ומסות, הספרייה הציונית, 1985.
  • מעולמם של חכמים: קובץ מחקרים, מאגנס, 1988 (2002, מהדורה מתוקנת).
  • מחקרים במדעי היהדות (2 כרכים), מאגנס, 1998.
  • רשימות בימי מלחמה: יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד, 1942–1944, משרד הביטחון, 2008.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד אסף (עורך), אפרים אלימלך אורבך: ביו-ביבליוגרפיה מחקרית, ירושלים: האגוד העולמי למדעי היהדות, תשנ"ג-1993.
  • ג' קרסל, לקסיקון הספרות העברית, ספריית פועלים, תשכ"ה.
  • י' גולדשלג, "אורבך, אפרים אלימלך" ערך באנציקלופדיה של הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק, כרך ו', עמ' 66–67.
  • בתיה בן-שמאי (אספה וערכה), 'פרופסור אפרים אלימלך אורבך: ביבליוגרפיה', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993.
  • יעקב זוסמן, 'מאה שנים להופעת "אהבת ציון וירושלים" (תרס"א-תשס"א): עשר שנים לפטירתו של פרופ' א"א אורבך', מדעי היהדות, 41, תשס"ב-2002.
  • יעקב זוסמן, 'מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993, עמ' 7–116.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]