אפרים אלימלך אורבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Disambig RTL.svg המונח "אפרים אורבך" מפנה לכאן. לערך העוסק במשורר יידיש, ראו אפרים אוירבך.
אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ
Urbach Ephraim
Urbach Ephraim.jpg
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 26 במאי 1912
ולוצלאווק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 ביולי 1991 (בגיל 79)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי חקר התלמוד
מקום מגורים פולין, ארץ ישראל
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט דוד רוזנטל, אברהם גרוסמן, משה דוד הר, יוסף היינימן, משה עסיס
פרסים והוקרה
תרומות עיקריות
חוקר בתחומי היהדות, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ (Urbach;‏ י' בסיוון תרע"ב, 26 במאי 1912כ' בתמוז תשנ"א, 3 ביולי 1991) היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, הוגה דעות וחוקר בתחומי היהדות. עשרות הספרים ומאות המאמרים שכתב מקיפים את כל תחומי מדעי היהדות, למן ימי הבית השני ועד לעת החדשה: חקר תולדות ההלכה מימי קדם ועד ימינו, עיון מעמיק בעולם המחשבה של חכמי המשנה, התלמוד והמדרש, מחקרים פורצי דרך בעולמם של חכמי ימי הביניים - בעלי התוספות, ענייני לשון ופיוט וחקר חכמי פולין במאות ה-19 וה-20. בנוסף לאלה, עסק בההדרת חיבורים מדרשיים מתוך כתבי-יד והתייחסות לכל מה שקדם לו בחכמת ישראל ובמחקר מדעי היהדות.

פרופ' אורבך שימש נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

לצד העיסוק האקדמי-מחקרי, אורבך לא נמנע מלעסוק כל השנים בענייני ציבור, בין אם בדיון בשאלות של חינוך וציונות ובין אם בחיווי דעה על בעיות השעה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים - פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים אלימלך אורבך נולד בשנת 1912 בוולוצלאווק (פולין הקונגרסאית, אז חלק מן האימפריה הרוסית, ומאז סיום מלחמת העולם הראשונה - פולין) להוריו, ישראל יוסף וחיה אסתר אורבך. משפחתו הייתה חסידית ובעלת אוריינטציה ציונית. בצעירותו קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" בעירו, ולאחר מכן אצל מלמדים שונים. הוא למד בגימנסיה היהודית בעיר, לימודים שכללו היסטוריה, ספרות ולשונות קלאסיות ומודרניות. במקביל, התמיד בלימוד גמרא ופוסקים.

השכלה - גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 החל ללמוד בגרמניה, בבית המדרש לרבנים בברסלאו Jüdisch-Theologisches Seminar Fraenckel’sche Stiftung והוסמך לרבנות ובמקביל למד לימודים קלאסיים באוניברסיטת ברסלאו. עם עליית הנאצים לשלטון, ב-1933 ומניעת האפשרות להמשיך את לימודיו האקדמיים בגרמניה, יצא ללימודי דוקטורט באוניברסיטת רומא בהנחיית פרופ' משה דוד קאסוטו. הוא כתב את הדיסרטציה שלו על הפולמוס היהודי-נוצרי בימי הביניים. נושא הפולמוס והיצירה היהודית בימי הביניים, עתידים היו להעסיק את אורבך עוד שנים רבות.

לאחר השלמת הדוקטורט, שימש בשנים 1935–1938 מרצה בבית המדרש לרבנים בברסלאו. השנים של ערב מלחמת העולם השנייה היו שנים בהן הייתה פעילות רבה מאד בסמינר, מעבר לייעודיו המקוריים, כי נוספו תלמידים רבים אשר הוצאו ממוסדות האקדמיה לאחר עליית הנאצים לשלטון. מורי סמינר רבים עזבו את גרמניה, ונטל ההוראה גדל מאד על הנותרים, ובהם אורבך. ההתקרבות של רבים ללימודי היהדות היה בה גם דרך התמודדות עם המציאות המשתנה לרעה והסמינר ומוריו היו אחד מעמודי התווך למילוי צורך זה (בדומה לפעילות המקבילה של ה-Kulturbund בקהילות גרמניה).

העלייה לארץ, מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוטובר 1938 עלה לארץ ישראל, עם סרטיפיקט של תלמיד מחקר מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

לפני עלייתו לארץ-ישראל, ביקר בחג הסוכות ביקור אחרון אצל משפחתו בוולוצלבאק. אורבך היה היחיד מבני משפחתו שהצליח לצאת מאירופה. למרות כל מאמציו להשיג סרטיפיקטים למשפחתו ולהביאם לארץ ישראל, הדבר לא עלה בידו. הוריו, אחיותיו ומרבית בני משפחתו הרחבה, נרצחו בשנות השואה.

לאחר עלייתו ארצה, קיבל משרת מורה בגימנסיה העברית בירושלים והתגייס להגנה. בשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי, כחייל מן השורה. ביולי 1942, ביוזמתם של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ומשה שרת, הוא התמנה לרב צבאי ב"ארמייה השמינית" של גנרל מונטגומרי ושירת כרב צבאי עד תום מלחמת העולם השנייה. הוא השתתף בשיחרור צפון אפריקה, סיציליה ודרום איטליה על ידי בעלות הברית. במסגרת תפקידו, דאג לצרכיהם של החיילים היהודים ובפרט הארצישראליים ביחידות השונות ותיווך בינם לבין מוסדות היישוב. אורבך דאג לשיקומן של הקהילות היהודיות בכל מקום בו שוחררו מעול הכיבוש הנאצי, קשר קשרים עם המנהיגות המקומית ורתם את החיילים מן הארץ לבניה מחודשת של בתי ספר, מועדוני נוער וכדומה והביא את בשורת החיים והארץ אל הקהילות היהודיות המשוחררות בצפון אפריקה ובאיטליה. בשירותו הצבאי, התגלה אורבך כאיש חינוך וכאיש ארגוני ממדרגה ראשונה, אך בה בעת לא זנח את אהבתו למחקר ולספרים, ובכל הקהילות אליהן הגיע מצא זמן לעיון ולימוד משותף עם תלמידי החכמים במקום, מתוך שיתוך והערכה הדדיים. בהיותו בלוב, בשנת 1943, כתב: "מצאתי מצבות עתיקות, כתבי יד של פיוטים ממשוררי המקום ותעודות שונות. אם אתפנה רוצה אני לכתוב מאמר מקיף על יהדות לוב בהווה ובעבר". בשנת 1944, בעת שחרור רומא מן הכיבוש הגרמני, הוא היה אחד הנואמים בבית הכנסת המרכזי, כאשר הקהילה ציינה את השיחרור.

במהלך שירותו כתב רשימות שיצאו לאחר מותו בספר: "רשימות בימי מלחמה". (להלן)

לאחר שחרורו מהצבא הבריטי, התמנה כמנהל בית הספר התיכון הדתי "מעלה" (1946 - 1951) ולאחר מכן שימש כמפקח על החינוך העל–יסודי במשרד החינוך. ממשרה זו התפטר לאחר שמחאותיו על העברת ילדי עולים לחינוך כללי לפי "מפתח מפלגתי", בניגוד לרצונם המפורש של הוריהם שומרי המסורת, לא נענו על ידי שר החינוך.

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 (תשי"ג) הצטרף לסגל המרצים של האוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה בכיר לתלמוד ולתולדות ההלכה, ומ-1958 פרופסור מן המנין.[1] במשך שנות עבודתו באוניברסיטה העברית, העמיד דורות של תלמידים וחוקרים רבים וחשובים. הוא כיהן בתפקיד ראש החוג לתלמוד וראש מכון למדעי היהדות, היה חבר בוועד הפועל של חבר הנאמנים של האוניברסיטה ובוועדות אוניברסיטאיות רבות.

אורבך שימש כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות במשך 20 שנה (1969–1989) בתפקידו זה הוא מיצב את ארץ ישראל כמרכז העולמי למחקר היהדות, ואחד הביטויים העיקריים לפועלו זה היה בפיתוח ה"הקונגרס העולמי למדעי היהדות", שהתקיים פעם ב-4 שנים בירושלים והפיכת הקונגרסים לאבן שואבת לכל החוקרים בתחום ברחבי העולם.

בשנים תשל"א - תשמ"א (1970 - 1980) היה אורבך עורך "תרביץ" - כתב העת המרכזי למדעי היהדות.

אורבך היה העורך הראשי של תחום מדעי היהדות "באנציקלופדיה העברית" ובמשך שנים רבות היה מראשיה ומתווי דרכה של "חברת מקיצי נרדמים"- אגודה שלזכותה נזקפים הוצאתם ועריכתם של מאות כתבי יד ודפוסים ישנים בכל תחומי היהדות.

פעילותו האדמית הענפה הביאה לכך שאורבך היה אחד מדובריו הראשיים של מחקר מדעי היהדות בארץ ובעולם. בשל עשייתו הציבורית-מדעית הנרחבת, היה אורבך לחבר במסדות אקדמיים מובילים: האקדמיה ללשון העברית, המועצה להשכלה גבוהה, המכון לתצלומי כתבי-יד עבריים וקרן הזיכרון לתרבות יהודית The Memorial Foundation for Jewish Culture.

אורבך נמנה עם חברי הוועדה המכוננת של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והיה חבר בה מראשיתה. בשנים 1962–1971 כיהן כראש חטיבת מדעי הרוח, ב־1974 מונה כסגן נשיא האקדמיה ובין השנים 1980 – 1986 שימש כנשיא האקדמיה.

אורבך נישא לחנה לבית פינצ'ובר ונולדו להם 6 ילדים. בנם הבכור, סגן אברהם יהודה אורבך, נהרג בשנת תשכ"ח (1968), בעת מילוי תפקידו כקצין ביחידה למחקר ופיתוח של חיל התותחנים, בצה"ל.[2]

אפרים אלימלך אורבך נפטר ביום כ' בתמוז תשנ"א (יולי 1991) ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

עבודתו ונושאים מרכזיים במחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו האקדמית של אורבך[3][עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבך פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים המקיפים את מרבית התחומים של מדעי היהדות.[4] מראשית דרכו ביקש אורבך לצאת לדרך מדעית חדשה במדעי היהדות, אשר אינה מסתפקת במחקר, אלא רואה במדעי היהדות מרכיב מרכזי בגיבושה של התרבות היהודית בארץ ישראל, בלי לוותר על מדעיות וביקורת של אמת. מגמה זו גברה בעקבות השואה וחורבן קהילות אירופה ומרכזי היהדות בה, ותקומת מדינת ישראל. 

מפעלו המחקרי ייחודי מכמה בחינות:

  • ריבוי התקופות בהן עסק: העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה;
  • תחומי המחקר: הלכה, מדרש ואגדה, הגות, תפילה, היסטוריה, ביוגרפיות, הוצאה לאור של כתבי-יד ועוד.

במכלול עבודתו, אורבך ביקש להציע מבט עיוני מעמיק ונרחב על כמה מן התחנות החשובות בתולדות הספרות וההלכה היהודית, שערכן להבנת התמונה ההיסטורית, הספרותית והתרבותית של היהדות מתחילתה ועד למאה העשרים היה רב, במיוחד החל מימי חז"ל ועד ליצירה התורנית בפולין במאות האחרונות.

אורבך פרץ נתיבי מחקר חדשים אשר לא עסקו בהם לפניו, ובמיוחד: "בעלי התוספות" ו"אמונות ודעות של חז"ל", והוא לא נרתע מן ההיקף הרחב שנדרש לצורך הדיון בהם. לנגד עיניו ניצבו תודעת השליחות והאחריות התרבותית-ציבורית להעניק לקהל הרחב, בנוסף על העולם האקדמי, תונה רחבה ופתוחה של שורשי הווייתו היהודית התרבותית וההיסטורית. חיבוריו המחקריים נכתבו מתוך אותה תחושת שליחות ומתוך דאגה לדמותם של מדעי היהדות בעידן העכשווי.

בעלי התוספות, תולדותיהם, חיבוריהם ושיטתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מקיף זה על חכמי בעלי התוספות, הופיע לראשונה בשנת 1955 (ובמהדורות והרחבות נוספות לאחר מכן). הספר מזהה לראשונה את שמות מחברי התוספות לכל אחת ממסכתות התלמוד הבבלי. הספר מציג את המשותף לכלל היצירה שלש בעלי התוספות ואת פועלם הייחודי ותורתם של מחברי התוספות ואת פועלם הייחודי ותורתם של מחברי התוספות השונים. בספר נפרש מהלך שלם המציג את הרקע ההיסטורי לתופעה ספרותית ייחודית זו, ומציב את ה"תוספות" בהקשר של תולדות ההלכה והתקופה בה נוצרו, תוך דיון השוואתי למערכות המשפט, הכלכלה, החברה והשלטון בתקופתם, ימי-הביניים ובמקומותיהם, אשכנז, צרפת, אנגליה וכו'.

את ספרו המונומנטלי, הוציא אורבך לראשונה בכרך עבה יחיד לאחר שנות מחקר ועמל ועבודת נמלים מדוקדקת. בספרו הראה שחיבור ה"תוספות" (כפי שנקראו כבר בימי רבנו תם), לכל מסכת ומסכת ובכל מהדורת דפוס של התלמוד הבבלי, היה למעשה אסופה נפרדת של אחד מבעלי התוספות אשר אסף את פירושי קודמיו ודן בהם דיון דמוי-תלמודי בניסיון לאחד את הדעות שהוצגו במקומות שונים ובסוגיות מקבילות בספרות התלמודית. לעיתים מצאו המלקטים של ההוצאה התלמודית מהדורות חלקיות או פגומות והשלימו מתוך "בעל תוספות" אחר. אורבך הראה לאורך כל המהדורות המודפסות ולרוחב כל מסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי את הנוסח ואת האחראי ללימוד המסוים, מקומו ומעט עליו. כמו כן, דן בחלקו של רש"י ובהשפעתו במידה ראשונית בלבד על שיטת בעלי התוספות, וגלגולי השם "תוספות" - שאין משמעותן תוספות על פירוש רש"י, בניגוד לדעתו הנחרצת של אייזיק הירש וייס כמאה שנה קודם.[5]

עם הוצאת הספר לאור יצאו חוקרים רבים עם מאמרים והערות ביקורתיים, לצד הערכה מרובה לעבודתו רחבת ההיקף של אורבך, ובתוכם חיים הלל בן-ששון, אליעזר מאיר ליפשיץ ישראל משה תא-שמע, יעקב זוסמן, יעקב כץ ואחרים. בעקבות ביקורות אלו ובהסתמך על חידושי מחקר, ממצאים מכתבי-יד שנתגלו בינתיים ועוד, הוציא אורבך מהדורה חדשה ומתוקנת עם שינויים רבים, בשני כרכים.[5]

מאז פרסומו, נחשב הספר "בעלי התוספות" לחיבור היסודי בתחום וכל כתיבה מדעית על עולם יהודי אשכנז וצרפת, החל מן המאה ה-12, נסמכת ומתייחסת לספר זה.

על חיבורו זה זכה אורבך ב"פרס ישראל" בשנת תשט"ו (1955).

לאחר מותו בשנת ה'תשנ"א, יצאו עוד שתי ביקורות, של אברהם גרוסמן וישראל תא-שמע, המזהים באופן חד משמעי את ראשוני כותבי התוספות בסגנון כמו-תלמודי ברבני אשכנז דווקא ולא צרפת, ביניהם ריב"א הראשון סבו של המכונה ריב"א משפיירא - רבי יצחק בן אלעזר או אליעזר הלוי, שנולד ביום מות סבו). לפי דעה זו, רבנו תם ומשפחתו רק הצטרפו למהפיכה זו, ואורבך טעה בחשבו שתופעת התוספות בסגנון איחוי חלקי התלמוד זה עם זה החל בצרפת בהשפעת רש"י. למעשה מוצאה של הסוגה בבתי המדרש שבגרמניה.[5]

ערוגת הבושם, לר' אברהם בר' עזריאל (הוצאה לאור מכתב-יד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

4 כרכים, הושלמו בתשכ"ג, 1963.

ס' "ערוגת הבושם" הינו ביאור אוצר הפיוט באשכנז ובצרפת מאת ר' אברהם בן עזריאל, מחכמי אשכנז במאה ה-13. הוצאת החיבור לאור מכתב-יד, על ידי אורבך, הינה מפעל חשוב בחקר תולדותיה של היצירה הספרותית היהודית בימי הביניים. החיבור נותן תמונה רחבה של חיי יהדות אשכנז ואורחותיה על פי ההלכה, כפי שבאו לידי ביטוי בפיוטים שהוסיפו לתפילה בחגים ובשבתות ובביאורו של ר' אברהם בן עזריאל עליהם. אורבך הוסיף הערות והסברים לכל אורך החיבור וכן כרך של מבוא מקיף, המהווה אוצר בלום של ידע על תולדות פרשנות הפיוט האשכנזי-צרפתי, מסורותיו ודרכי התהוותו ונדבך חשוב בהכרת היצירה היהודית בימי הביניים.

חז"ל, פרקי אמונות ודעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה, אשר הופיע בשנת 1969, הינו החיבור השיטתי הראשון והמקיף ביותר בתחום ובו נכתבים פרקים שלמים המוקדשים לעולם המושגים, האמונות והדעות של חז"ל, החל מימי בית שני ועד לחתימת התלמוד. המסגרת הכרונולוגית של החיבור כוללת פרק-זמן של למעלה מ-900 שנה וה"פרקים" מתייחסים לכל המכלול העצום הזה.

התפיסה העומדת ביסוד גישתו של אורבך לעולמם של חז"ל היא, שההלכה והאגדה שלובות זו בזו שילוב גמור, "שהרי בעלי האגדה היו גם בעלי ההלכה". עד כתיבת חיבור זה, עסקו החיבורים שנכתבו על השקפתם של חז"ל רק במקורות האגדיים. אורבך החדיר את התודעה הברורה שהלכה ואגדה הם עולם רעיוני אחד וקורפוס ספרותי אחד ואין להפריד ביניהם. תפיסתו, הבאה לידי ביטוי בדבריו: "נוסיף עוד מקור שמיעטו להשתמש בו - אין ההלכה עוסקת בגלוי באמונות ודעות, אך אלו מצויות בתשתיתה ואותן יש לחשוף", עוברת כחוט השני בכל מחקריו.

את המחקר אודות אמונותיהם של חז"ל ביסס אורבך, בנוסף על המקורות התנאיים והאמוראים, גם על הרקע הייחודי של הגות ימי הבית השני, המגילות הגנוזות, כתבי אבות הכנסייה ומיטב המחקרים על העולם העתיק ועל ההיסטוריה היהודית, תוך התייחסות למציאות חייהם וגורלם האישי של החכמים והתמורות ההיסטוריות שהתחוללו בעולמם.

חיבור מונומנטלי זה בן 700 ע' הופיע תוך זמן קצר בשש מהדורות. גם באנגלית הופיע הספר בשלש מהדורות The Sages - Their Concepts and Beliefs, ובצרפתית: Les Sages d'Israel - Conceptions et Croyances des Maitre du Talmud. למן פרסומו הפך הספר "חז"ל, פרקי אמונות ודעות" לחיבור מוביל בתחום וההשפעה ההיסטורית-תרבותית שנודעה לו, כיוצר תחום חדש, הייתה מרחיקת-לכת.

מעולמם של חכמים (תשמ"ח 1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זה קיבץ אורבך את מחקריו המרכזיים, הנוגעים לסוגיות בעולמם של חז"ל במגוון תחומים: מנבואה להלכה, הלכה והיסטוריה, מדרש והיסטוריה, הגות ופולמוס ועוד.

בנוסף על עשייתו בחקר מחשבת חז"ל ודרכי הנהגתם, תרם אורבך תרומה עצומה לחקר השיח היהודי-נוצרי בעת העתיקה ובימי הביניים. זאת, בסדרת מאמרים מתמשכת שהופיעו בעיקר ב"תרביץ", כתב העת למדעי היהדות. אורבך תיאר את השיח המתמשך (העקיף) שניהלו החכמים עם אבות הכנסייה ופרשנותם למקרא ותרומתו לתחום ניכרת, לא רק בעצם חדשנותה, אלא גם בהיקפה והשפעתה המתמשכת.

פתרון תורה (הוצאה לאור מכתב-יד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

(תשל"ח 1978)

מדרש "פתרון תורה" הינו ילקוט פירושים ומדרשים, אשר אורבך הוציא לאור מכתב-יד. הילקוט, אשר לא נודע קודם לכן, התחבר ונערך במאה ה-9 בבבל, בזמנו של רב האי גאון, וכולל חומר מדרשי אשר איננו מוכר ממקורות אחרים. להוצאה לאור של הילקוט, הוסיף אורבך מבוא, הערות לטקסט כולו ומפתחות.

ההלכה - מקורותיה והתפתחותה (תשמ"ד 1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתמקד בעקרונותיה, תולדותיה והתפתחותה של ההלכה, בדרכי גיבושה ובכוחות שעיצבו אותה, מאז ימי בית שני ועד לחתימת התלמוד.

"לא היה גורם, כוח, או מאורע, שהטביע את חותמו על העם היהודי, שעיצב את חייו והקנה להם פרצוף וצביון, כמו ההלכה". דבריו אלו של אורבך ליוו את כל מחקרו המדעי. חקר תולדות ההלכה היה מהנושאים הרגישים והפרובלמטיים ביותר בתחום מדעי היהדות, בהיותו עוסק במעבר מעולם המקרא לעולמם של חכמי התורה שבעל פה. לאורך השנים, בסדרה של מחקרים פורצי-דרך, ניגש אורבך למחקר מקיף של ההלכה, מתוך שאיפה להבהיר מושגים ולהתמודד עם שאלות ובעיות בתולדות ההלכה מראשיתה.

בספר "ההלכה", המתבסס על פירושיהם ודעותיהם של דורות רבים של פוסקי הלכה ומפרשים, ועל ארבעה דורות של חוקרי הספרות התלמודית בשיטות המחקר הפילולוגי-היסטורי, גיבש אורבך את עקרונות מחקריו לכלל חיבור הפונה אל הקהל הרחב.

אורבך החוקר מתגלה בספר זה, לא רק כבעל אומץ ומעוף לכלול את מגוון השאלות והסוגיות לכלל תורה שלמה, אלא גם כהוגה בעל אחריות תרבותית-ציבורית הרואה מחובתו להציע את פירות המחקר לקהל הקוראים המשכיל. 

ספר "ההלכה" יצא לאור בסדרת ספרי "יד לתלמוד", אשר אורבך היה בין יוזמיה והעורך הראשי שלה. סדרת ספרים זו נועדה, כהגדרתו, "לקהל הקוראים המשכיל, שהמכנה המשותף לחבריו הוא השכלה כללית, אופק אינטלקטואלי רחב, פתיחות מחשבתית ורצון להתוודע אל שרשי תרבותם, להכיר וללמוד את היהדות". (בסדרה זו יצאו גם הספרים: תולדות המדרש והאגדה מאת יונה פרנקל, והספר: פועלים ואומנים - מלאכתם ומעמדם בעיני חז"ל מאת מאיר איילי).

ספר "ההלכה" תורגם לאנגלית - (The Halakahah - Its sources and Developments. 1996)

מחקרים במדעי היהדות (תשנ"ח 1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים במדעי היהדות (עברית: כרכים א-ב) ו- Collected Writings In Jewish Studies (לועזית: כרך ג) (תשנ"ח. 1998)

שלשה כרכים של מאמרים אשר הופיעו בבמות שונות, יצאו לאור לאחר פטירתו ע"י חנה אורבך, רעייתו של פרופ' אורבך.

המאמרים עוסקים בתחומים נרחבים, המחולקים לחטיבות על פי הנושאים הבאים: הספרות הרבנית בצרפת הצפונית, באשכנז ובאנגליה; הספרות הרבנית בספרד, בפרובנס, באיטליה ובארצות המזרח; יהדות פולין; סוגיות בעניני לשון, מחשבה והיסטוריה; מילואים לספר "עולמם של חכמים"; ביקורת ספרים על ספרי יסוד במדעי היהדות; מדעי היהדות - אישים ושיטות; The Halakha and Life; Aggadah and Polemics; Types of Leadership; Jewish Studies.

הספרים נערכו בידי משה דוד הר  ויונה פרנקל (עברית) ובידי משה דוד הר וירחמיאל ברודי (לועזית).

על יהדות וחינוך (תשכ"ז 1967) ; על ציונות ויהדות: עיונים ומסות (תשמ"ה 1985)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף על חיבוריו המחקריים, פרסם אורבך את מאמריו המרכזיים בשאלות הנוגעות למצב העם היהודי ומדינת ישראל בספרים אלו.      

המאמרים הכלולים בשני הספרים עוסקים בהיבטים חברתיים, חינוכיים ומוסריים, העומדים במרכז הווייתה של החברה בישראל. בין הנושאים הנדונים: יחסי דת ומדינה, דמותם של מדעי היהדות בדורנו, הגשמתה של הציונות ומשמעותה בימינו, היבטיה ההומניסטיים של ההלכה, ועוד.

מתוך המאמרים עולה מחויבותו המתמדת של אורבך, לפעול ולהשמעת קולה של יהדות - יהדות המעוגנת בדבקות בהלכה ובנורמות המתחייבות ממנה, בפתיחות לגבי המציאות בה אנו חיים ובאחריות לבניית מדינת ישראל כחברת מופת מוסרית וערכית.

רשימות בימי מלחמה - יומנו של רב ארצישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד /1942-1944, (תשס"ח 2008).[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר הינו רשימותיו של אורבך במהלך שירותו כרב צבאי בצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השניה. הוא מתאר את פעילותו לרווחתם של החיילים היהודים, בכלל ולחיילים היהודים מארץ ישראל, בפרט, את הפעילות למען שרידי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ולמען "שארית הפליטה" באיטליה. הרשימות נערכו בידי רעייתו, חנה אורבך ובתו, רחל קרן.

ארכיון אפרים אלימלך אורבך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו, נמסר עזבונו העשיר לספריה הלאומית, בירושלים.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אורך שנותיו ופעילותו המחקרית והאקדמית, אורבך לא נמנע מלעסוק בעניני השעה, ליזום תוכניות ומהלכים לקידום המחקר והמדע, להיות שותף לפרוייקטים הנוגעים לעם ישראל ולמדינת ישראל ולהביע את דעתו בנושאים השנויים במחלוקת, מנקודת ראות יהודית, חברתית ומוסרית.

אורבך היה מן היוצאים נגד דוד בן-גוריון בעקבות פרשת לבון ונמנה עם מייסדי הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון.[6] הוא ליווה את תהליך הקמת מוסד יד ושם בשנותיו הראשונות, היה חבר באקדמיה ללשון עברית ושותף לצוות ההקמה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בתחום הדתי, אורבך ייסד את "התנועה ליהדות של תורה", במטרה להפיץ בדרכי נועם ערכי יהדות. הוא התנגד לחקיקה דתית ולשחרור בני הישיבות משירות צבאי. דגל במתן אפשרות של מחשבה עצמית חופשית לבני הישיבות והתנגד לפגיעתם בארכאולוגיה. מבחינה פוליטית היה בעל דעות יוניות, קרא לחתירה לשלום, אשר היה עדיף בעיניו על שלמות הארץ. לכן התנגד לתפיסות גוש אמונים.[7] נבחר לחתן פרס ישראל בתחומי היהדות, הרוח והחברה לשנת 1955. בשל עשייתו ומעמדו הציבורי, היה מועמד לתפקיד נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1973, אך הפסיד לאפרים קציר.

פרסים ומינויים שבהם זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955 (1986, מהדורה מורחבת ומתוקנת).
  • על יהדות וחינוך, האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך, 1966.
  • חז"ל: פרקי אמונות ודעות, מאגנס, 1969 (1982, מהדורה מתוקנת).
  • ההלכה: מקורותיה והתפתחותה, יד לתלמוד ומסדה, 1984.
  • על ציונות ויהדות: עיונים ומסות, הספרייה הציונית, 1985.
  • מעולמם של חכמים: קובץ מחקרים, מאגנס, 1988 (2002, מהדורה מתוקנת).
  • מחקרים במדעי היהדות (2 כרכים), מאגנס, 1998.
  • רשימות בימי מלחמה: יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד, 1942–1944, משרד הביטחון, 2008.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארכיון אפרים אלימלך אורבך
  • דוד אסף (עורך), אפרים אלימלך אורבך: ביו-ביבליוגרפיה מחקרית, ירושלים: האגוד העולמי למדעי היהדות, תשנ"ג-1993.
  • ג' קרסל, לקסיקון הספרות העברית, ספריית פועלים, תשכ"ה.
  • י' גולדשלג, "אורבך, אפרים אלימלך" ערך באנציקלופדיה של הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק, כרך ו', עמ' 66–67.
  • בתיה בן-שמאי (אספה וערכה), 'פרופסור אפרים אלימלך אורבך: ביבליוגרפיה', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993.
  • יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם אפרים אורבך בתאריך 11 בדצמבר 1969, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 20–27
  • יעקב זוסמן, 'מאה שנים להופעת "אהבת ציון וירושלים" (תרס"א-תשס"א): עשר שנים לפטירתו של פרופ' א"א אורבך', מדעי היהדות, 41, תשס"ב-2002.
  • יעקב זוסמן, 'מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך', מדעי היהדות, מוסף 1, תשנ"ג-1993, עמ' 7–116.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 6 באוגוסט 1956
  2. ^ שמואל יוסף עגנון, בין כניסה ליציאה, מעריב, 15 באוקטובר 1968
  3. ^ דיוקנו המדעי של אורבך זכה לתיאור יסודי ומעמיק ב: יעקב זוסמן, אפרים אלימלך אורבך – ביו ביבליוגרפיה מחקרית. מוסף מדעי היהדות - במת האיגוד העולמי למדעי היהדות. תשנ"ג.
  4. ^ רשימה מפורטת של כל כתביו נערכה על ידי בתיה בן שמאי. בתוך: אפרים אלימלך אורבך – ביו-ביבליוגרפיה מחקרית. מוסף במת האיגוד העולמי למדעי היהדות. תשנ"ג. עמ' 117 – 131.
  5. ^ 1 2 3 התוספות התלמוד ומה שביניהם אבי לפשיץ, במסמך וורד
  6. ^ אדם רז, ויהודים יפים מצטרפים לתנועה זו, באתר "העוקץ", 9 בנובמבר 2015
  7. ^ חברון, לווינגר ויחסי יהודים־ערבים, דבר, 8 באוקטובר 1976
  8. ^ פרסי קפלון של האוניברסיטה העברית - לחמישה פרופשורים, דבר, 30 באוקטובר 1969
  9. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה