אפרים דוידי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפרים דוידי
Efraim Davidi.jpg
לידה 3 במרץ 1954 (בן 68)
לה פלאטה, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
מעסיק דבר, הגדה השמאלית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרים דוידי (נולד ב-3 במרץ 1954) הוא עמית הוראה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עיתונאי ופעיל שמאל ישראלי. משמש כעורך הראשי של השבועון "זו הדרך", כתב העת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר לה פלאטה שבארגנטינה, שם גדל. בשנים 1973 עד 1974 למד באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה. בשנת 1975 עלה לארץ ומשנה זו ועד 1979 למד לתואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובהיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, בשנת 1999 קיבל תואר שני מהמחלקה ללימודי שלום ופיתוח שבאוניברסיטת גטבורג שבשוודיה.

בשנים 2001 עד 2005 כתב את עבודת הדוקטורט שלו בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב במכון להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית בהנחייתו של פרופסור רענן ריין. נושא הדיסרטציה היה: "הון, עבודה ושלטון - עשור בתולדות תנועת הפועלים בארגנטינה 1976 - 1966" (מחקרו פורסם בשנת 2008 בהוצאת רסלינג). בשנים 2005 עד 2006 השלים סמינר פוסט-דוקטורנטים בין-אוניברסיטאי באוניברסיטת בן-גוריון.

דוידי שימש במשך שנים רבות ככתב של העיתון "דבר". היה יושב ראש ועד העיתונאים של העיתון "דבר" וחבר הנהלת האגוד הארצי של העיתונאים. בשנים 19941996 ניסה להפוך את "דבר" לקואופרטיב, מול איומי ההסתדרות לסגור אותו. מ-1995 הנהיג קבוצת עיתונאים שניהלו בפועל את העיתון עד לסגירתו ביוני 1996.

בשנת 2003 נמנה אפרים דוידי עם מייסדי המכללה החברתית כלכלית, היה מנהלה הראשון ומשנת 2005 כיהן כמנהלה האקדמי, בשנת 2011 סיים את תפקידו[1].

דוידי הוא חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בין השנים 2002 עד 2007 כיהן כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם סיעת חד"ש, וכן הוצב ברשימתה של חד"ש לכנסת השש עשרה, לכנסת השבע עשרה ולכנסת השמונה עשרה (במקומות 41,35 ו-84 בהתאמה).

הוא נמנה עם מייסדי האתר הגדה השמאלית, אחד האתרים המרכזיים בשמאל הרדיקלי בישראל. דוידי תומך בחרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות תוך התעלמות מהסכמי פריז. הוא גם קרא לממשלת ישראל לפצות את העובדים הפלסטיניים בעזה בעקבות ההתנתקות, ולא רק את המתנחלים שפונו מבתיהם.

דוידי כותב ומרצה בנושאי גלובליזציה, קפיטליזם, החברה הישראלית, המזרח התיכון, ותנועות חברתיות באמריקה הלטינית. בשנים האחרונות הוא עוסק בחקר השלכות הגלובליזציה על החברה הישראלית בכלל ועל העובדים בפרט, וכיצד הגלובליזציה מעצבת יחסים חברתיים ומעמיקה את הקשר בין הון לשלטון.

בשנים 20052007 שימש אפרים דוידי כעמית מחקר במכון ללימודים בינלאומיים ואזוריים ע"ש ס' דניאל אברהם שבאוניברסיטת תל אביב וכיהן כעמית הוראה באוניברסיטת בן-גוריון.

בשנת 2012 מונה להחליף את תמר גוז'נסקי בתפקיד העורך הראשי של השבועון "זו הדרך", כתב העת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא משמש בתפקיד זה עד היום.

בשנת 2017 הוא התבטא בנוגע למשבר בוונצואלה. הוא טען שאין שם רעב, אלא חוסר ביטחון תזונתי, והתייחס לכך שמרבית הההפגנות מתוכננות על ידי האופוזיציה[2]. כמו כן, טען שוונצואלה אינה מדינה סוציאליסטית אלא "מדינה קפיטליסטית, עם ממשלה סוציאליסטית"[3].

בבחירות לכנסת ה-24 הוצב במקום ה-28 ברשימה המשותפת.

כיום (2022) משמש כמרצה בבית הספר להיסטוריה ומלמד בתוכנית הרב-תחומית למדעי הרוח אוניברסיטת תל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המדריך לניהול משא ומתן על תנאי עבודה ושכר. תל אביב: הוצאת ועדים, 1995.
  • בחזרה אל מרקס - אסופת מאמרים/ אפרים דוידי, חגי פורשנר, גדעון פרויידנטל, בנימין כהן, משה צוקרמן, ראובן קמינר ויוסי כותן (עורכים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
  • אנטי גלובליזציה - ביקורת הקפיטליזם העכשווי/ אפרים דוידי (עורך). תל אביב: הוצאת רסלינג, 2003.
  • תקשורת עם התקשורת - מדריך מעשי לפעילי ארגונים לשינוי חברתי/ אפרים דוידי, רולי רוזן ומרזוק חלבי. ירושלים: הוצאת שתיל, 2003.
  • צ'ה גווארה - סיפורו של מהפכן. תל אביב: הוצאת רסלינג, 2004.
  • עבודה, הון ושלטון - עשור בתולדות תנועת הפועלים בארגנטינה 1976 - 1966. תל אביב: הוצאת רסלינג, 2008[4].
  • מדריך האינטרנט לשינוי חברתי. הוצאת שתיל, ירושלים. (עומד לראות אור).

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Efraim Davidi (1993), "Israel's Economic Strategy for Palestinian Independence", Middle East Report, 184, Washington, pp. 82-90.
  • Efraim Davidi (2000), "Globalization and Economy in the Middle East: A Peace of Markets or a Peace of Flags", Palestine-Israel Journal of Politics, Economic and Culture, Vol. VII, 1&2, Jerusalem, pp 98-107.
  • Efraim Davidi (2001), The Israeli Economy and the challenge of Globalization", Palestine-Israel Journal of Politics, Economic and Culture, Vol. VII, 2, Jerusalem, pp 104-110.
  • אפרים דוידי (2001), "מעמד העובדים בישראל", בחזרה אל מרקס - אסופת מאמרים, אפרים דוידי, חגי פורשנר, גדעון פרויידנטל, בנימין כהן, משה צוקרמן, ראובן קמינר ויוסי כותן (עורכים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל- אביב, עמ' 250–261.
  • Efraim Davidi (2004), "Capitalismo, resistencia a la ocupacion y crisis multiple", Escenarios de conflicto - Iraq y el desorden mundial, Manuela Mesa y Mabel Gonzalez Bustelo (coordinadoras), Centro de Investigacion para la Paz y Editorial Icaria, Madrid, pp. 126-119.
  • אפרים דוידי (2004), "הפערים החברתיים מתרחבים", סימני חיים 2003 - המגמות המעצבות את עתידנו; רון פרומקין, דב חנין ועמיר אידלמן (עורכים), מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, מכון ירושלים לחקר ישראל והוצאת בבל, תל אביב, עמ' 16–17.
  • אפרים דוידי (2005), "חמישים הימים שלא זעזעו את ארגנטינה: השתלטות עובדים על מפעלים ומוסדות בימי הממשלה הפרוניסטית בשנת 1973", זמנים - רבעון להיסטוריה, גיליון 89, אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר, תל אביב, עמ' 98–107.
  • אפרים דוידי (2006), "ישראל: מי צורך מה ומדוע?", צורכים עולם, תרבות הצריכה - הערכת מצב; רון פרומקין, דב חנין ועמיר אידלמן (עורכים), מרכז השל לחשיבה ומנהיגות חברתית, מכון ירושלים לחקר ישראל והוצאת בבל, תל אביב, עמ' 217–219.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]