אפרים תבורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפרים תבורי
אפרים תבורי‎
אפרים תבורי, ספטמבר 1951
אפרים תבורי, ספטמבר 1951
לידה 5 בספטמבר 1900
טולצ'ין, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 באפריל 1957 (בגיל 56)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1924
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפא"י עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
14 בפברואר 194915 באוגוסט 195
כנסות 1 - 2
תפקידים נוספים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרים תבורי (פופיק) (5 בספטמבר 1900 - 7 באפריל 1957) היה פוליטיקאי ישראלי וחבר הכנסת הראשונה והשנייה.

תבורי נולד בטולצ'ין באוקראינה וקיבל חינוך מסורתי וכללי. היה פעיל בתנועה הציונית-סוציאליסטית צ”ס ואף נעצר על ידי השלטונות הסוביטיים.

ב-1924 עלה לארץ ישראל, עבד בעיריית תל אביב והיה מזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב מ-1927, וחבר מועצת פועלי תל אביב מ-1929.

נשא לאשה את רות לונדון, אחות השחקן בצלאל לונדון, ונולדה להם בת יחידה אסתר (אסתר ארדיטי 1931-2005).

כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י בשנים 1949-1955.

תבורי היה אחד מחברי הכנסת שהתנגדו נמרצות לחוקה, בטענה שחוקה פורמלית היא חסרת משמעות. בדיון שנערך בכנסת ב-13 במאי 1950 אמר: "גם בלי חוקה פורמלית תהיה מדינה דמוקרטית ומתוקנת ולא יהיה מה להתבייש, לא מפני סוריה שיש לה קונסטיטוציה וגם לא מפני רוסיה..." הוא הוסיף ודיבר גם על סכנה של "...תבערה גדולה מאוד, מלחמת דת ומלחמת אידאות".

אפרים תבורי נפטר ב-7 באפריל 1957.

זאב שנקר אמר עליו:

"מראשית בואו ארצה ב-1924 קבע את דרכו - דרך פועל, סולל, חופר, בונה ויוצר, כשלעצמו- לא הלך בגדולות, לא התהדר, לא התעטר, אף כי ידיעותיו מרובות ומגוונות ולשונו בפולמוס שנונה וקולמוסו בידו- סגולותיו שהכשירוהו לתפוס עמדה חשובה בציבור".[דרוש מקור]

בית התרבות "בית תבורי" בתל אביב נקרא על שמו.

לאחר מותו התגלתה מחלוקת בין אלמנתו ובין פילגשו בנושא הקצבה. הוחלט שהאלמנה תקבל את הקצבה מהכנסת והמפלגה תדאג לקצבה עבור הפילגש[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים תבורי, משער אל שער, הוצאת מועצת פועלי תל אביב-יפו, תשי"ט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירון לונדון, "לו הייתי פיראט - זיכרונות", הוצאת כתר, 2014 עמוד 78