אפרת מישורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפרת מישורי
Mishorie.jpg
לידה 5 במאי 1964 (בת 54)
טבריה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופרת, משוררת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס היצירה לסופרים עבריים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרת מישורי (נולדה ב-5 במאי 1964) היא משוררת, מסאית, אמנית מיצג וקולנוענית ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2002 ופרס לנדאו לשנת 2018.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרת מישורי (נולדה בשם צדקה) נולדה בטבריה. בשנות ה-90 כתבה מסות ומאמרי ביקורת על שירה ואמנות פלסטית, שהתפרסמו בין השאר במקומון העיר, בכתבי העת סטודיו ועכשיו ובמוספי התרבות של מעריב והארץ. היא למדה באוניברסיטת תל אביב וקיבלה תואר ד"ר לספרות בשנת 2006, עבור עבודת הדוקטורט "תל אביב - מציאות או המצאה", המשלבת בין פסיכואנליזה וספרות, עוסקת בייצוג מקום בשירה כאובייקט מעבר של המשורר ומתמקדת בתל אביב של אבות ישורון כמקרה מבחן; על העבודה זכתה בפרס דב סדן.

בשנת 1989 נישאה לאמן הישראלי יעקב מישורי. השניים התגרשו ב-2014. למישורי בן בשם נמרוד והיא מתגוררת כיום בתל אביב.

יצירתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרת מישורי. צילום: דנה גולדברג

הפרסום הראשון של מישורי היה ספר הילדים "ספר החלומות", שראה אור בשנת 1988 (בשם אפרת צדקה) ואותו גם איירה בעצמה. ספר שיריה הראשון, שראה אור ב-1994 בהוצאה עצמית במהדורה מוגבלת, זכה בפרס קרן רון אדלר לספר ביכורים[1] והוגדר בידי המבקר מנחם בן כ"אחד המעשים השיריים החשובים שנעשו אצלנו בשנים האחרונות".

מאז פרסמה מישורי עוד שישה ספרי שירה, חמישה מהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואחד, בהוצאת אבן חושן, שלווה ביצירות פלסטיות מאת בעלה, האמן יעקב מישורי. על יצירתה הוענק לה פרס היצירה לסופרים ומשוררים (בשמו הבלתי רשמי 'פרס ראש הממשלה) ב-2002. שירתה ומסותיה נדפסו בעיתונות היומית ובכתבי עת רבים, בהם עכשיו, הו!, מעין, שבו, דחק ועוד. בשנת 2004 זכה הסיפור הקצר פרי עטה "ידיעת היבשת" בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". בשנת 2017 זכתה בפרס ע"ש שלמה טנאי לעידוד פרסום היצירה על יצירתה "אישה נשואה ושירים בודדים".

שירתה של מישורי מתאפיינת ברגישות למיקום המילים על הדף, לארגונן ולצורתן, וכן להפקה ולעיצוב; ברשימה על ספרה הראשון ציינה המשוררת מאיה בז'רנו שהוא "מופק ומעוצב אחרת מכל ספר שירה שנראה באחרונה" ו"מזכיר מבנה אוטונומי אישי"[2]. מאפיינים אלה מופיעים גם בספרים מאוחרים, למשל בפואמה "הבוהמה הביתית", שבה "השורות הבודדות מופיעות על הדפים כאילו היו מוקרנות על קיר, בקצב קבוע, במעין וידאו־ארט מדיטטיבי"[3]. בכתיבתה המינימליסטית בולטים משחקי מילים ואתגרים חידתיים ואינטלקטואליים[2] לצד טקסטים קלילים ונגישים, העושים שימוש רב בחזרתיות[4]. בסגנונה ניכרות השפעות מגוונות: שירתה המוקדמת הוגדרה בין השאר כ'ניאו אוואנגארד'[5] ומבקרים זיהו ביצירותיה השפעות של פוטוריזם[6], דאדא ושירת הייקו[5], וכן של המשוררים חזי לסקלי ואהרן שבתאי[4] (ספרה של מישורי "הבוהמה הביתית" הוא מחווה מוצהרת ל'פואמה הביתית' של שבתאי).

פעילויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרת מישורי קוראת משיריה. צילום: עזרא לוי

ב-1996 הפיקה מישורי את מופע היחיד "אני הדוגמנית של השירה", שהתבסס על שיריה ונמנה עם מופעי הספוקן וורד הראשונים בישראל. במופע שולבו גם אלמנטים של וידאו ארט ותנועה, והוא תואר בעיתונות כראשוני וחדשני, והושווה לסגנון הראפ.

מישורי לימדה כתיבה ופרפורמנס בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, הנחתה סדנאות כתיבה באוניברסיטאות ובבתי ספר לאמנות והשתתפה בתוכנית 'סופר אורח' במסגרת משרד החינוך ובפרויקט סל תרבות של מפעל הפיס. כמו כן ערכה מספר ספרי שירה, בהם "המשרד לסיפורי הציבור" (כרמל, 2008) מאת גלעד מאירי ו"פרפר פרלין" (ספרא, 2013) מאת לורן מילק, ומכהנת כחברת מערכת בכתב העת ננופואטיקה. בשנת 2011 ייסדה את הסלון הספרותי "תיאטרון הטקסט הנודד", שבמסגרתו היא מנחה סדנאות קריאה וכתיבה ומקיימת מפגשים חודשיים עם יוצרות ומרצות.

מישורי הקימה, בשיתוף עם עתון 77, את הוצאת הספרים העצמאית "אש קטנה 77". ההוצאה מוקדשת לשירתן של נשים ומוגדרת בידי מישורי כ'מעבדה לליווי ולפיתוח של שירת נשים'. במסגרת הסדרה יצאו עד כה שני ספרי ביכורים, של המשוררות טל כהן בכור ורויטל מיתקי.

בשנת 2014 הקימה מישורי, בשיתוף עם דנה גולדברג, את חברת ההפקות Gypsycam, המוקדשת לקולנוע ניסיוני ועצמאי. במסגרת החברה הופקו עד כה מספר סרטים קצרים שיצרו גולדברג ומישורי. השתיים היו במערכת יחסים זוגית ונפרדו. בשנת 2018 יצא לאקרנים הסרט "מות המשוררת", שביימה ביחד עם גולדברג. השתיים גם כתבו במשותף את התסריט לסרט, שבו מופיעות בתפקידים הראשיים יבגניה דודינה וסמירה סרייה.

2018 - זוכת פרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו לשירה.

ספרים ופרסומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירים 1990–1994 (תל אביב: א' מישורי, הוצאה עצמית, חתומה וממוספרת, 1994)
    • כרך א: יש לָנוּמָשוּ לָגִיד - שירים 1990–1992 ;כרך ב: הנפש האוקלידית – שירים 92–94
  • ממרחקי אפרת: שירים, 1994–1996 (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996)
  • נשיכות של דגים קטנים (רעננה: אבן חושן, תש"ס 1999), בשיתוף דימויים של יעקב מישורי, בעיצובה
  • הפה הפיזי: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002)
  • אנך ואנחה: שירים 2003–2007 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב, תשס"ח 2007)
  • הבוהמה הביתית: פואמה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013)
  • Thinkerbell - סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2015)

ספר ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר החלומות (ירושלים: חורב, תשמ"ח 1988), בשם 'אפרת צדקה'

עיון וקטלוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תל אביב - מציאות או המצאה? : ייצוג מקום בשירה כביטוי של יחס-אובייקט - תל אביב כאובייקט-מעבר של אבות ישורון (אוניברסיטת תל אביב, 2006)
  • מופשט חדש - 22.10.92 - 28.11.92 (תל אביב: סדנאות האמנים בתל אביב, 1992) <אוצר התערוכה - יורם קופרמינץ ; אוצרת שירים - אפרת מישורי> <קטלוג>

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות וראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בוועדת הפרס כיהנו יהודה עמיחי, חיים גורי, ארז ביטון ופרופ' חיה שחם
  2. ^ 2.0 2.1 מאיה בז'רנו, כאב מודפס אינו נתפס, "הארץ", מוסף ספרים, 14.9.94
  3. ^ אמיר בקר, הקול האותנטי של אפרת מישורי, הארץ, ‏15.7.13
  4. ^ 4.0 4.1 יוחאי אופנהיימר, חשיבותה של קלילות, הארץ, ‏16.3.2003
  5. ^ 5.0 5.1 עידן צבעוני, האם אפרת מישורי היא מתרגלת בודהיסטית טובה?, הארץ, ‏25.1.16
  6. ^ מרית בן ישראלעל "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי, ‏2.3.2014