אקולוגיה אירופית-הירוקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אקולוגיה אירופית - הירוקיםצרפתית: Europe Écologie Les Verts, EELV) היא מפלגה פוליטית צרפתית, שהאידאולוגיה שלה היא סביבתנות במפה הפוליטית היא ממוקמת בין השמאל-מרכז [1] לשמאל [2] [3] המפלגה הוקמה ב־13 בנובמבר 2010 ממיזוג של מפלגת אקולוגיה אירופית ומפלגת הירוקים.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות המוניציפליות הצרפתיות בשנת 2008, מפלגת הירוקים שאפה להגדיל כוחה והשפעתה הפוליטית. כתגובה לקריאות אלה, הציע דניאל כהן-בנדיט ליצור רשימה שתרוץ בבחירות לפרלמנט האירופי ב -2009 ותיבחר בבחירות מקדימות לבחירות, והנהגת הירוקים אפשרה לבחון אפשרות זו. אקולוגיה אירופית (EE), שהושקה בסתיו 2008, יצרה ברית בחירות עם מפלגת הירוקים בכוונה רחבה יותר לפעול עם אנשי איכות הסביבה ופעילים חברתיים שלא היו חברי מפלגה בעבר. המבנה החדש כלל, לצד פוליטיקאים ירוקים ותיקים, פעילים חדשים ושוחרי איכות הסביבה כמו ז'אן פול בסט (מקורב לניקולה חולוט ), חוסה בובה (פעיל גלובליזציה אלטרנטיבית מה"קונפדרציה פייסאן" (Confédération paysanne) ), יאניק ג'דוט (לשעבר ראש גרינפיס צרפת), אווה ג'ולי (שופטת) ומישל ריבאסי (מייסדת CRIIAD ).

אקולוגיה אירופית הצליחה בבחירות האירופיות ב-2009, והגיעה למקום השלישי בצרפת עם 16.3% מהקולות, רק כמה אלפי קולות מאחורי המפלגה הסוציאליסטית (PS) וזכתה ב -14 מתוך 72 המושבים של צרפת בפרלמנט האירופי.[4] הניסיון המוצלח הזה הביא לניסיונות נוספים להגדיל את כוחה של התנועה הצרפתית הירוקה, לקראת הבחירות האזוריות בצרפת ב -2010 אקולוגיה אירופית הריצה רשימות עצמאיות בסיבוב הראשון בכל אזור, שוב בהשתתפות פעילים חדשים ביניהם פיליפ מאירייה, לורנס ויכנייבסקי או אוגוסטין לגראנד. אף על פי שהם נפלו מההצלחתם ב -2009, הם בכל זאת הצליחו לזכות ב-12.5% מכלל הקולות בצרפת (מקום שלישי).

הירוקים והפעילים החדשים שהצטרפו לתנועה דרך אקולוגיה אירופית - על אף שלא רצו להצטרף למפלגה - החלו בשיחות כדי לאפשר יצירת תנועה פוליטית גדולה וחדשה. באוקטובר ובנובמבר 2010 מפלגת אקולוגיה אירופית ומאוחר יותר גם מפלגת הירוקים אשררו חוקים ומניפסט חדשים למפלגה. החוקים החדשים הללו אפשרו "משתפי פעולה" - אנשים שלא הצטרפו למפלגה כחברים בתשלום מלא, אך בכל זאת רשאים להתמודד כמועמדים, להצביע בפריימריז לנשיאות ולהשתתף בדיונים על המצע.[5]

ההשקה הרשמית של המפלגה, שהוצגה ככוח פוליטי חדש, נערכה בעיר ליון ב־9 בנובמבר 2010. המפלגה החדשה אימצה את שמה הנוכחי אקולוגיה אירופית - הירוקים ( Europe Écologie Les Verts, EELV). עם זאת, השקת המפלגה התאפיינה במתיחות בין פוליטיקאים ותיקים מהמפלגה הירוקה לשעבר לבין פעילים חדשים מתנועות חברתיות שונות שאינן פוליטיות. ז'אן פול בס, למשל, התפטר מכל אחריות ההנהגה שלו ב- אקולוגיה אירופית תוך שבועות והוקיע את המפלגה ואמר שיש במפלגה " אווירה רעילה של המלחמה הקרה ". חודש לאחר מכן מונה פיליפ מאירייה לנשיא הראשון של המועצה הפדרלית החדשה של המפלגה, שנוצר על פי חוקי אקולוגיה אירופית-הירוקים.

בבחירות האזוריות בצרפת בשנת 2011,אקולוגיה אירופית-הירוקים זכתה ב -8.2% מכלל הקולות בצרפת - והפכה לכוח השלישי בגודלו בשמאל מאחורי מפלגות ה- PS והחזית השמאלית . אף על פי שעסקאות הסיבוב השני המסורתיות נחתמו עם שתי המפלגות הללו, חלק מהמועמדים של ה- EELV העפילו לסיבוב השני כנגד מועמדים אחרים לשמאל ולא נסוגו, מהלך זה יצר מתחים עם בעלי הברית המסורתית מהשמאל של אקולוגיה אירופית- הירוקים. [6] בסופו של דבר, מפלגת אקולוגיה אירופית-הירוקים זכתה ב -27 מושבים, 16 מושבים יותר ממה שזכתה מפלגת הירוקים באותם קנטונים (מחוזות) בשנת 2004.

בחירות מוקדמות למועמד לבחירות לנשיאות 2012, הבחירות המוקדמות נפתחו לחברים ולתומכי המפלגה, נערכו ביוני וביולי 2011. ארבעה מועמדים רצו למועמדות של אקולוגיה אירופית- הירוקים, הידועים מביניהם היו אווה ג'ולי, חברת פרלמנט האיחוד האירופי וניקולה חולוט, אישיות טלוויזיה ידועה ואיש איכות הסביבה. ג'ולי הגיעה כמנצחת בסיבוב השני ב -12 ביולי עם 58.16% מהקולות. [7]

בבחירות לסנאט הצרפתי ב -2011, הסכם עם המפלגה הסוציאליסטית איפשר את הרוב הראשון של המרכז-שמאל בסנאט הצרפתי מאז הקמת הרפובליקה החמישית ויצירת הקבוצה הפרלמנטרית הראשונה הירוקה לחלוטין.

ב־15 בנובמבר 2011, אקולוגיה אירופית-הירוקים ו-המפלגה הסוציאליסטית חתמו על הסכם קואליציוני לפני הבחירות לנשיאות 2012. ההסכם כלל התחייבות להפחית את חלקה של האנרגיה הגרעינית באספקת ההחשמל של צרפת מ 75% ל 50% עד 2025, השבתה מתקדמת של 24 כורים גרעיניים, יצירת מס פחמן והעלאת מיסים על בעלי הכנסות גבוהות מאוד. ההסכם כלל גם הסכם בחירות אד-הוק לקראת הבחירות לפרלמנט הצרפתי ב -2012, בו לא התמודדה המפלגה הסוציאליסטית בלמעלה מ -60 מחוזות בחירות, מה שיאפשר ל- אקולוגיה אירופית-הירוקים להקים קבוצה פרלמנטרית. [8] ב־8 במאי 2012, לאחר ניצחון השמאל עם פרנסואה הולנד, המועצה הפדרלית של אקולוגיה אירופית- הירוקים הצביעה בעד השתתפות בקבינט של ממשלת השמאל החדשה. [9]

2012–2015: בחירות לנשיאות ולחקיקה, שותפי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לנשיאות 2012 זכתה מועמדת אקולוגיה אירופית-הירוקים אווה ג'ולי ב -2.3% מהקולות והודחה בסיבוב הראשון.[4][10]

בבחירות לפרלמנט ב-2012, מועמדי אקולוגיה אירופית-הירוקים זכו ב -5.46% מכלל הקולות בצרפת ונבחרו שיא של 17 סגנים (בנוסף לחבר אחד באיחוד הדמוקרטי האזורי של ברטון, בגיבוי אקולוגיה אירופית-הירוקים). עם זאת, כל סגן EELV שניצח נדרש לתמיכתם של המפלגה הסוציאליסטית, אף שרבים התמודדו עם מתנגדים מקומיים מהמפלגה הסוציאליסטית .[דרוש מקור]

בממשלתו של ז'אן-מארק אייראו שהוקמה ב־16 במאי 2012, אקולוגיה אירופית-הירוקים זכו לשני שרי קבינט: מנהיג המפלגה לשעבר ססיל דופלו כשר לשיכון ושוויון טריטוריאלי, וחבר הפרלמנט האירופי לשעבר פסקל קנפין כשר זוטר לפיתוח בינלאומי.

בבחירות לפרלמנט האירופי לשנת 2015, ב -25 במאי 2014, אקולוגיה אירופית- הירוקים קיבלה 8.95% מהקולות, במקום השישי באופן לאומי, והפסידה 6 חברי פרלמנט. [11]

מאז 2017: התנגדות לעמנואל מקרון, בחירות באירופה וניצחונות עירוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לפרלמנט האירופי לשנת 2019, אקולוגיה אירופית-הירוקים ביצעה משמעותית מעל הציפיות, וזכתה ב -13.5% מהקולות וב -13 מתוך 79 חברי פרלמנט, והגיעה למקום שלישי אחרי הרפובליקה בתנועה! ו- האיחוד הלאומי. אקולוגיה אירופית-הירוקים הגיעה למקום זה על אף שבאף סקר לא הצליחה להשיג מעל ל-10% מהקולות.

בעקבות ההצלחה בבחירות לפרלמנט האירופי לשנת 2019, הסקרים לבחירות המוניציפליות בצרפת ניבאו תוצאות טובות לאקולוגיה אירופית-הירוקים. לפיכך, ערים כמו רואן, וילורבן, שטרסבורג, בסנסון או ליל נחשבו כמקומות שבהן המפלגה יכולה להגדיל את כוחה ואף לזכות בהן. בערב הסיבוב הראשון, כעשרים רשימות איכות הסביבה ניצחו (כולל ראשי ערים יוצאים כמו בשילטיגהיים ), אקולוגיה אירופית-הירוקים השיגה יותר קולות משאר הרשימות בכמה ערים גדולות ( בסנסון, ליון, שטרסבורג או גרנובל ), או מקום שני ( בורדו, פואיטייר ). התוצאות איכזבו עם זאת בכמה ערים גדולות כמו פריז, נים, מונפלייה או מרסיי, אולם באחרון, רשימת אקולוגיה אירופית-הירוקים שהשיגה 8% בסיבוב הראשון התמזגה עם רשימת האיגוד של השמאל שהגיעה למקום הראשון עם 23% מהקולות.

הסיבוב השני מאשר שאלו הן תוצאות טובות שכן המפלגה זוכה בעיריות ליון, שטרסבורג ובורדו, שהאחרונה מביניהן לא ידעה תחלופה של מפלגות מאז 1945, וגם בסנסון, טורס, פואיטייר וגרנובל. המועמדים בליל ומץ הפסידו שנייהם בהפסד צר של 200 קולות, נגד מועמדיהם של המפלגה הסוציאליסטית. הרשימות של אקולוגיה אירופית-הירוקים ברואן ובוילורבאן הצטרפו לרשימות המפלגה הסוציאליסטית, שנבחרו, כמו זו במרסיי. [12]

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמפלגה ירוקה, אקולוגיה אירופית-הירוקים מתעדפים ומדגישים נושאים סביבתיים. המפלגה קוראת להפחתה של 40% בפליטת פחמן דו-חמצני, ובהחלפה בהדרגתית של אנרגיה גרעינית באנרגיה מתחדשת, יצירת 600,000 משרות בתעשיות ירוקות, תכנון עירוני ידידותי לסביבה יצירת דיור ירוק וקידום תחבורה ציבורית, פיתוח חקלאות בת קיימא והקפאת השימוש באורגניזמים מהונדסים גנטית .[13] אקולוגיה אירופית-הירוקים, כמו הירוקים שלפניה, מתנגדת בדרך כלל לפרויקטים גדולים של פיתוח, לדוגמה ההתנגדות לפרויקט "שדה התעופה גרנד אוסט"? בנוטרדאם-דה-לנדס ( אזור הלואר-האטלנטי ), על אף שהמפלגה הסוציאליסטית וההממשלה המכהנת תומכו רשמית בפרויקט.

בנושאים כלכליים, אקולוגיה אירופית-הירוקים נוטה לשמאל. מלבד תמיכתם ביצירת 'משרות ירוקות' בתחומים כמו בידוד תרמי ואנרגיות מתחדשות, היא תומכת גם במס פחמן ושימוש במס פרוגרסיבי עבור בעלי הכנסה גבוהה (60% להכנסות שבין 100,000 € ל -500,000 €, 70% להכנסות מעל 500,000 אירו). מפלגת אקולוגיה אירופית-הירוקים מקושרת לכמה פעילים חברתיים אנטיקפיטליסטי ואלטר-גלובליזטורים.[5] בתקציב החלופי שלה בשנת 2011, הציעה המפלגה להפחית את החוב הציבורי על ידי סגירת פרצות פיסקליות.

המפלגה תמכה באופן מסורתי בפדרליזם האירופי, אף שרבות מהמדיניות שמתווה המפלגה בנוגע לאירופה מנוגד לכיוונו הנוכחי ולהנהגתו של האיחוד האירופי. אקולוגיה אירופית-הירוקים, כמו הירוקים לפניה, הייתה אחד התומכים החזקים ביותר לביזור, ותמכה רשמית ב"פדרליזם מובחן" אשר יעביר סמכויות משמעותיות לאזורי צרפת. הפדרציה האזורית Régions et Peuples Solidaires קשורה זה מכבר לתנועה הירוקה בצרפת.[5] פרנסואה אלפונסי ממפלגת האומה הקורסיקנית (PNC) נבחר לפרלמנט האירופי ברשימת אקולוגיה אירופית בשנת 2009.

התנועה הירוקה תומכת ברפורמה פוליטית, הכוללת מתן זכויות הצבעה לזרים בבחירות המקומיות והארציות, ביטול הצטברות המנדט, מגבלות הקדנציה ו"רפובליקה השישית " עם סמכויות נוספות לפרלמנט ודמוקרטיה ישירה .[13] הירוקים קידמו זה מכבר שוויון בין המינים בפוליטיקה, הנהגתו ומועמדיו לבחירות נוטים לכבד את השוויון המגדרי ובקבוצת אקולוגיה אירופית-הירוקים באספה הלאומית הצרפתית יש שני נשיאים משותפים, זכר ואחת.

מנהיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל המפלגה הוקם על ידי הלשכה המבצעת. המזכיר הלאומי הוא מנהיג הלשכה המבצעת והוא המנהיג הבכיר ביותר של המפלגה. המועצה הפדרלית מורכבת מ -150 חברים (75 גברים ו -75 נשים) ומשמשת כפרלמנט של המפלגה, בישיבה על בסיס חודשי.

הערות והפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "France". Europe Elects. בדיקה אחרונה ב-27 ביולי 2020. 
  2. ^ "Élections européennes du 26 Mai 2019 : Après la désignation des candidat.e.s, cap sur la stratégie". Europe Écologie les Verts (בצרפתית). 24 בספטמבר 2018. בדיקה אחרונה ב-7 ביולי 2020. 
  3. ^ "Elections européennes : EELV se hisse pour la première fois en tête des partis de gauche". Le Monde.fr (בצרפתית). 26 במאי 2019. בדיקה אחרונה ב-7 ביולי 2020. 
  4. ^ 1 2 3 Tom Lansford (20 במרץ 2014). Political Handbook of the World 2014. SAGE Publications. עמ' 488. ISBN 978-1-4833-8626-3. 
  5. ^ 1 2 3 Pierre, Bréchon (2011), Les partis politiques français, La documentation française, עמ' 129–154 
  6. ^ Cantonales : la gauche boucle les négociations dans la douleur L'Express, 22 March 2011
  7. ^ Primaire écolo : Joly gagne avec 58,16% Le Figaro, 12 July 2011
  8. ^ Les principaux points de l'accord PS-EELV Le Monde, 16 November 2011
  9. ^ Les Verts votent pour une participation à un gouvernement Hollande, Le Figaro, 8 May 2012
  10. ^ Wayne C. Thompson (24 ביולי 2014). Western Europe 2014. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 132. ISBN 978-1-4758-1230-5. 
  11. ^ "Élection européenne 2014". france-politique.fr. בדיקה אחרונה ב-15 באוקטובר 2016. 
  12. ^ Willsher, Kim (28 ביוני 2020). "Greens surge in French local elections as Anne Hidalgo holds Paris". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-7 בספטמבר 2020. 
  13. ^ 1 2 "Projet 2012". eelv.fr. 5 ביוני 2012. בדיקה אחרונה ב-15 באוקטובר 2016. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]