אראטוס מסיקיון
לידה |
271 לפנה״ס? סיקיון, יוון |
---|---|
פטירה |
213 לפנה״ס (בגיל 58 בערך) אתונה, אתונה העתיקה |
פרסים והוקרה | |
אראטוס מסיקיון (ביוונית: Ἄρατος ; חי בשנים 271-213 לפנה"ס) היה מדינאי יווני בן העיר סיקיון. הדיח את רודן העיר ניקוקאלס, ולאחר מכן יזם את צירופה של סיקיון לליגה האכאית. נבחר כסטרטגוס הליגה מספר פעמים, והוביל אותה במהלך מספר משברים שפקדו אותה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אראטוס נולד בסִיקִיוֹן, מדינה בצפון חצי האי הפֶּלוֹפּוֹנֶסִי. אביו קליניאס שימש כשופט בעיר, והיה אחד המנהיגים שלה לאחר הדחתו של הטיראן אבנטידאס. אולם בשנת 264 לפנה"ס כשהיה אראטוס בן שבע שנים, הנהיג אבנטידאס מרד בסיקיון, קליניאס נרצח, ואבנטידאס ניסה לרצוח גם את אראטוס הילד. אולם הוא הצליח לחמוק מידי הרודפים, וקיבל מקלט בבית אחותו של אבנטידאס שריחמה עליו. אחות אבנטידאס הצליחה להבריח אותו לארגוס אל ידידים של אביו.[1] פלוטרכוס מציין שהמאורע נטע בליבו של אראטוס שנאה לטיראנים ורודנים.[2]
משחרר סיקיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשבגר אראטוס, הפך למנהיגם של כל המתנגדים לשלטון הטיראנים בסיקיון. הללו העריצו אותו בגלל אביו ובגלל אומץ ליבו ופיקחותו. הטיראן החדש של העיר ניקוקאלס חשש ממנו, ושלח לארגוס מרגלים לעקוב אחריו.[3] אראטוס החל לתכנן הפיכה נגד ניקוקאלס. בעזרת פליט מהעיר, הוא גילה שהחומות נמוכות יחסית וניתן לטפס עליהן בעזרת סולמות. לפיכך הוא החליט ללכוד את העיר בפשיטה מהירה אחת, ולא להסתבך בסכסוך ממושך.[4] לטענת פלוטרכוס, אראטוס ביקש עזרה ממצרים ומוקדון, אולם נענה בשלילה.[3] חלק מהחוקרים המודרניים לעומת זאת, סבורים שהוא קיבל עזרה כלשהי ממוקדון.[5]
הוא ידע שעוקבים אחריו, על כן לא רצה להיעלם מהעיר ולעורר חשד. במאי 251 לפנה"ס,[6] הוא שלח קבוצה גדולה של תומכיו עם משרתיהם, שהצליחו להתגנב אל העיר בלי שהבחינו בהם. עוד באותו הלילה הוא ערך משתה גדול, ודאג שהסוכנים של ניקוקאלס שעוקבים אחריו יבחינו בכך ולא יחשדו.[7] כבר למחרת הוא הגיע בעצמו אל סיקיון עם עוד תומכים. העניין כולו הסתיים ללא שפיכות דמים מרובה, אם כי ביתו של ניקוקאלס הוצת, אולם הוא נמלט דרך מעבר תת-קרקעי. האנשים שהוגלו מהעיר בתקופת שלטונו הורשו לחזור, ואראטוס הפך למנהיג הזמני של העיר.[8]
החזרת הגולים עוררה בעיה, שכן הללו דרשו חזרה את רכושם, מה שיצר מחלוקות בינם לבין אלו שזכו ברכוש בינתיים. כדי לפתור את הבעיה היה על אראטוס לגייס סכום כסף גדול שלא היה בנמצא. מלך מצרים תלמי השני שלח לו 25 טלנטים זהב, מתוך רצון להשיג בעל ברית חדש במאבקו נגד אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון.[6] אראטוס קיבל את הכסף, אולם הדבר יצר אצלו בעיה, שכן פירוש הדבר היה שהוא מתייצב לצד המצרים במאבקם נגד המוקדונים, והוא חשש מתגובה מוקדונית אלימה.[6] כדי להציל את עירו ממלחמה כזו דאג אראטוס לצרף את סיקיון לליגה האכאית שהייתה גם היא אויבת של מוקדון.[9]
סטרטגוס הליגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אראטוס שרת בחיל הפרשים של הליגה. הוא היה אהוב על מפקדיו כיוון שהיה צייתן והוגן.[10] בשנת 245 לפנה"ס הוא הפך לסטרטגוס הליגה, וכבר בחודשים הראשונים של כהונתו,[11] יצא למסע מלחמה נגד הליגה האיטולית – האויבת המרה ביותר של האכאים באותם זמנים. האיטולים ניסו לשלב בכוח את ערי הליגה הבויאוטית בליגה שלהם, הבויאוטים סירבו ואף כרתו ברית עם האכאים.[11] האיטולים בתגובה יצאו למסע מלחמה נגדם, והבויאוטים ביקשו את עזרת האכאים. אראטוס יצא איפה לבויאוטיה בראש צבא שמנה 10,000 איש.[12]
הכוחות האכאיים תקפו את לוקריס (שהצטרפה זמן קצר לפני כן לליגה האיטולית), כדי לאגף את האיטולים ולהכריח אותם לסגת. אולם הדבר לא הועיל, הבויואטים הובסו בקרב שנערך בכירונאה,[12] ונאלצו לקבל את התנאים האיטוליים.[13]
קורינתוס, נשלטה בידי אלכסנדר בן קרטרוס, אחיינו של אנטיגונוס מלך מוקדון, לאחר שאלכסנדר מרד באנטיגונוס. אולם אותה שנה (245),[14] מת אלכסנדר (ייתכן שהורעל), ואנטיגונוס הציע לאלמנתו ניקאה להינשא לבנו דמטריוס. ניקאה קיבלה את ההצעה, והנישואים חיזקו את מעמדה ואת מעמד אנטיגונוס כאחד, אך גם הפריעו מאוד לליגה האכאית, שכבר גיבשה דעה שכדי להפוך למעצמה המובילה ביוון יש להוציא את מוקדון מהזירה.[15] במועצת הליגה ראו באראטוס את האדם הנכון כדי לכבוש את קורינתוס, על כן החלו לפעול לכך שייבחר כסטרטגוס שנה נוספת, הוא אכן נבחר בשנת 243 לפנה"ס, אם כי ההכנות למבצע צבאי נגד קורינתוס החלו ביוזמתו כבר קודם.[15]
אראטוס החל במבצע בראשית הקיץ של אותה שנה,[15] בעזרת בוגדים מבפנים,[16] הוא הצליח להכניס 400 לוחמים לתוך העיר, והללו לכדו בסערה את מצודת האקרוקורינתוס החולשת על כל העיר.[17] חיל המצב המוקדוני לחם באומץ, אולם נכנע כבר למחרת בבוקר. הקרב כולו נגמר בלי שפיכות דמים מרובה.[18] אראטוס ריכז את אזרחי קורינתוס בתיאטרון של העיר, הוא הציג את עצמו כמשחרר העיר מעולם של המוקדונים, והחזיר להם את מפתחות העיר. לאחר מכן הוא נשא נאום בו הטיף לתושבים להצטרף לליגה האכאית.[19] ואכן כך נעשה.[15] בעקבות נפילת קורינתוס, הצטרפה אל הליגה גם מגארה,[17] ובעקבותיה אפידאורוס וטרויזן.[15]
ההצלחות האכאיות עוררו את חששם של המוקדונים והאיטולים כאחד, והללו כרתו ברית ביניהם במטרה לבלום את ההתפשטות האכאית. אראטוס ותומכיו פירשו את הברית כניסיון להרוס את הליגה האכאית לחלוטין,[20] משום כך כרת אראטוס ברית עם אגיס הרביעי מלך ספרטה. באביב של שנת 241 לפנה"ס, קיבל אראטוס ידיעה שהאיטולים מתכננים לפלוש לשטחי הליגה האכאית. ועל כן ביקש עזרה מאגיס, שנענה מיד והגיע בראש צבא אל מגארה.[21] אולם במהרה גילה אראטוס שאין מדובר בכוח פלישה איטולי-מוקדוני, כי אם בכוח פשיטה איטולי קטן בלבד,[22] לפיכך הוא דחה את עזרתו של אגיס. הייתה לכך סיבה נוספת, הצבא של אגיס היה מורכב ברובו מאזרחים שזכו חזרה בזכויותיהם בעקבות רפורמות שאגיס ערך בספרטה, ואראטוס השמרן חשש מהשפעות שליליות שהללו עלולים להפיץ בליגה.[22] אגיס חזר איפה לספרטה, מה שאפשר לאיטולים לחדור אל הפלופונסוס ולבזוז את פיליני (Pellene), אולם אראטוס הצליח לגרש אותם משם.[23]
אראטוס כרת בסופו של דבר ברית צבאית עם האיטולים בשנת 239 לפנה"ס. פרטי ההסכם לא השתמרו, אולם נראה ששתי הליגות חילקו ביניהן את יוון לאזורי השפעה והתחייבו לסייע זו לזו.[24] אראטוס תכנן לכבוש את אתונה, שבה שהה חיל מצב מוקדוני חזק. הוא ערך סדרת פשיטות על פיראוס, אולם ללא הצלחה רבה.[25][26] שנה לאחר מכן בתיאום עם האיטולים, פתח אראטוס בסדרת מתקפות נגד המוקדונים בפלופונסוס. אמנם ההצלחות לא היו רבות, אולם מלך מוקדון החדש דמטריוס השני לא הצליח להושיע את בני בריתו בפלופונוסוס שהותקפו בידי צבאן של שתי הליגות, מה שגילה לעין כל את חולשתה של מוקדון.
בעקבות ההצלחה, אראטוס נבחר כסטרטגוס הליגה ברציפות עד שנת 235 לפנה"ס. הוא תכנן לצרף את ארגוס לליגה, אולם ארגוס נשלטה אותה תקופה בידי טיראן בשם אריסטומאכוס (Aristomachos) שסירב להצעותיו. אראטוס ניסה לארגן את רציחתו של אריסטומאכוס, אולם נכשל בכך. בעוד הוא מתכנן תוכנית חדשה, נרצח אריסטומאכוס בידי יריב בשם אריסטיפוס (Aristippus), שהפך לטיראן החדש. אראטוס ניצל את המהומה והשתלט על קלאונאי הסמוכה לארגוס.[27] אריסטיפוס לא השלים עם הדבר, ותכנן לכבוש את קלאונאי בהתקפת פתע. אראטוס קיבל מידע על כך, והציב לו מארב בתוך העיר. כאשר אריסטיפוס נכנס לעיר, אראטוס פתח בהתקפה והניס את צבאו משם אריסטיפוס עצמו נהרג. אולם למרות זאת אראטוס לא ניצל את ניצחונו כדי לכבוש את ארגוס עצמה, צעד שגרר ביקורת נגדו מאוחר יותר.[28] נפילת קלאונאי זירזה את לידידאס, (Lydiadas) טיראן מגלופוליס, להצטרף גם כן לליגה האכאית, ובעקבותיו הצטרפו מספר ערים נוספות בארקאדיה.[29]
בשנת 233 לפנה"ס לידידאס נבחר לסטרטגוס הליגה, ובפזיזות הכריז מלחמה על ספרטה. אראטוס נשלח בראש כוח נגד הספרטנים, אולם הללו ביקשו עזרה ממלך מוקדון, ששלח את מצביאו ביתיס אל הפלופונוסוס. ביתיס הביס את אראטוס ליד פילאקיה, ואף נפוצה שמועה שאראטוס עצמו מת.[30][31] אותה שנה הסכים דמטריוס לפנות את חיל המצב שלו מאתונה תמורת 150 טלנטים, אתונה לא יכלה לשלם את הסכום בעצמה, וביקשה עזרה מערים ידידותיות. אראטוס הגיע בעצמו לעיר עם עשרים טלנטים,[32] ככל הנראה במטרה להתחיל משא ומתן על צירופה של אתונה לליגה האכאית.[33]
בשנת 229 לפנה"ס, הצליח אראטוס לשכנע את אריסטומאכוס, אחיו של אריסטיפוס (שתפס את השלטון בארגוס לאחר מות אחיו), לצרף את ארגוס לליגה האכאית בתמורה לכך שייבחר כסטרטגוס בשנה הבאה. בעקבותיו הלכו גם הערים הרמיונה ופילאוס. אולם דווקא ההתפשטות העצומה של הליגה, גרמה לכך שערים כמו אליס ומסניה נבהלו, החלו יותר ויותר להתקרב לאויב הליגה קלאומנס השלישי מלכה החדש של ספרטה.[34] בליגה האיטולית חששו עד כדי כך מפני האכאים, עד שהתירו לקלאומנס לספח את הערים טיגיאה, מנטיניאה, ואורכונומוס, שהיו בברית עמם, העיקר להפוך אותו לכוח שקול נגד אראטוס. קלאומנס אף בנה את מקדש אתנאיון באזור מגלופוליס שהאכאים תבעו לעצמם.[35]
לאחר מכן כבש קלאומנס גם את קאפיאי, וכך יצר למעשה טריז בתוך שטחי הליגה האכאית.[36] אראטוס ניסה להשתלט חזרה על הערים אולם ללא הצלחה.[37] על כן בסוף החורף, או תחילת האביב של שנת 228 לפנה"ס, בתמיכתו הנלהבת של אראטוס,[38] התקבלה במועצת האכאים ההצעה להכריז מלחמה על ספרטה.[39] בקיץ של אותה שנה כבשו הספרטנים את מתידריון בגבול מגאלופוליס.[40] מאוחר יותר באותה שנה הופיע אריסטומאכוס (שנבחר לסטרטגוס כפי שהובטח לו, אולם בפועל היה אראטוס המפקד) עם 20,000 לוחמים בפאלאנטיון ממערב לטיגיאה. לקלאומנס היו אותו זמן 500 איש בלבד, אולם קלאומנס הצליח להימלט מאריסטומאכוס ולחזור לספרטה.[41]
המלחמה הקלאומנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה הקלאומנית
קלאומנס ביצע הפיכה בספרטה, והפך למעשה לשליט יחיד. הוא ביצע בה רפורמות מרחיקות לכת, שהגדילו את צבאו. המאבק התפתח למלחמה שכונתה "המלחמה הקלאומנית", על שם קלאומנס. בשנת 226 לפנה"ס השלים קלאומנס את הרפורמות שלו, ויצא מהעיר בראש צבא. במהלך היעדרותו הצליח אראטוס לכבוש את מנטיניאה ולאסיון, והפעיל לחץ כבד על אליס. אולם כסטרטגוס של השנה הבאה נבחר היפרבטס שהיה מוכשר הרבה פחות. הוא חנה ליד הקטומבאיון הסמוכה לדימי, כדי לחסום את דרכו של קלאומנס, אולם בסתיו התרחש קרב דימי במהלכו נחל קלאומנס ניצחון גדול על היפרבטס. לאסיון נכבשה והוחזרה לאליס בעלת בריתה של ספרטה. בלית אליס (יוון)|אליסאראטוס מיהר לפתוח במשא ומתן עם מלך מוקדון החדש אנטיגונוס השלישי.[42] מלך מצרים תלמי השלישי – אויבה המושבע של מוקדון זעם על כך,[43] והפסיק את התמיכה הכלכלית שהיה מעניק עד אז לאראטוס, והעניק אותה לקלאומנס.[44]
במקביל ניסה אראטוס לסיים את המלחמה בדרכי שלום. התנאים העיקריים שקלאומנס הציב היו מינויו ל"הגמון" של הפלופונסוס, ואת השליטה בקורינתוס. אולם במהרה התברר שכל אחד מהצדדים ראה את ההסכם בצורה אחרת, האכאים ראו בתואר הגמון תואר מכובד אך חסר השפעה, בעוד קלאומנס ראה בו תואר המסמל שליטה למעשה.[45] הצדדים היו אמורים להיפגש ולדון בהסכמים בעיר לירנה ליד ארגוס, אולם שטף דם פתאומי מנע מקלאומנס להגיע,[42] מה שאפשר לאראטוס לסיים את השיחות עם מלך מוקדון, ולדחות את הצעותיו של קלאומנס.[46] בשנת 225 לפנה"ס 21,300 לוחמים מוקדונים חדרו לפלופונסוס. אראטוס נפגש בעצמו עם אנטיגונוס, בתחילה הוא חשש מהמפגש בשל הסכסוך רב השנים בין הליגה האכאית שתחת הנהגתו ובין מוקדון, אולם אנטיגונוס העריץ את אראטוס כך שהם הסתדרו ואף הפכו לידידים.[47] בשנת 222 לפנה"ס צבאו של אנטיגונוס נפגש עם צבאו של קלאומנס לקרב מכריע, הצבא הספרטני הגיע לכל היותר לגודל של שני שלישים מהצבא המוקדוני.[48] הקרב כונה קרב סלאסיה, והסתיים בתבוסה ספרטנית מוחצת, קלאומנס נמלט לספרטה ויחד עם כמה מידידיו הפליג לאלכסנדריה שבמצרים.[49] אנטיגונוס כבש את ספרטה ללא מצור ונהג בתושביה ברוחב לב. חודש מוסד האפוראט[50] נציב מוקדוני הושאר בספרטה וכל הרפורמות הקלאומניות בוטלו.[51]
מלחמת בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת בעלות הברית (220–217 לפנה"ס)
לאחר המלחמה נחתם הסכם שלום בין מוקדון, האכאים, וערים יווניות רבות נוספות. ההסכם קבע שאם אחת מהן תותקף כל האחרות יחויבו לסייע לה. ההסכם כונה ה"סימאכיה" ("ברית"), והוא הפריע מאוד לליגה האיטולית, שסמכה תמיד על העובדה שמוקדון תצמצם את השפעת האכאים והאכאים יצמצמו את השפעת מוקדון.[52] אולם בשנת 221 לפנה"ס מת אנטיגונוס, ואחיינו פיליפוס החמישי בן ה-17 הוכתר כמלך מוקדון. האיטולים סברו שכאשר מולך על מוקדון מלך צעיר וחסר ניסיון, יוכלו לנצל זאת כדי להשתלט על שטחים חדשים בפלופונוסוס.[53] אלא שלרוע מזלם בהדרגה הם החלו מאבדים לאבד את בעלי בריתם הפלופונוסיים. העיר מסניה החלה להתקרב אל האכאים,[54] הדבר החריד את האיטולים, משום שהצטרפות של מסניה אל הליגה האכאית, פירושה שאליס וספרטה בלבד נותרות מחוץ לתחום שלטונם של האכאים בפלופונסוס. על כן היו האיטולים נחושים למנוע זאת בכל מחיר.[55] הסיעה הלוחמנית באספה האיטולית, שבראשה עמדו דורימאכוס וסקופאס, הטיפה ללא הרף למסע מלחמה נגד מסניה. היה זה לכאורה הזמן המושלם למסע מלחמה כזה, מסניה גילתה תוקפנות כלפי שליחים איטוליים, מה שלא ייתן לאכאים תירוץ להתערב. לספרטנים היה סכסוך ישן עם המסינים[56] כך שגם הם לא התערבו. ואליס הייתה מקורבת מדי אליהם ולא היה סיכון שתבגוד. מלך מוקדון היה לפי סברת האיטולים נער חסר ניסיון ולא יתערב. כיבוש מסניה ייתן לאיטולים תהילה וכבוד, ויחזק את מעמדם ביוון כולה.[57] בסופו של דבר באביב של שנת 220 לפנה"ס גייס סקופאס את כל צבא הליגה ברִיוֹן (Ρίων, Rhion) שבמפרץ הקורינתי, והחל להעביר אותו אל הפלופונסוס. התוכנית הייתה לעבור דרך פַּטְרָאי פאראי וטריטאיה, עד לאליס, ומשם לפיגאליאה, עיר שהייתה חברה בליגה האיטולית ושכנה בסמוך למסיניה. שלוש הערים הראשונות היו בשליטת האכאים, אולם סקופאס הבטיח שאין בכוונתו לפגוע ברכוש ובנפש.[58] הבטחה שאותה לא קיים, וחייליו כן בזזו ושדדו באזורים אלו.[59]
אולם במסניה כבר היו מוכנים להתקפה האיטולית, ולמעט ביזה לא היה באפשרות סקופאס לעשות דבר. המסנים שיגרו שליחים אל האכאים, שקיימו אותו זמן את האספה השנתית שלהם. לתלונות נגד האיטולים הצטרפו, בעידודו החשאי של אראטוס, גם אנשי פטראי ופאראי שהתלוננו על הביזה בארצם. אותו זמן שימש כסטרטגוס הליגה האכאית טימוקסנוס, שנחשב למתון שרצה לשמור על יחסים טובים עם האיטולים. טימוקסנוס הפסיד בבחירות שנערכו זמן קצר לפני כן לטובת אראטוס האנטי-איטולי, אולם באופן רשמי עדיין החזיק טימוקסנוס בתפקיד ולא שש להכריז מלחמה. אולם אראטוס ותומכיו הצליחו לבסוף לגרום לכך, והתקבלה במועצה ההחלטה "לעזור למסנים".[60] טיקסומנוס עדיין קיווה להחזיק את השלום זמן רב ככל האפשר, אולם אראטוס הקדים את כהונתו בחודשיים, והחל בגיוס כללי. את הכוחות המגויסים ריכז במגלופוליס. המסנים הגישו בקשה רשמית להצטרף לסימאכיה המוקדונית-אכאית, אולם אראטוס השיב להם שאין בסמכות האכאים לעשות זאת ללא אישורו של מלך מוקדון. אולם כן הסכים לסייע להם אם יעבירו בני ערובה מבני עירם אל ספרטה שתשמור אותם עבור הליגה.[61]
אראטוס הודיע לאיטולים שעליהם לפנות את שטחי מסניה במהירות האפשרית בלי לפגוע בשטחים אכאיים. האיטולים נדהמו, והודיעו שתוך יומיים יפנו את האזור. הם לא רצו להסתכן במלחמה, ועל כן שלחו הודעה אל בירתם שהם זקוקים לצי כדי לחזור חזרה לאליס. אריסטון, הסטרטגוס האיטולי, שלח במהירות צי כזה, אולם אראטוס לא בטח באיטולים, ועם 3,000 רגליים ו-300 פרשים עקב אחריהם ממרחק בטוח. האיטולים חששו שאראטוס מתכנן למעשה לתקוף אותם בהפתעה, וניסו ללא הרף לחמוק מהמעקב שלו. בסופו של דבר התנגש כוח איטולי תחת פיקודו של דורימאכוס, בכוח של אראטוס באזור קאפיאי. האכאים נחלו תבוסה, ונמלטו למגלופוליס. דורימאכוס, שיכור ניצחון בזז את סיקיון עיר מולדתו של אראטוס, ולאחר מכן נסוג דרך מצר קורינתוס חזרה לאיטוליה.[62]
כשחזר אראטוס עם שאריות צבאו לאכאיה, הוטחה כנגדו ביקורת כבדה, ונטען שפיזר את צבאו בפזיזות מתוך אמונה עיוורת שסקופאס ודורימאכוס כבר עזבו את הפלופונסוס. אראטוס הדף את גלי הביקורת, ומתוקף תפקידו, הצליח להעביר באספה הכרזה לזמן את נציגי מוקדון, אפירוס, אקארנאניה, פוקיס, ובויאוטיה, ולבקשם לצרף את המסנים לסימאכיה. פיליפוס מלך מוקדון הצעיר הגיע לקורינתוס, ומתוקף תפקידו כמנהיג הסימאכיה, דרש משאר הנציגים להיפגש עמו שם. ההתכנסות התעכבה, משום שפיליפוס נאלץ לפנות לטיגיאה כדי להפסיק מלחמת אזרחים שפרצה בספרטה.[63][64] אולם כשהתכנסה לבסוף האספה בקורינתוס, הציגו האכאים סדרה של פגיעות איטוליות ברכוש ובנפש של ערים חברות הברית. חלק מהתביעות היו ישנות מאוד, אולם פיליפוס ידע שאם הוא אינו רוצה שהברית שבנה דודו תתפורר הוא חייב להיענות לדרישתם ולהכריז מלחמה על האיטולים.[65] בקורינתוס הכינו האכאים מסמך רב סעיפים, המפרט את יעדי המלחמה, שהוצגה כמלחמת קודש, לשחרור העיר הקדושה דלפי שנשלטה בידי האיטולים.[66] על כן הוכרזה קבלתה של מסניה לברית, והוכרזה מלחמה על האיטולים.[67] המאבק התפתח למלחמה שכונתה "מלחמת בעלות הברית", שנמשכה שלוש שנים. לאחר סדרת ניצחונות שהשיגו המוקדונים, הסכימו האיטולים לחתום על "שלום נאופקטוס", שסיים את המלחמה. אולם לאכזבתו של אראטוס ההסכם הועיל יותר למוקדונים ופחות לאכאים.
המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אראטוס לא הסתדר עם פיליפוס, בין היתר משום שפיליפוס ניהל רומן עם אשתו של אראטוס.[68] פיליפוס ביצע טבח בתושבי מסניה, מה שהכעיס מאוד את אראטוס והקרע ביניהם החריף.[69] מלך מוקדון החליט שהגיע הזמן להיפטר ממנו, הוא שלח את אחד ממצביאיו טאוריון שמו, והלה מהל רעל בתוך יינו של אראטוס. אראטוס החל להיות חולה, הוא חשד באשם האמיתי במצבו, אולם לא אמר דבר לאיש. עם זאת כאשר אחד מידידיו הביע פליאה על מצבו אראטוס השיב "כזה הוא השכר של ידידות מלכותית".[70][71] הוא מת על פי ההשערות במהלך שנת 213 לפנה"ס. לאחר מותו התעוררה מחלוקת באשר למקום קבורתו, האכאים רצו לקוברו באיגיון, מקום מושבה של אספת האכאים. אולם בני סיקיון דרשו לקוברו בסיקיון עיר הולדתו. העניין הובא למשפט האורקל מדלפי שקבעה שאראטוס ייקבר בסיקיון. קבורתו נעשתה בטקס רב רושם בהשתתפות כל אנשי העיר.[72]
ידוע על אחד מבניו שנקרא גם כן אראטוס, וכונה אראטוס הצעיר. גם נכדו נקרא בשם זה. הן הבן והן הנכד שימשו כסטרטגים של הליגה. פלוטרכוס טוען שבזמנו צאצאיו האחרונים של אראטוס חיו בפיליני.[73]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א–ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
- F. W. Walbank, Aratos of Sicyon (1933)
- Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
- F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
- F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
- F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
- Peter Green. Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
- Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
- F. W. Walbank, Philip V of Macedon (1940)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיי אראטוס מאת פלוטרכוס.
- אראטוס מסיקיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 2.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 3.
- ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 4.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 5.
- ^ .F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p, 246
- ^ 1 2 3 גולן, עמ' 340.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 6.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 7–9.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 9–10.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 11.
- ^ 1 2 גולן, עמ' 343.
- ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 17.
- ^ פוליביוס, ספר עשרים, 4–5.
- ^ .F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p, 250
- ^ 1 2 3 4 5 גולן, עמ' 344.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 18–20.
- ^ 1 2 פוליביוס, ספר שני, 43.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 21–22.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 23.
- ^ גולן, עמ' 345.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אגיס", 13.
- ^ 1 2 גולן, עמ' 348.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 31–32.
- ^ גולן, עמ' 349.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 33–34.
- ^ גולן, עמ' 351.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 25–28.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 29.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 30.
- ^ באתונה, שתושביה שנאו את אראטוס בשל הפשיטות על עירם בשנת 239, נערכו חגיגות לרגל הבשורה.
- ^ גולן, עמ' 353.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 34.
- ^ גולן, עמ' 358.
- ^ גולן, עמ' 359.
- ^ פוליביוס, ספר שני, 46 ואילך.
- ^ גולן עמ' 360.
- ^ פלוטרכוס "חיי קלאומנס" 4.
- ^ F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius pp 244–255
- ^ גולן עמ' 361.
- ^ פלוטרכוס "חיי אראטוס" 35.
- ^ גולן עמ' 362.
- ^ 1 2 גולן עמ' 364
- ^ Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, 258
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Achean disintegration, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 464
- ^ Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, 259
- ^ פוליביוס, ספר שני, 50.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 43.
- ^ 278 F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius p
- ^ פוליביוס, ספר שני, 69.
- ^ 288 F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius p
- ^ גולן עמ' 372
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Social War, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 474
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 3.
- ^ F. W. Walbank, Philip V of Macedon (1940) p 24
- ^ גולן עמ' 377.
- ^ בנוגע לשליטה בחבל דנתאליה. השוו גם: טקיטוס, "ספרי השנים", ספר רביעי, 43.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 5.
- ^ גולן עמ' 378.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 6.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 7.
- ^ גולן עמ' 379.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 13.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי 22.
- ^ גולן עמ' 381.
- ^ גולן עמ' 382.
- ^ .F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius vol 1, p 473
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 26. המסנים דחו את ההצעה (שם, סעיפים 31–33).
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 49.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 50–51.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 52.
- ^ פוליביוס, ספר שמיני, 14.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 53.
- ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 54.