חוג הפועלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ארבעטער רינג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוג הפועליםיידיש: אַרבעטער רינג) הוא ארגון יהודי שלא למטרת רווח המקדם צדק חברתי וכלכלי, את הקהילה היהודית וחינוך כולל לימודי יידיש ותרבות אשכנזית. הוא מפעיל בתי ספר ותוכניות לחינוך ביידיש ותוכניות שנתיות של קונצרטים, הרצאות וחגיגות בנוסח חילוני של חגים. לארגון יש סניפים בכל צפון אמריקה, מטה ארצי בניו יורק והוא כולל כ-11000 חברים. בבעלותו מחנה קיץ בהופוול ג'נקשן (Hopewell Junction) בניו יורק אותו הוא מפעיל הנקרא קמפ קינדער רינג. הוא מפעיל גם אתר נופש למבוגרים בברונקס.

הארגון הוקם בניו יורק ב-1892 על ידי מהגרים יהודים דוברי יידיש ממזרח אירופה. ב-1900 הוא הוקם כארגון ארצי.[1] בתחילה פעל חוג הפועלים כחברה לעזרה הדדית שעוזר לחבריו להסתגל לחיים החדשים באמריקה. הוא סיפק ביטוח חיים, עזרה במצב של אבטלה, ביטוח בריאות, שירותי קבורה והשכלה כללית דרך הסניפים שלו ברחבי ארצות הברית. תוך זמן קצר הצטרפו לארגון הבונד שהיו סוציאליסטים ממוקדים יותר מבחינה פוליטית שדגלו ברעיון של אוטונומיה תרבותית ביידיש כדרך להתנגד להתבוללות. החוג הקים את פאלקסבינע – קבוצת תיאטרון יידיש וקידם אמנויות יהודיות ומוזיקה וכן תוכניות לימודים לילדים ומחנות קיץ ביידיש. הייתה לו השפעה רבה בתנועת העבודה והוא צמח ליותר מ-84,000 חברים במאת סניפים בצפון אמריקה הוא גם נעשה מעורב בעיתן היידי "פארווערטס" ותפעל בתי אבות, מרפאות ושירותים אחרים.

מבחינה פוליטית התרחק החוג מסוציאליזם ונטה לליברליזם בתקופת הניו דיל. בשנות ה-60 החל לרדת מספר החברים בחוג כשיהודים הצטרפו למעמד הבינוני ועברו מן הערים לפרוורים וחוג הפועלים לא נראה כבר חיוני כפי שראו אותו קודם לכן. במאה ה-21 סיים הארגון את תוכנית הביטוח הרפואי שלו, ייעל את פעילויותיו, נפרד מהפארווערטס וחזר לשליחותו לחינוך ולקידום קהילה יהודית, תרבות יידיש חילונית ואקטיביזם למען צדק חברתי. הוא מכר את הבניין שהיה לו באיסט סייד ועבר למשרדים חדשים במרכז גרמנט (Garment Center) ב-2011.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלה עד 1930[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הפוגרומים הידועים כסופות בנגב בשנים 1881 ו-1882 נמלטו ממזרח אירופה יותר משני מיליון יהודים דוברי יידיש והיגרו, ברובם, לארצות הברית ורבים מהם לניו יורק. הם הגיעו, בדרך כלל, חסרי פרוטה ורובם המכריע הצטרף לתעשיית הביגוד המתפתחת במהירות אבל נצלנית. אחרים מצאו עבודה כרוכלים, תכשיטנים, כובסים, מורים לעברית ובעלי חנויות. כדי לעזור אחד לשני בהסתגלות לחיים החדשים באמריקה הם יצרו אגודות לעזרה הדדית. חוג הפועלים נוסד בניו יורק ב-4 בספטמבר 1900 כארגון ארצי שהתפתח מחברת חוג הפועלים של ניו יורק שנוסד ב-1892 על ידי חייטים ויצרן כובעים יהודים.[2] הוא סיפק, מיד לחברים בו ביטוח חיים, עזרה מסוימת למובטלים, ביטוח רפואי, אינטראקציה חברתית כמו ריקודים. מטרתו הכללית הייתה לעזור לפתח אצל הפועלים תחושת סולידריות, נקודת מבט נאורה, חתירה על ידי אחדות להשגת השפעה ולהביא ליום בו יהיו חופשיים לגמרי מניצול ודיכוי.[3] שלא כמו קבוצות אחרות לעזרה הדדית הייתה לארגון סדר יום סוציאליסטי שלקחו אותו ברצינות. הוא פעל לביטול עבודת ילדים, לייסוד ביטוח סוציאלי ולקצר את יום העבודה.[4] הארגון התחיל להקים רשת ארצית של סניפים אוטונומיים זמן קצר אחרי ייסודו שסיפקו שירותים שונים לחברים בהם.[5] מ-1905 ההגירה המואצת לארצות הברית בעקבות פוגרומים נוספים ברוסיה הביאה אתה בונדיסטים בעלי תודעה פוליטית מפותחת. הבונדיסטים דגלו ברעיון של אוטונומיה תרבותית ביידיש אנטי ציונית ובזהות יהודית חילונית. רעיון זה נתמך במערכת חינוך ובספרות ביידיש. רבים מהבונדיסטים הצטרפו לחוג הפועלים ודחפו להילחם בעבודה נצלנית וכן להרחיב את הפעילות הלאומית לכיוון חינוך ביידיש ולהתמקד בתרבות ביידיש ולא רק להסתפק בעזרה כלכלית. רבים מן החברים הוותיקים טענו שהארגון יכול, בקושי, להרשות לעצמו לתת את העזרה המסורתית לחברים בו. ויכוח זה התקיים במשך עשרים שנה. חיים ז'יטלובסקי והבונדיסטים הצליחו לשכנע להקים מגוון של פעילויות תרבותיות שנועדו להביע ולהביע את הרוח היהודית החילונית, כמו פאלקסבינע – להקת תיאטרון ביידיש שהוקמה ב-1915, הוצאת ספרים ביידיש, תזמורת ותערוכות אמנות שנתמכו על ידי הסניפים ברחבי המדינה. כמו כן בתי ספר ללימוד יידיש אחרי הצהריים לילדים ובני נוער (פעילות זו החלה ב-1918), הרצאות למבוגרים וכתב העת הספרותי והפוליטי של הארגון דער פריינד וכתב עת פדגוגי – אונדזער שול עבור המורים.[3]

אחרי סדרת שביתות של פועלי טקסטיל בניו יורק שהחלה ב-1910 נעשה חוג הפועלים בעל השפעה בתנועת העבודה האמריקאית.[3] בד בבד המשיך חוג הפועלים בתפקידו כחברה למתן שירותי עזרה הדדית. ב-1920 הוא הקים סנטוריום לחולי שחפת שם יכלו החברים לקבל טיפולים בחינם במשך תשעה חודשים.[6] ב-1920 הגיע הארגון לשיא במספר החברים – 84,000, 125 בתי ספר בכל המדינה[4] וסניפים רבים. כך, למשל, היו באזור פילדלפיה 17 סניפים ב-1924.[5] אבל במהלך אותו עשור חברים בחוג שאהדו את המפלגה הקומוניסטית פתחו במאבק כוחות בארגון הלאומי של החוג וברבים מן הסניפים אבל הם נדחו ב-1929 ויצרו ארגון נפרד כשהם לוקחים אתם כ-5,000 חברים וכמה מוסדות כמו קמפ קינדערלאנד.[3][7]

1930 עד 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית המאה ה-20 המשיך חוג הפועלים לתפעל בתי אבות ומרפאות, שירותי קבורה וביטוח רפואי וביטוח חיים ברי השגה. הוא הקים את קמפ קינדער רינג במקום קמפ קינדערלאנד והמשיך להיות מעורב בתפעול העיתון "פארווערטס". שני הארגונים חלקו אותו בנין בניו יורק. הארגון המשיך להדגיש חינוך ביידיש ולתמוך באמנויות כמו תיאטרון – פאלקסבינע ומוזיקה – מקהלות. וכן בעזרה הדדית. הוא הדגיש צדק חברתי כמו התנגדות לדיכוי יהודי ברית המועצות ותמיכה במאמצי סיוע הומניטריים כשנקודת המבט הפוליטית שלו התרחקה מסוציאליזם לעבר הליברליזם בתקופת הניו דיל. חבריו תמכו, בהתלהבות, ככניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ואפילו התחילו לתמוך במדינת ישראל.[4][5][8]

מתחילת שנות ה-60 ירד, בהדרגה, מספר החברים בחוג עד שהגיע ל-60,000 בשנות ה-80.[4] כאשר החילה תוכנית בריאות פדרלית ב-1966 נעשתה תוכנית הבריאות של החוג פחות נחוצה.[5] ד"ר ברנט זומהוף (Barnett Zumhoff), נשיא הארגון אז, הסביר ב"ניו יורק טיימס" ב-1985 שבשל פתיחת אפשרויות בפני יהודים בחברה האמריקאית, מעברם למעמד הבינוני ופיזורם הגאוגרפי מהערים לפרוורים ולערים קטנות לא היה החוג חיוני יותר לקהילה היהודית כפי שהיה קודם. החברים בו כבר לא היו פועלים ברובם אלא בעלי עסקים קטנים, בעלי מקצועות חופשיים ומורים. עם זאת החוג סבר שהוא מציע חלופה חילונית לקהילות בבתי כנסת ולקבוצות ציוניות בשמרו על תרבות יידיש אשכנזית.[4]

ב-1996 ירד מספר החברים ל-28,000. הוא ראה בעצמו כארגון היחיד המקדם תרבות יידיש. הוא המשיך ללמד שפה ותרבות יידיש, לקדם חיי קהילה יהודים חילוניים ואמנויות יהודיות, לספק עזרה ותוכניות ביטוח ולתפעל בתי אבות, בתי ספר ומחנות קיץ. כמו כן קיים אירועים בחגים היהודיים בהם פורשה ההיסטוריה היהודית ברוח החילונית של חוג הפועלים.[5][9] הוא המשיך בסדר היום הליברלי שלו כשהוא תומך, למשל, בביטוח בריאות כללי. נשיא הארגון אז, מארק מלוטק אמר: "זהו ארגון שאומר ששפת האנשים שנרצחו במזרח אירופה הייתה יידיש... יש תרבות יידיש תוססת שיש לשמור אותה. בלי זה הלב והנשמה באמת ייעלמו.[9]

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון של המאה ה-21 הפסיק הארגון את תוכנית ביטוח הבריאות שלו וסגר את בתי האבות, ייעל את פעילויותיו, התנתק מעיתון "פארווערטס", שכר מנהלת חדשה – אן טובק (Ann Toback) ב-2008, ארגן מחדש את הוועד המנהל ומינה נשיא חדש – מאדלון בראון (Madelon Braun) ב-2010.[8][10] הוא חזר להתמסר לפעילות חינוכית וקידום הקהילה היהודית, תרבות יידיש ואקטיביזם למען צדק חברתי.[11] "התוכנית היא לאתחל מחדש על ידי הצעת משהו שהחוג מרגיש שהיהדות הדתית נכשלה לספק: חינוך לזהות תרבותית יהודית המשתמשת בדת כטריגר לאקטיביזם ומתקשרת עם מורשת של קדמה ומחויבות לערכים אוניברסליים".[10] הארגון מכר את הבניין הקודם שלו באיסט סייד ועבר משרדים חדשים במרכז גרמנט במנהטן.[12]

ב-2010 מנה החוג 10,000 חברים ב-20 סניפים. טובאק אמר: "ביטוי היהדות שלנו הוא על ידי אקטיביזם ואנו גם מאמינים שאנשים צעירים מגיעים לאקטיביזם בהיותם יהודים משכילים. שני הדברים הולכים יחד".[10] בכך שממשיכים ללמד ילדים יידיש "זו דרך לפתוח את מוחותיהם ונשמותיהם למשהו הנמצא בעבר הקולקטיבי שלנו ומאוד חשוב להתחבר אליו.[10]. ב-2012 הזמין החוג מחקר שהראה שאחד מכל שישה יהודים אמריקאים "מחפשים ביטוי יהודי ומחויבות בצורה אקטיבית מחוץ לבית הכנסת.[13] היום ממשיך החוג להפעיל את מחנות הקיץ שלו, תומך בפעילות קהילתית, מתאם את הסניפים ברחבי הארץ ומשתף פעולה עם תוכניות לימוד בבתי ספר.[14] הוא כבר לא מהווה חברה לעזרה הדדית. הוא מפעיל שבעה בתי ספר (קינדערשול) ומציע את תוכנית הלימודים הנרחבת ביותר בעולם ללימודי יידיש ומשתף פעולה עם New Yiddish Rep (תיאטרון ביידיש) ללימוד יידיש דרך תיאטרון.[15] הפעילות למען צדק חברתי שלו כוללת התנגדות לנוהלי עבודה לא הוגנים, רצח עם וגזענות ותומך בבקרה על נשק, ביחסים איתנים בין ארצות הברית וישראל.[16] הוא תומך בזכויות אזרח, בשימור סביבתי, בשוויון לנשים, בהעלאה בשכר מינימום ובהפרדה של דת מהמדינה.[17][15]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כארגון שהיה קשור בצורה אורגנית לתנועת העבודה היהודית ההיסטורית רבים ממנהיגי החוג היו מעורבים בה מתחילתה עד תחילת המאה ה-21 דרך העיתון "פארווערטס". הביטאונים העיקריים שלו היו "דער פריינד" ביידיש ו-"The Workmen's Circle Call" באנגלית.[18] מ-2005 עד 2009 פרסם הארגון את כתב העת "Jewish Currents" ושלח אותו לחברים בחוג.[7][19]

תוכניות לנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה לנוער של חוג הפועלים בראשית דרכו הייתה ליגת החוג הצעיר של אמריקה (Young Circle League of America) שנוסדה ב-1930.[20] הקבוצה זיהתה עצמה "בראש ובראשונה כארגון העוסק בתרבות" – תומך בהרצאות, דיונים ותוכניות חינוכיות ופנאי לחבריו.[20] The YCLA also published its own magazine, The Call of Youth.[20]

ארבעטער רינג מנהל שבעה בתי ספר (ביידיש "קינדערשול") אחרי הצהריים ובימי ראשון מבית הספר היסודי עד חטיבת הביניים.[21] בתי הספר האלה נמצאים בצפון-מזרח ארצות הברית ובשיקגו.[15] בתי הספר האלה מדגישים את לימוד ההיסטוריה היהודית, תרבות יהודית, כולל מוזיקת כליזמר ובישול יהודי מסורתי בנוסף לשפת היידיש והתרבות בסביבתם. התלמידים לומדים לשיר שירים ביידיש וכן באנגלית ובעברית. כשתלמיד מסיים את לימודיו בקינדערשול, כאשר הוא היא מגיעים לגיל 12 נערך טקס בר/בת מצווה חילוני הנקרא התחלה (commencement). התלמידים כותבים מאמר, מאמר על תולדות המשפחה וסקירה על השירות לקהילה אותו ביצעו במשך השנה. בטקס עצמו התלמידים מרצים על נושא המחקר שלהם ולעיתים קרובות, גם מספרים את סיפור המשפחה שלהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגית כהן, נפלאות בעולם החדש: ספרים וקוראים ביידיש בארצות הברית 1890-1940, האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 298
  2. ^ ל. פאגעלמאן, אונזער רינג. ניו יורק, 1931
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Wax, Dustin M. "'Brother, Friend, Comrade': The Workman’s Circle and Jewish Culture, 1900–1930", dwax.org, July 28, 2000, accessed November 9, 2014
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Margolick, David. "Workmen's Circle: 85 Years of Aid to Jews", The New York Times, November 10, 1985, accessed November 8, 2014
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Felsten, Judith "Register of the Records of the Workmen's Circle, Philadelphia District, 1931–1968", October 1982, accessed July 1, 2017
  6. ^ Fraternal Monitor, Vol.XXX, Issue No. 9, April 1920, p. 9
  7. ^ 7.0 7.1 Berger, Joseph. "Jewish Currents Magazine and a Longtime Adversary Decide to Merge", April 13, 2006, accessed November 9, 2014
  8. ^ 8.0 8.1 Hirsch, Deborah. "With Appointment of New President, the 'Circle' Now Comes Full Circle", Jewish Exponent, November 11, 2010, accessed November 8, 2014
  9. ^ 9.0 9.1 Greene, Donna. "A Keeper of the Flame of Jewish Culture", The New York Times, November 3, 1996, accessed July 1, 2017
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Beckerman, Gal. "Storied Jewish Group Tries to Reboot", The Forward, December 8, 2010, accessed November 8, 2014
  11. ^ Robinson, George. "Rock-a-bye, My Baby, with a Yiddish Melody", The Jewish Week, January 24, 2012, accessed July 1, 2017
  12. ^ Leon, Masha. "Workmen’s Circle/Arbeter Ring Sets Up Shop in New York City’s Garment District", The Forward, October 21, 2011, accessed November 8, 2014
  13. ^ "One in 6 unaffiliated U.S. Jews seeking Jewish expression, poll finds", Jewish Journal, October 10, 2012, accessed July 1, 2017
  14. ^ "National Communities"; "Jewish Learning"; "Yiddish Language", The Workmen's Circle, accessed July 1, 2017 ; Crowley, Chris. "Inaugural Taste of Jewish Culture Festival Will Feature Mile End, Shelsky’s, Breads Bakery", Grub Street, New York magazine, July 27, 2014; and Lombroso, Linda. "Keeping Yiddish alive: Festival in Valhalla will feature klezmer music from local musicians", LoHud.com, July 25, 2011 July 1, 2017 11, 2014
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Toback, Ann. Workman's Circle Newsletter, Fall 2016, pp. 1–2
  16. ^ "Workmen’s Circle Statement in Response to the Leadership of Conference of Presidents", The Workmen's Circle, November 3, 2014
  17. ^ J-Source: searchable, online knowledge hub and learner’s guide to the progressive, secular Jewish experience", The Workmen's Circle, accessed November 11, 2014
  18. ^ Workmen's Circle
  19. ^ "Welcoming Our New Workmen's Circle Readers", Jewish Currents, accessed November 9, 2014; and "The Future of Jewish Currents", Jewish Currents editor's blog, March 16, 2009, accessed July 12, 2017
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Y. Murray Goldman, "YCLA – Fraternal Order for Progressive Youth," The New Leader [New York], vol. 20, no. 18 (May 1, 1937), pg. 9.
  21. ^ Zumoff, Barnett. "The Secular Yiddish School and Summer Camp: A Hundred-Year History", Jewish Currents, August 9, 2013, accessed July 12, 2017