ארבעים הילדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תזמורת ארבעים הילדים בשנת 1924, כנראה בירושלים

ארבעים הילדים (አርባ ልጆች, באמהרית: ארבע ליג'וץ') היו קבוצת יתומים ארמנים שנמלטו מרצח העם הארמני בטורקיה ואומצו על ידי יורש העצר של האימפריה האתיופית, ראס טפרי מקונן (לימים היילה סלאסי, קיסר אתיופיה). לתזמורת ארבעים הילדים נודעה השפעה ניכרת על התפתחות המוזיקה האתיופית המודרנית במאה העשרים.

בשנת 1924 עלה טפרי לרגל לירושלים בדרכו למסע דיפלומטי באירופה. בכניסה לכנסיית הקבר קיבלה את פניו תזמורת צועדת של ארבעים יתומים מארמניה. בעקבות התרשמותו העמוקה מהתזמורת ביקש טפרי את אישור הפטריארך הארמני של ירושלים לאמץ את הילדים ולהביאם עמו לאתיופיה.

כעבור ארבעה חודשים שבה משלחתו של טפרי מאירופה ואספה את ארבעים הילדים בנמל פורט סעיד. להובלת התזמורת מונה קוורק נלבנדיאן (Kevork Nalbandian), גולה ארמני בקהיר ששימש בטורקיה כמוביל מקהלות, מלחין ומורה למוזיקה. ב-6 בספטמבר 1924 הגיעו ארבעים הילדים לאדיס אבבה ולאחר שנה של חזרות החלו להופיע כתזמורת האתיופית הרשמית הראשונה. התזמורת ליוותה את הקיסרית זאודיתו במסעותיה עד פטירתה בשנת 1930. באותה שנה, בה הוכתר ראס טפרי לקיסר אתיופיה, הלחין נלבנדיאן את המארש טפרי. מארש זה, שחובר על ידי יופתחה נגוסה (Yoftehé Negusé), היה להמנון הלאומי האימפריאלי משנת 1930 עד המהפכה האתיופית בשנת 1974.

ערב הפלישה האיטלקית לאתיופיה נמנו כמאתיים וחמישים מוזיקאים בתזמורות הרשמיות השונות הפזורות ברחבי אתיופיה.[1] עם תום הכיבוש האיטלקי של אתיופיה בשנת 1941 הוסיפו קוורק נלבנדיאן ואחיינו נרסס נלבנדיאן לנצח על תזמורת ארבעים הילדים, לצד מוזיקאים ארמנים נוספים שהכשירו אמנים מקומיים. לנרסס נלבנדיאן מיוחסת תרומה מכרעת בעידוד זמרים מקומיים להצטרף להופעות התזמורת. באתיופיה שויכו זמרים נודדים (אזמרים) למעמד חברתי נמוך, בדומה למעמד המוזיקאי בחברה המערבית בימי הביניים. לעומתם, הזמרים שטיפח נלבנדיאן וממשיכיו הפכו לכוכבים מוזיקליים נערצים.

עד תום מלחמת העולם השנייה קמו שורה של תזמורות אתיופיות, שרובן הוכשרו על ידי אירופאים וארמנים, הבולטות שבהן היו תזמורת הצבא, תזמורת המשטרה ותזמורת שומרי הראש הקיסריים. זו האחרונה נוהלה על ידי אלכסנדר קונטורביץ', כנר פולני בן-כיתתו של יאשה חפץ, שהוזמן על ידי סלאסי לאתיופיה בשנת 1944. חנוכת תיאטרון היילה סלאסי בשנת 1955 מסמנת את תחילת תור הזהב של המוזיקה האתיופית, שהסתיים כעבור עשרים שנה עם נפילת האימפריה ועליית שלטון הדרג.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]