ארבע אמהות
ארבע אמהות הייתה תנועת מחאה אשר הוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים, על ידי תושבות ותושבי הגליל העליון בישראל ומשפחות לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אשר במהלכה פלש צה"ל ללבנון, ושמטרתה הייתה שנויה במחלוקת בציבור הישראלי. כשנה לאחר פרוץ המלחמה, במאי 1983 כאשר מניין ההרוגים הגיע לכ-500, מכתב ששלחה למערכת "דבר" מורה מתל אביב, הביא להקמת תנועת "הורים נגד שתיקה" שפעלה למען נסיגה משטחי לבנון. תנועה שמטרתה הייתה דומה לתנועת "ארבע אמהות" שהוקמה שנים אחר כך, והייתה לה מקור השראה[1]. רוב פעילות הארגון היו אימהות לחיילים[2]. ב-20 במאי נערך כנס ראשון של התנועה בו השתתפו השחקנית חנה מרון והפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל[3]. יומיים אחר כך כשלושים הורים ערכו הפגנה ראשונה מול משרד ראש הממשלה בירושלים[4], וגם בחיפה[5]. שבוע אחר כך נערכה הפגנה נוספת בה השתתפו כבר כאלפיים איש[6]. ב-31 במאי 1983 נפגש שר הביטחון משה ארנס עם שש אמהות חברות התנועה, אך הוא הודיע להם חד משמעית שהוא נגד נסיגת צה"ל מלבנון[7]. התנועה המשיכה במאבקה ובמרץ 1985 כבר מנתה כ-20,000 חברים[8].
ביוני 1985 נסוג צה"ל מרוב השטחים שכבש בלבנון ונערך על שטח בדרום לבנון שהוכרז כרצועת הביטחון[9]. בשלב זה התפרקה תנועת "הורים נגד שתיקה", מאחר שסברה שהשיגה את מטרתה (השהייה ברצועת הביטחון הייתה אומרה להיות זמנית, עד להעברת השליטה באזור לצבא דרום לבנון)[10].
הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השנים הבאות השהייה באזור הביטחון הביא לאבדות רבות לצה"ל, כשהשיא היה אסון המסוקים שאירע ב-4 בפברואר 1997 ובו נהרגו 73 חיילים ביניהם לוחמי חטיבת הנח"ל, לוחמי שריון (מחטיבה 7 וחטיבה 188), הנדסה (גדוד 601), חטיבת גולני, מודיעין שדה וצוות המסוק.
בעקבות האסון, החליטה רחל בן דור לפנות לחברותיה וחבריה באצבע הגליל, ביניהם משפחות רבות לחיילים ששירתו בלבנון. באפריל 1997, הזמינה רחל לביתה, למפגש עם התקשורת, את שתי חברותיה מקיבוץ גדות, רונית נחמיאס ויפה ארבל, שיחד גידלו את בניהן בקיבוץ עד גיוסם ליחידות מובחרות המשרתות בלבנון. רונית הביאה למפגש את חברתה מירי ובכתבה שפורסמה לקראת פסח כונו הארבע בשם המיתולוגי "ארבע אמהות". בכנס ההקמה הרשמי של התנועה בצפון, ביולי 1997, אליו הגיעו מכל רחבי הארץ, נבחר שם התנועה "ארבע אמהות"- לצאת בשלום מלבנון" ונבנה המערך הארגוני, שניהל את פעילות המחאה בכל רחבי הארץ. בכנס נקבעו מטרות התנועה דוגמת: מחאה שקוראת לשינוי מדיניות הביטחון השגויה בצפון, לפיה, השהייה בלבנון מגנה על הצפון; הפעלת לחץ ציבורי על הממשלה "לצאת בשלום מלבנון", ובכך לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להכרה בשלמותה הטריטוריאלית של לבנון ובריבונותה, לעזיבת צה"ל את האזור ולהצבת כוח בינלאומי באזור[11].
לימים, הפכה בן דור ליושבת ראש התנועה ואליה הצטרפו אורנה שמעוני, שבנה סגן איל שמעוני נהרג במוצב ריחן שבלבנון בספטמבר 1997, ואנשים נוספים. אף על פי שהתנועה נקראה ארבע אמהות והייתה בעלת בסיס פמיניסטי היא הצליחה לגייס לשורותיה גם גברים, כולל חיילים לשעבר אשר שרתו בלבנון. בתקופת פעילותה, כאשר עמדה במרכז השיח הציבורי מנתה התנועה כחמש מאות פעילים[12].
פעילות התנועה והדיון הציבורי סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת פעילותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצעד הראשון של מקימות התנועה היה קיום הפגנה קטנה בצומת מחניים. הן מחו כנגד העובדה שממשלת ישראל שהביעה את נכונותה לסגת מלבנון ב-1985 לא עשתה דבר לדבריהם במהלך 12 השנים שחלפו כדי לקדם זאת. המפגינות, שהוו את הבסיס לתנועת ארבע-אמהות, זכו במהירות לתשומת לב תקשורתית ורבים הצטרפו אליהן. תוך מספר חודשים אלפי אנשים חתמו על עצומת הזדהות עם התנועה[דרוש מקור] וב-5 ביולי 1997 נערך כנס הקמה של התנועה בו השתתפו כמה עשרות נשים וגברים. בעקבות זאת, התווספו מוקדי פעילות בארץ בתדירות גבוהה.
מסר התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". רוב תנועות המחאה עד אז התעסקו בשטחים והקונפליקטים בישראל סבבו סביב השאלה האם יש ליישב שטחים אלו והאם שווה להילחם עליהם. ארבע אמהות לא התייחסו לזווית הזו והגדרת המטרה של נסיגה חד-צדדית מלבנון נבעה מבחינתן אך ורק מתוך החששות לחייהם של הלוחמים. קהל היעד הראשוני היה האמהות לחיילים משום שלדעת התנועה להן היה קשר ישיר לבעיה. הדאגה הפרטית לחיילים הייתה המנוע של פעילים רבים. לאחר מכן, בהדרגה, בהסתכלות אחורה לאורך שנים בניסיון להבין את דפוסי ההתנהגות של צה"ל בלבנון, והטענה כי הימצאות צה"ל היא המבטיחה את "שלום הגליל", התחזק הרושם כי ההימצאות בלבנון היא המביאה את הפיגועים נגד חיילי צה"ל מלבנון וכל התפתחות אלימה אחרת, כמו ירי מעבר לרצועת הביטחון על ידי כוחות צה"ל והפגזה שכנגד אל יישובי הצפון היא רק תוצאת הימצאות חיילי צה"ל בדרום לבנון. מכאן הייתה הדרך קצרה למסקנה כי התנגדות החזבאללה מבטאת בעצם התנגדות העם הלבנוני (בעיקר השיעי) נגד הכיבוש של דרום לבנון שחצה את העם השיעי לשניים. אלו בדרום ואלה מצפון לרצועת הביטחון. ביטוי להשקפה הזאת חובר והועבר לתקשורת על ידי דן שטיינברג בשם "האמת על שקר לבנון"[13].
לאחר חטיפת החיילים מהר דב, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הזהיר דן שטיינברג בראיון בוואלה[14] כי הנסיגה לא הושלמה בדרך בה הציעה תנועת 4 אימהות באופן אישי לאהוד ברק, לפני היבחרו להיות ראש ממשלה, והדבר הביא לחטיפה ויביא בהמשך לאלימות גוברת בגבול (ואמנם הגיעה מלחמת לבנון השנייה). מדובר באי הסכמת מערכת הביטחון לייצר מצב של שקט באזור ובמקרה הזה בחילופי שבויים, בכללם כאלה שנחטפו מלבנון ב-1985.
דרכי פעולתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת ארבע אמהות פיתחה אסטרטגיה על מנת להשיג את מטרתה האולטימטיבית ומערך הפעולה שלה כלל פעילות במישור הממסדי, המדיני מצד אחד ובמישור הציבורי מצד שני. התנועה חשה שעליה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר להשגת המטרה ומשום כך הפעילות הציבורית פנתה לקהל הרחב והתאפיינה בעיקר בחיבור רחב וחזק עם התקשורת על כל זרועותיה. יחסי הציבור של התנועה הפכו למערכת ענפה. פעילות התנועה כללה תהלוכות והפגנות ברחבי הארץ, החתמה על עצומות, השתתפות בכנסים ובתוכניות טלוויזיה פוליטיות ואף משמרות מחאה מול משרדיהם של ראשי המדינה ומקבלי ההחלטות השונים. התנועה גם קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב בחו"ל וכתבות עליה התפרסמו בכלי תקשורת רבים בעולם. נוסף על כך, התנועה קיבלה מכתבי תמיכה מארגוני נשים וארגוני שלום רבים. מישור הפעולה הממסדי, לעומת זאת, היה שקט יותר והתאפיין בניסיון לגייס תמיכה ביעדיהן על ידי לחץ מתמשך על השרים וחברי הכנסת בדרך של שיחות והידברות.
כמו כן, התנועה בחרה לשתף פעולה עם תנועות נוספות, כמו "התנועה ליציאה מלבנון" של יוסי ביילין ותנועת "נשים דתיות למען קדושת החיים" שדגלו באופן בסיסי באותם יעדים, על-מנת להגדיל את בסיס התמיכה שלה. עם זאת, תנועת ארבע אמהות התאפיינה בכך שהיא לא הייתה קשורה לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות בארץ ולא רצתה להשתייך למחנה פוליטי זה או אחר.[דרוש מקור]
בד בבד עם יסוד התנועה, הקימה הפעילה יונה רוכלין, אתר אינטרנט באנגלית[15][16], הראשון מסוגו שעסק בדרום לבנון. באתר הוצגה כרונולוגיית המאבק הציבורי לנסיגת צה"ל ממנו והיו בו שפע מאמרים אקדמיים וכתבות מעיתונים שונים בעולם[17]. האתר עצמו משך תשומת לב של תקשורת מהעולם, כולל עיתונים מלבנון שערכו ראיונות באמצעות האי-מייל עם פעילי התנועה[18][19]. בין היתר, בדפי האורח של האתר צרפו אזרחים לבנונים רבים את תקוותם לשלום[20]. מנגד, קיבלה בעלת האתר גם דואר אלקטרוני של לוחמה פסיכולוגית מארגון החזבאללה[21]. אתר האינטרנט לא מתופעל ולא מתוחזק מאז נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000.
הדיון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה פעלה להעלות את נושא הנסיגה החד-צדדית לסדר היום הלאומי, לעורר את דעת הקהל ולהפעיל לחץ מסיבי על מקבלי ההחלטות. הדיון הציבורי סביב התנועה הפך לגדול וראשי התנועה הפכו לחברות קבועות בשיח הפוליטי ולמובילות המאבק למען הנסיגה מלבנון. כל עוד לא הושגו יעדיה, המשיכה התנועה בפעילותה בשני המישורים והוסיפה לעורר מודעות ומחאה אזרחית. התנועה החלה את דרכה ללא כוח פוליטי, ללא תקצוב וללא יחס רציני מצד מקבלי ההחלטות. אולם עם הזמן, הלך והתעצם כוחה בזכות הסיקור התקשורתי הרחב שקיבלה. תנועת ארבע אמהות הייתה תנועה פריפריאלית אשר הפכה לסמל המאבק ובהמשך לאחד מסמלי הנסיגה.
התנועה עוררה פולמוס חברתי וחלקים נרחבים מהציבור לא הסכימו עם האג'נדה שהציגה. בתחילת הדרך התנועה ספגה המון ביקורת. נשות התנועה נתפסו כבעלות חוסר התמצאות בענייני הביטחון והמהלך אותו הובילה התנועה נתפס כמהלך אנוכי ותבוסתני, שלא תאם את ערכי החברה הישראלית ששמה את מערך הלחימה ואת צה"ל כערך עליון. הפנייה לרגש הנשי, האימהי לא תמיד תפס ופוליטיקאיות ואף אמהות שכולות ראו בפעילות של ארבע אמהות כסכנה לחברה הישראלית. נוסף לכך, התפתח חשש לדמורליזציה של החיילים ששהו בלבנון בפרט ובשטחי הלחימה של ישראל בכלל. התבטאויות שונות נגד התנועה הושמעו על ידי המתנגדים אשר בהם תא"ל במילואים רפי נוי שטען שפעילות התנועה מסכנת את ביטחון חיילי צה"ל ועל ידי מפקד חטיבת גולני אלוף-משנה שמואל זכאי, שכינה את הארגון "ארבע סמרטוטות"[22], ועל ידי תא"ל ארז גרשטיין מפקד היחידת הקישור ללבנון שאמר כי תנועות שדוגלות ביציאה חד צדדית יוצרות איום על החיילים, מכיוון שהן מעודדות הן את האוכלוסייה המקומית והן את החזבאללה לפעול נגד צה"ל שנתפס בעיניהם כחלש.[23]
תנועת קו אדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1999, פרשה קבוצת פעילים תושבי המרכז כתוצאה ממחלוקת קשה שהתגלעה בין אלה שדרשו פעילות יותר מיליטנטית, לבין המייסדות שביקשו לשמור על קו שמרני במאבק הציבורי[24][25].
בניגוד לתנועת ארבע אמהות, קו אדום – שפעיליה, נשים כגברים, הגיעו מכל גוני הקשת הפוליטית – הדגישה את הפן האזרחי של המאבק. התנועה הפעילה את האינטרנט ככלי הסברתי אף על פי שהיה אז בחיתוליו. אולם הקבוצה התאפיינה בעיקר בשל שורה של פעולות רחוב, אשר כללו הפגנות שבועיות קבועות מול משרד הביטחון בתל אביב ואפילו מחאות יוצאת דופן בבסיס קליטה ומיון שם נפגשו עם הורים שליוו את בניהם לגיוס[26]. כמו כן כן התקיימו הפגנות מול ביתו של אורי לוברני, שנתפס בעיניהם כאחד האחראים לקבעון המחשבתי של השהייה ברצועת הביטחון[27].
המפגינים מול משרד הביטחון התעמתו עם שוטרים וכמה מהם נלקחו למעצר ושוחררו בערבות[28]. זכורה בעיקר הפגנה בה הובאו למקום כמה כבשים כדי לסמל את שתיקתם של הפוליטיקאים והקצינים הבכירים נוכח התקבלותה של המדיניות כלפי המשך הנוכחות בדרום לבנון[29]. הקבוצה גם יצרה קשר עם תושבים לבנונים באמצעות ראיונות שהעניקו חבריה לעיתון בשפה האנגלית ה"דיילי סטאר".
ההסלמה בפעילות זכתה לחשיפה תקשורתית רבה ועמדה בניגוד גמור לפעילותן של ארבע אמהות שהסתפקו במחוות פסיביות ונטו לעשות שימוש סמלי בחגי ישראל כדי לבטא את מחאתן. שיאה של המחאה התרחש ב-28 בפברואר 1999, ביום בו נהרג תת-אלוף ארז גרשטיין והמפגינים חסמו את רחוב קפלן שמול הקריה. למחרת היום הוזמנה נציגת התנועה לתוכנית הטלוויזיה פופוליטיקה והעיתונאי טומי לפיד הטיח בפניה שהיא גרועה יותר מהחזבאללה[30]. בפאנל שלאחר מכן, הופיע אהוד ברק והכריז לראשונה שאם יבחר לראשות הממשלה, יוציא בתוך שנה את צה"ל מלבנון. התנועה המשיכה בפעילותה עד מימוש הבטחתו ונסיגת צה"ל במאי 2000.
ביוני 1999, הצטרפו לתנועה גם חיילים משוחררים יוצאי היחידה לסילוק פצצות, חבריו של נועם ברנע, לוחם היחידה שנהרג בלבנון. על יוזמה זו כתב העיתונאי עופר שלח: "המקבילה הקרובה ביותר שאפשר להגיע אליה להפגנות חיילי המילואים בשנות ה-80. אחרי כל כך הרבה שנים, התביעה לצאת היא כבר לא עניין של אמהות, פוליטיקאים ועיתונאים".[דרוש מקור]
עם זאת, מאחר שהאמהות השתרשו בתודעה הציבורית, חלק ניכר מפעילות קו אדום יוחסה להן בטעות על ידי כלי התקשורת.
הנסיגה מלבנון וסיום פעילות ארבע אמהות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 במאי 2000, כשלוש שנים לאחר הקמת התנועה, יצא צה"ל מלבנון בהוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק. ברגע שארגון ארבע אמהות הבין שיש תיאום מטרות בינו לבין ראש הממשלה הפעילות הציבורית הצטמצמה ועם הנסיגה, התפרקה תנועת ארבע אמהות משום שחשה שהשיגה את יעדיה וכארגון חברתי הגיעה למיצוי.
עם זאת, מאז תנועות המחאה בישראל שואבות השראה מפעילותה של ארבע אמהות ואף יוצאי התנועה עצמם הקימו את תנועות "מבט לאופק" להידברות עם המתנחלים, "היום השביעי" ו"האם החמישית". תנועה נוספת ששאבה מהן השראה וקמה בשנת 2020 היא "קול האמהות" - נשים שמתגוררות בעוטף עזה ומאסו באורח החיים הקשה שלתוכו ילדיהן נולדים[31].
בשנת 2020 הפיקו רפאל לוין עם דפנה קידר לוין סרט תיעודי בשם ארבע אמהות[32].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חקון, י. (2002). הנסיגה החד צדדית מלבנון: סיומן של 15 שנות התערבות. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה: אוניברסיטת בר-אילן
- קנטור, ש., ארבע אמהות: אזובי הקיר נלחמים בלהבות, נגה: כתב עת פמיניסטי 33, 1998
- בנסקי ט., תנועות נשים לשלום בישראל, מאפיינים וסוגיות נרחבות, מפנה 46-47, 2005
- רחל מדפיס־בן דור, אמא, יצאתי מלבנון! "ארבע אמהות", סיפורה של מחאה שהצליחה, הוצאת ידיעות ספרים, 2021[33]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארכיון תנועת ארבע אמהות
אורנה שמעוני מספרת על תנועת ארבע אמהות, סרטון באתר יוטיוב- אורנה שמעוני מדברת על מלחמת לבנון הארוכה, סרטון באתר יוטיוב
- רותי סיני, 2 תנועות ינסו לשחזר הצלחת "ארבע אמהות", באתר הארץ, 7 במרץ 2002
- מיה בנגל, "החדרנו את הקול הנשי לשיח הציבורי", באתר nrg, 22 במאי 2005
- ענת ברשקובסקי, "ארבע אמהות", גרסת 2006, באתר ynet, 27 ביולי 2006
- שרון רופא-אופיר, "מזל שיש את מי להאשים". 4 אמהות, עשור אחרי, באתר ynet, 18 במאי 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שושנה שמואלי, הורים נגד שתיקה, דבר, 3 במאי 1983
- ^ האימהות עדיין נגד שתיקה, כותרת ראשית, 22 באוגוסט 1984
- ^ דורית לנדס, "זעקה זו חייבת לתת לממשלה מוטיבציה להחזיר את בנינו ארצה", מעריב, 20 במאי 1983
- ^ כשלושים הורים חברי תנועת "הורים נגד שתיקה" הפגינו אתמול מול משדר ראש הממשלה בירושלים, מעריב, 23 במאי 1983
- ^ יהודה גורן, "הורים נגד שתיקה" הפגינו אחמול בחיפה, מעריב, 24 במאי 1983
- ^ אילן בכר ויהודה גורן, "זו לא מלחמה שלנו - לא בשוף נגן על שלום הגליל", מעריב, 31 במאי 1983
טובה צימוקי, "אמרו לנו שהארץ תשקוט 40 שנה", דבר, 31 במאי 1983 - ^ לאחר פגישה עם ארנס - "הורים נגד שתיקה" ירחיבו את פעולתם, "הורים נגד שתיקה' ירחיבו את פעולתם, דבר, 1 ביוני 1983
- ^ לאה ענבל, קולה של אמא, כותרת ראשית, 20 במרץ 1985
- ^ דורון רוזנבלום, איזה נגמר. איפה נגמר, כותרת ראשית, 12 ביוני 1985
- ^ שושנה שמואלי - סוף המשחק, מעריב, 1 באוקטובר 1986
- ^ אסתי אהרונוביץ,', האם הראשונה, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
- ^ ארי שביט, הפעם זה אחרת, הפעם אין ברירה, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
- ^ דני שטיינברג,
האמת על שקר לבנון, בארכיון האינטרנט
- ^ תולי שרגאי, פעיל לשעבר בארבע אימהות תובע: "להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא לבנון", באתר וואלה!, 6 במאי 2001
- ^ אתר האינטרנט של הארגון בתאריך 3 במרץ 2000, בארכיון האינטרנט
- ^ דפנה לוי-ינוביץ, החיזבאללה שלח דואל, הארץ, קפטן אינטרנט, 27 ביולי 1999
- ^ MICHEL ARSENEAULT, www.angelfire.com/il/FourMothers/, Le monde, 4 בפברואר 1998
- ^ Susannah Tarbush, The Four Mothers Movement plunges into the battle for peace via ... the Internet, Al Hayat, 16 באוגוסט 1998
- ^ Nicolas Blanford, Israli civilians seek to build bridges, The Daily Star, Beirut, 21 בינואר 1998
- ^ איתמר אייכנר, "אם תצאו חד-צדדית מלבנון, אין סיבה שנמשיך להילחם", ידיעות אחרונות, 25 באוגוסט 1998
- ^ עמיר רפפורט, חיזבאללה און-ליין, ידיעות אחרונות, 16 בדצמבר 1998
- ^ מחאה בכנסת על דברי מח"ט גולני "תנועת ארבע אמהות - ארבע סמרטוטות", באתר וואלה!, 16 בפברואר 2000
- ^ מתוך כתבות בערוץ 1 ו-2.
- ^ מיטל פריד, ארגון חדש ליציאה מלבנון - 'הקו האדום': לא נהסס לנקוט באלימות., הארץ, 1 במרץ 1999
- ^ גאיה קורן, מומחה לטרור - בראש תנועה ליציאה מלבנון, ידיעות אחרונות, 2 במרץ 1999
- ^ הילה אלראי דה-בר, גיוס פוליטי - תומכי הנסיגה הפגינו בבקו"ם., ידיעות אחרונות, 22 במרץ 1999.
- ^ ניקול קראו, פעיל למען הנסיגה מלבנון נעצר בחשד שהטריד את לוברני, הארץ, 30 ביוני 1999
- ^ איתי אשר, מחאה אדומה, ידיעות אחרונות, 8 במרץ 1999
- ^ הילה אלראי דה-בר, שבוע אחרי שאיבד את בנו בלבנון, הפגין האב השכול בעד נסיגה חד-צדדית, ידיעות אחרונות, 26 באפריל 1999
- ^ פופוליטיקה, 1.3.1999, הטלוויזיה הישראלית
- ^ סיגל בן דוד, "רוצות שקט ושפיות, גם לילדים שלנו מגיעה איכות חיים", באתר מעריב אונליין, 3 בפברואר 2020
- ^
נתנאל שלומוביץ, הסיפור שלהן יותר מעניין מכל הגנרלים שנאבקו בהן, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020
- ^ אורי משגב, "אמא, יצאתי מלבנון!" מנוגד ברוחו לאומץ הלב שהפגינו פעילות "ארבע אמהות", באתר הארץ, 10 בנובמבר 2021
