ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן הערך עוסק רק בחלק מתקופת פעילות הארגון. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (לעתים פקו"א או פקוא"מ) הוא ארגון יהודי שהוקם באמסטרדם בראשית המאה ה-19, בשנת תק"ע (1809), ופעל במשך למעלה ממאה שנה עד לימי מלחמת העולם הראשונה. מטרת הארגון הייתה איסוף כספים עבור אנשי היישוב הישן. הארגון התחיל כמקבילה אשכנזית לארגון שניהל את הקהילה הספרדית, "ועד פקידי קושטא" באיסטנבול.

את הארגון הוביל הבנקאי ההולנדי צבי הירש להרן, שפעל לייעול שיטות הגבייה. להרן שיפר את מוסד השליחים, בפועלו למיסוד שיטה להעברת כספים ישירה מהקהילות באמסטרדם לתושבי ארץ ישראל. בעזרת שיטות מינהל וחשבונאות שאימץ מבנק "הולנד את להרן". הארגון פעל על ידי קבלת התחייבויות מסודרות מהקהילות השונות, בניית תקציב שנתי ויצירת מפתח לחלוקת הכספים בארץ-ישראל. הוא יצר מנגנון ריכוזי יעיל ולא התיר גיוס כספים על ידי שד"רים עצמאיים, כפי שהיה המצב לפני כן.

מערכת גיוס הכספים היעילה והריכוזית הביאה לריכוז עוצמה רבה בידיו של להרן, שניצל זאת כדי להשפיע על היישוב בענייני חברה, כלכלה, חינוך, סעד וייעוד הכספים בארץ. להרן היה שמרן, שהתנגד בתוקף לתנועת ההשכלה, והיה אחד מיריביו החריפים של משה מונטיפיורי במאבק על עיצוב דמותה של ירושלים והתנגד לקשריהם של הפרושים עמו. בין השאר, התנגד בתוקף להקמתו של בית חולים יהודי בירושלים, שכן חשש מהשפעתו של רופא יהודי שהתחנך באוניברסיטה אירופית על הקהילה הירושלמית.

לאחר מותו ב-1853 המשיכו שני אחיו בדרכו, אך השפעתם הלכה ונחלשה עם התחזקות מגמת הפיצול בציבור האשכנזי.

השפעת הארגון על היישוב היהודי בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו המרכזי של הארגון היה תמיכה אישית ביהודים לומדי תורה בארץ ישראל. לפיכך לא הסכים להקצות כספים למטרות החורגות מקיום אישי, כלומר כספים המיועדים למפעלים קהילתיים, להשקעה ברכש קרקע או רכוש משותף (ובכלל זה שלל את בניין בית הכנסת החורבה). דבר זה עמד בסתירה למאמציו של מונטיפיורי לפרודוקטיביזציה שמטרתה להסיר את התלות בחלוקה ולהטמיע בציבור היהודי ערכים של יצרנות ועמל כפיים.

להרן ביקש להגביל את העלייה לארץ ולפקח עליה כיוון שכמות כספי החלוקה הייתה מוגבלת ועלייה בלתי-מוגבלת הצריכה או צמצום החלוקה שמקבלים התושבים או הגדלת מקורות הגיוס. סביב שנת ת"ר (1840) היה גידול בעלייה לא מבוקרת ולהרן השפיע על בנו של החת"ם סופר שיוציא נגד העולים החדשים דין רודף כיוון שהם מסכנים בפועל את מקורות המחייה של תושבי ירושלים מקבלי החלוקה, דבר המצביע על רצינות כוונתו ולא על דרישה אמיתית לפגוע בעולים.

מדברי להרן ניתן להבין את תפיסתו החד-משמעית ביחס לכספי החלוקה:

ומה שנותנים לבעלי מלאכות הוא בוודאי דבר שאין לו שחר, בעל מלאכה ילך למדינה בחו"ל, שירוויח שם פרנסתו. ותחלת ייסוד הקופות לא"י [ארץ ישראל] לא הי'ה כי אם לשם לומדי תורה... כל עוד רוחי בי לא יעלה רופא לירושלים ולא יבוא בה מורה לשונות.

מורגנשטרן, השיבה לירושלים עמודים 286, 308

פולמוס הדוחות הכספיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו עיתונים יהודיים בגרמניה לדרוש מלהרן שיפרסם את הדוחות הכספיים של הארגון. דרישה זו נבעה מכמה סיבות הקשורות במודרניזציה:

  • מצוות יישוב ארץ ישראל חדלה מלהיות ערך, ובמקום זאת ראו עצמם היהודים כאזרחים נאמנים למדינתם.
  • ערכי הליברליזם התחזקו ויהודים רבים תבעו להבין מה נעשה בכספם.
  • אברהם שלמה זלמן צורף, מראשי הפרושים בירושלים שתמך בפרודוקטיביזציה והיה ממתנגדיו החריפים ביותר של להרן, פעל להתסיס את הקהילה.
  • התשלום העיק מאוד על הקהילות היהודיות, והיו שהשתמשו בסיבות האחרות כאצטלה לגיטימית להימנעות ממנו.

להרן לא הבין בתחילה את כוחה של העיתונות ואת עוצמת הדרישה וביטל אותה. את עמדתו פרסם בארבעה קונטרסים שנקראו "אמת מארץ" והופצו בקרב הקהילות היהודיות דרך בתי הכנסת. לאחר תקיפה חוזרת ונשנית נאלץ לפרסם מאמר התנצלות, אך עדיין לא פרסם את הדוחות הכספיים. לאחר מותו פרסמו אחיו עקיבא להרן ובניו את הדוחות, אך חברי התנועה הרפורמית בגרמניה כבר חדלו מלשלם לארגון.

שליחת הרב יונתן הורביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרס"ו (בערך 1906), החליטה ועדה שהוקמה לבדוק את אופן החלוקה, שיש לשלוח נציג קבוע של הארגון לארץ ישראל, כדי לבחון מקרוב איך לחלק את הכספים. לתפקיד זה נשלח הרב יונתן בנימין הורוויץ.[1] לבקשת הרב קוק, השתתף הארגון במימון מסע המושבות. הרב הורוויץ עצמו השתתף במסע.

מצב היישוב היהודי בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה היה חמור מאוד, בארץ שרר רעב. בייחוד היה חמור מצבם של בני היישוב הישן, מקורות ההכנסה של כספי החלוקה נחסמו, כיוון שרוסיה בריטניה צרפת ואמריקה היו במצב מלחמה עם הטורקים, ולא היה ניתן להעביר משם כספים. הרב יונתן הורוויץ ששהה באירופה בפרוץ המלחמה, גייס כספים בקרב יהודי גרמניה, (שהייתה לצידם של הטורקים במלחמה, ועל כן ניתן היה להעביר ממנה לארץ ישראל), וד"ר משה וולך והרב משה אוירבך סדרו את עבודת הסיוע של הארגון בירושלים, ובין היתר פתחו בתי תבשיל.[2]

ארכיון הפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון הארגון נשמר בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם, וכולל להערכתם כ-500,000 מכתבים. לטענת האוניברסיטה זהו אחד מאוספי המכתבים הגדולים בעולם אם לא הגדול שבהם. האוניברסיטה הקימה קרן מיוחדת לתמיכה בצילום דיגטלי של המכתבים והעלאתם לאתר האוניברסיטה. עד עתה (מרץ 2015) הועלו לאתר האוניברסיטה למעלה מ-10,000 מכתבים, עם תיוג ואפשרות חיפוש לפי כותבי המכתבים והנמענים.

חלק מהארכיון הכולל 15 פנקסי השנתונים 1826–1870 מצוי היום בספריית יד יצחק בן צבי. מתוכם נדפסו השנתונים תקפ"ו-תקפ"ט. הפנקסים נסרקו והועלו לאתר האינטרנט של המכון וניתנים לצפיה אך לא תוייגו ואין אפשרות לחיפוש ממוחשב.

אוסף זה, הכולל הן את המכתבים ששלחו אנשי היישוב והן העתק מתשובות פקידי הארגון, מהווה את המקור ההיסטורי החשוב ביותר לחקר תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל במאה התשע-עשרה.

מתוך האוסף נדפסו :

אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם: א. תקפ"ו-תקפ"ז. ב. תקפ"ח. ג. תקפ"ט, ערך וההדיר בנימין ויוסף יואל ריבלין, מבוא ישראל ברטל, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשכ"ה-תשל"ט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה אוירבך, מהלברשטט עד פתח תקוה, עמ' 27, הערה 34.
  2. ^ משה אוירבך, מהלברשטט עד פתח תקוה, עמ' 58 הערה 77