ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל הארגון

ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים הוא ארגון א-פוליטי המאגד לוחמים יהודים שנפצעו בזמן הלחימה בנאצים במלחמת העולם השנייה וסובלים מנכות בשל כך. הארגון נוסד עוד לפני קום המדינה והוא עדיין פעיל. מלבד הדאגה לנכים הארגון מראשיתו התמקד בהנצחת השואה ובפרט בהנצחת ותעוד הלחימה היהודית נגד הנאצים. הארגון הוא אחד הגדולים והמשפיעים מבין כל ההתארגנויות של ניצולי השואה בישראל[1][2]. מייסד הארגון בישראל והיו"ר הראשון היה יצחק זנדמן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתארגנות של לוחמים יהודים נכי מלחמה התחילה כיוזמה עצמאית מיד בסיום המלחמה במחנות העקורים על אדמת אירופה. מיד עם הקמת המדינה ופתיחת שעריה לעליה עלו רבים לישראל וכבר ב-1948 החל הארגון לפעול בישראל בשם "אגודת נכי מלחמה". בתקופה זו מנה הארגון כמה מאות חברים. הארגון פעל מול מוסדות המדינה כדי להסדיר את קליטתם של הנכים ולדאוג לזכויות ולתמיכה שנזקקו לה, כמו טיפולים רפואיים מיוחדים ומציאת מקורות תעסוקה מתאימים ובד בבד דרש להכיר בלחימה היהודית בנאצים כשלב בהקמת המדינה ולהתייחס לנכים בהתאם. הארגון גדל ופתח סניפים רבים כאשר המשרד המרכזי שכן ביפו. שמו שונה ל"ארגון נכי המלחמה בנאצים". במסגרת פעולותיו הביא הארגון לחקיקת חוק נכי מלחמה בנאצים 1954 שהסדיר את זכויותיהם. בסוף שנות השישים מנה הארגון כאלפיים חברים. מספר זה הוכפל בעקבות גל העלייה מברית המועצות בראשית שנות השבעים. ב-1984 נרשם הארגון כעמותה רשומה תחת השם הנוכחי "ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים". בעליה הגדולה של שנות התשעים נוספו עוד חברים רבים ובשיאו הגיע מספרם ל-10000 בלמעלה מ-50 סניפים. מספר החברים הכולל, בכל התקופות, מגיע ל-14 אלף. ב-2019 הארגון עדיין פעיל וחברים בו כ-500 נכים, ובנוסף כ-1400 אלמנות.

פעולות ומאבקים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות הארגון התמקדה בשני תחומים עיקריים. זכויות הנכים והנצחת הלחימה היהודית. בעניין זכויות הנכים התעקשו נציגי הארגון כי בהיותם נכי מלחמה יוכר מעמדם כדומה לזה של נכי צה"ל. בפרט דרשו שהגורם המטפל בהם לא יהיה שייך למערכת הרווחה אלא למשרד הביטחון, עמדה שנתקלה בהתנגדותו של בן-גוריון. לאחר מאבק ממושך הוכתר המאבק בהצלחה עם חקיקת חוק נכי מלחמה בנאצים ב-1954. בתחום השני, נאבק הארגון להדגשת נושא הלחימה היהודית וגבורת הלוחמים שנדחקו הצידה בתודעת הציבור בפני מיתוס "הצאן לטבח". המאמץ כלל פעילות ציבורית בישראל ובפרט מעורבות במדיניות יד ושם לרבות אי-הסכמות ואף התנגשויות עם המוסד, הוצאת ספרים ועיתונים שתיעדו את הלחימה היהודית, עידוד וחלוקת פרסים ליצירות ספרות שתארו את הלחימה, קשרים עם ארגוני חיילים משוחררים ונכי מלחמה בכל העולם, מעורבות בהענקת אות הלוחם בנאצים, קיום אירועים והקמת אנדרטאות ברחבי ישראל.

חוק נכי מלחמה בנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מאבק ממושך, שנתקל בהתנגדות מצידו של בן-גוריון, הצליחו ראשי הארגון להשפיע על הנהגת המדינה ולביא לחקיקת חוק מיוחד שהסדיר את מעמדם ואת זכויותיהם, ובפרט את הגורמים המטפלים בהם במשרדי הממשלה. עיקר המאבק נסוב לא על קבלת הזכויות אלא על העיקרון שמעמדם של הלוחמים ונכי המלחמה בנאצים יהיה דומה לזה של הלוחמים במלחמת העצמאות. לפיכך התנגדו לכך שהטיפול והסיוע לנכים יהיה כאל אזרחים נזקקים ותבעו שהגורם המטפל יהיה משרד הביטחון, זאת מתוך הקביעה שהמלחמה בנאצים הייתה מלחמתו של העם היהודי ולכן הייתה שלב בהקמת המדינה היהודית. נציגי המדינה התנגדו לגישה זאת למרות תמיכתם של נכי צה"ל. המאבק כלל פניות לכנסת, לממשלה ולציבור, הודעות לעיתונות, עצרות הפגנות ואף שביתות שבת. בסופו של דבר התקבלה גישתם העקרונית כאשר חוקקה הכנסת את חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954. עם זאת, אף על פי שהחוק כלשונו אימץ את עמדת הנכים וקבע כי הטיפול בהם יהיה באחריות משרד הביטחון, העבירה הממשלה את ביצוע החוק בפועל על משרד האוצר, על ידי הלישכה לשיקום נכים שהוקמה במיוחד לצורך זה. עם הזמן הורחבו סמכויות הלשכה וכיום היא מטפלת בכל תחומי הסיוע לניצולי השואה ונקראת הרשות לזכויות ניצולי השואה[3]. בכך, בפרספקטיבה של זמן, נכשל המאבק. עם זאת, עצם הזכויות והסיוע לנכי המלחמה נותר זהה לזה של נכי צה"ל ובמובן זה נשארו נכי המלחמה נבדלים מיתר ניצולי השואה[4].

המאבק של אנשי הארגון סביב החוק זוכה היום לעניין מחקרי בספרות על התקופה[5][2] ואף כחומר לימוד לבתי הספר[6].

הדגשת הלחימה והגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הארגון שכולם היו לוחמים לשעבר ניסו לפעול נגד תודעת "הצאן לטבח" ששלטה בציבור ופעלו להדגשת אלמנט הלחימה וה"גבורה", ובפרט להעלאת המודעות למעורבות היהודית הרחבה בכל מסגרות הצבאיות ולא רק במרידות בגטאות וביחידות הפרטיזאנים שכבר זכו להכרה. מימיו הראשונים יצא הארגון בקריאה לאיסוף עדויות ותעוד של הלחימה ופעל לשם כך במספר תחומים.

יד ושם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיום הקמת מוסד יד ושם כללה מועצת יד ושם נציגות של הארגון. למרות זאת, לא התקבלה הדרישה לפעול ולקדם פרויקטים בתחום הנצחת הלחימה. הדבר הביא לחילוקי דעות והתנגשויות ואף לשביתת מחאה של הנכים במשרדי יד ושם[7]. עם הזמן נפתרו חילוקי הדעות ונוצר שיתוף פעולה בין הגופים. נציגות הארגון במועצת יד ושם גדלה לחמשה חברים, ואנשי הארגון הם שערכו את האזכרה הראשונה שנערכה באוהל יזכור[8]. ב-1964 היו בין החותמים על מגילת היסוד להקמת גלעד הגבורה שבאתר יד ושם.

מול האויב הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מול האויב הנאצי

עצרות ניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנותיו הראשונות הקפיד הארגון לקיים עצרת שנתית חגיגית ביום הניצחון על גרמניה. חלק מהאירועים נערכו בשיתוף גופים נוספים ואורחים מישראל ומחוצה לה[9]. בשנים האחרונות לוקחים חברי הארגון חלק בעיקר באירועים מקומיים שמתקיימים ביוזמת הרשויות המקומיות[10]. דווקא בתחום זה התגשם חזון הארגון ואירועי הניצחון בימינו נעשים בשיתוף עם מערכת הביטחון תוך מתן הכרה לתרומת הלוחמים למדינה[11] אך רק ב-2017 נקבע הדבר סופית בחוק מיוחד, חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז-2017[12].

אותות ומדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות הלוחם בנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאה הראשונה להענקת אות ללוחמים בנאצים יצאה מהארגון עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות אך רק בשנות ה-60 החלה הממשלה להתייחס לנושא. אלא שהממשלה קידמה את יצירת האות והענקתו מטעם מוסד יד ושם, דבר שנתקל בהתנגדות נחרצת של הארגון שששוב תבע שההכרה תבוא מטעם משרד הביטחון. בתמיכתו של ראש אכ"א, ישראל עמיר, נענתה לבסוף הדרישה והמשימה הוטלה על ועדה בראשותו וכללה בין היתר את יו"ר הארגון יצחק זנדמן. האות הוענק ב-8 במאי 1967, במסגרת חגיגות יום הניצחון על גרמניה.

החזרת המדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צחוק הגורל הוא שמיד לאחר הענקת אות הלוחם בנאצים פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה ניתקו מדינות הגוש המזרחי ובראשן ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ויצאו נגדה בגינויים חריפים. לאות מחאה החליטו ארגוני הלוחמים, ובהם ארגון נכי המלחמה בנאצים, להחזיר את כל האותות והמדליות שהוענקו על ידי אותן מדינות[13]. אלפי הלוחמים ויתרו על כל האותות והעיטורים ורק האות הישראלי נותר בידם. רק הנכים והלוחמים שהגיעו מאוחר יותר, בגלי העלייה משנות ה-70 וה-90 שמרו בידיהם את המדליות המקוריות.

מדליות הניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1995, שנת ה-50 לניצחון, מוציא הארגון במשותף עם ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה מדלית ניצחון בכל חמש שנים אשר מוענקת בחסות משרד הביטחון[14]. ההנפקה משולבת באירועי חגיגות הניצחון[15].

פרס יצחק זנדמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של יצחק זנדמן, מייסד ויו"ר הארגון הוחלט על הענקת פרס יצחק זנדמן לספרות עיונית ומחקרית בנושא הלחימה היהודית. הפרס הוענק מספר פעמים. לאחר מותו ב-2007 של אברהם כהן, מזכ"ל הארגון שהחליף את זנדמן, נוסף גם שמו לפרס.

בין הזוכים בפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרון אברמוביץ', המלחמה המכרעת: יהודי ברית המועצות במערכה נגד הנאצים, הוצאת מורשת[16]
  • אלכס פייטלסון, בסופה ובמאבק , הצאת י.ל.פרץ, 1994 [17]

מוזיאונים ואנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוזיאון הגבורה באשדוד. בשנת 2010, ביוזמת חברי הארגון בסניף המקומי, נחנך באשדוד מרכז מורשת הגבורה היהודית במלחמת העולם ה-2 והשואה[18].
  • אנדרטת הזכרון ללוחם היהודי בנאצים בחיפה הוקמה על יד אנשי הסניף המקומי של הארגון[19].


היחסים עם גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הארגון היו ממובילי המחאות וההתנגדות לכל צורה של נורמליזציה עם גרמניה. המחאות כללו בין היתר הפגנות המוניות של נכים בתל אביב ובירושלים, נגד הסכם השילומים בראשית שנות החמישים, ונגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ב-1964. מאמצים אלה לא צלחו ולא השיגו את מטרתם. מאבק שזכה להצלחה היה נגד חוק התיישנות בגרמניה על פשעי הנאצים 20 שנה אחרי תם המלחמה. בשיתוף עם ארגונים נוספים של לוחמים וניצולי שואה הוקם מטה מאבק וננקטו פעולות להשגת תמיכה ציבורית בישראל ומחוצה לה ששיאן בצעדות והפגנות המוניות של אלפי משתתפים ברחובות תל אביב. בראש מטה הפעולה שכלל 12 ארגונים עמד יו"ר הארגון יצחק זנדמן. ממשלת ישראל הצטרפה ללחצים ובסופו של דבר ההתיישנות נדחתה מספר פעמים על שבוטלה כליל[20].

פעילות חברתית ותרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנותיו הראשונות טיפל הארגון לא רק בקשיי הבריאות והפרנסה של חבריו אלא יזם וקיים פעילות חברתית עניפה במרכז ובסניפים שכללה הקמת ספריה גדולה, טיולים, מפגשים ומסיבות חברים[1][21].

קליטת עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני גלי העלייה הגדולים מברית המועצות בשנות ה-70 ובשנות ה-90 (ברית המועצות לשעבר) הגיעו לישראל מאות אלפי עולים, רבים מהם ותיקי מלחמת העולם, וביניהם אלפי נכים. קליטת החברים החדשים שהביאה לגידול עצום במספרם היוו את האתגר המשמעותי בחיי הארגון בשנים אלה.[1]

פרסומים והוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול האויב הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת ארגון נכי המלחמה בנאצים בביקור אצל ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לרגל הוצאת הספר הראשון בסדרה "מול האויב הנאצי"

מול האויב הנאצי הוא סדרת ספרים בהוצאת הארגון שמטרתה לאסוף ולתעד את פרק הלחימה היהודית נגד הנאצים ובפרט את חלקם במסגרת הצבאות הסדירים של בעלות הברית, חלק שמעט לא היה מוכר. הרעיון להוצאת ספר עלה כבר בראשית ימי הארגון, ב-1950, אך הבשיל לכדי ביצוע רק כעבר 11 שנים. הכרך הראשון יצא ב-1961, מיד לאחר משפט אייכמן והופץ לגורמים העוסקים בהנצחת השואה, בספריות ובמוסדות המדינה. משלחות מטעם הארגון נפגשו עם נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת וראש הממשלה ומסרו להם עותקים של הספר. הספר כלל נתונים וסיכומים על הלחימה היהודית במלחמת העולם השנייה ועשרות עדויות מפורטות שנאספו מלוחמים. בכך היה אחד המפעלים הראשונים שעסקו בשימור ובתעוד התקופה ובהבאתה לתודעת הציבור[22].

הכרך השני יצא ב-1967 וכלל מאתיים עדויות נוספות. הוא הופץ באופן דומה לכרך הראשון, אך בגלל הסמיכות למלחמת ששת הימים זכה לתהודה נוספת. נציגים של ארגון נכי המלחמה בנאצים נסעו לבתי החולים ולמוסדות השיקום כדי להפגש עם פצועי ונכי צה"ל הטריים והעניקו להם עותק של הספר. הספר זכה גם להכרה בינלאומית, וזכה בפרס מוריס וניקוף בצרפת לשנת 1966–1967[23].

בשני הכרכים הראשונים הורכבה המערכת מאנשי הארגון. ב-1981 יצא כרך ג', הפעם בעריכתו של גרשון ריבלין, לשעבר ראש "מערכות", מפעל ההוצאה לאור של משרד הביטחון. זה היה הכרך האחרון שהכיל עדויות לוחמים.

בשנת 1997 יצא בשני חלקים כרך ד' שהיווה לכסיקון לוחמים, ובו רשומים 14,000 חברי הארגון בכל הזמנים, וסיפורם בכמה מילים.

בשנת 2000 יצא כרך ה'. כרך זה הוא "ספר תולדות הארגון" והוא נכתב על ידי חוקרת השואה ד"ר חנה יבלונקה. על סמך חומר ארכיוני רב שנאסף במשרדי הארגון, ובארכיוני המדינה, ושיחות רבות עם ותיקי הארגון וראשיו, מסכמת יבלונקה את ההיסטוריה של הארגון, פעילותו, ומאבקיו והאופן בו השתלב בתולדות המדינה. ספר זה הוא כיום המקור העיקרי למידע מרוכז על הארגון והוא מצוטט בספרים ומחקרים רבים שעוסקים בתקופה.

קול נכי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטאון הארגון התחיל לצאת מיד עם תחילת פעילותו ב-1951, והוא ממשיך להתפרסם ברציפות עד היום, כמעט 70 שנה. עד היום יצאו למעלה מ-200 גליונות. בשנים הראשונות פורסמו הדברים בעברית וביידיש, ובעקבות גלי העלייה עבר הדגש לשפה הרוסית. בשנים האחרונות, כמעט כל החומר יוצא רק ברוסית[24]. העיתון, מימיו הראשונים היה רחב ומגוון ועסק בכל הנושאים הקשורים לנכים, אך כלל גם מדורים אחרים כגון ביקורות ספרים[25] שעשועונים ותשבצים ואף מודעות מסחריות בתשלום. דפי הבטאון הכילו גם סיפורים ועדויות לוחמים ששימשו מקור ויחוס במחקרים רבים על השואה. בשנת 2003, בעקבות פרסום ידיעה בבטאון על תערוכה בתל אביב שכללה דיוקנאות של מפקדים נאצים, הועלתה בכנסת שאילתה לשרת התרבות[26]. בשיא תפוצתו הודפס הבטאון ב-15000 עותקים והופץ במדינות רבות[27].

סרטים תיעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה הנוכחית, בשניפ 2005–2008 יזם הארגון והפיק מספר סרטים תיעודיים המתארים את תולדות הארגון, אנשיו ופעולותיו היום. הסרטים דבורי רוסית ומתורגמים לעברית. כל הסרטים וחומר וידאו נוסף נמצאים בערוץ היוטיוב של הארגון.

שיתופי פעולה וקשרי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושאים הרלונטים לנכי מלחמה התבקש לכאורה קשר ושיתוף פעולה עם ארגון נכי צה"ל אך בשל אופיים ומטרותיהם השונות של הארגונים, ולמרות ניסיונות שנעשו, פעלו הארגונים בנפרד.

שיתופי הפעולה בישראל התמקדו בפעולות של הנצחת השואה והלחימה. בתחומים אלה פעלו בישראל עשרות ארגונים. המסגרת העיקרית לשיתוף פעולה הייתה "וועד הארגונים הארצי" שנוסד בשנות ה-50 וכלל את הארגונים העיקריים. שיתוף הפעולה התקיים בכמה מאבקים עיקריים והניב תוצאות. העיקריים שבהם היו קביעת יום זיכרון ממלכתי לשואה ולגבורה, הענקת אות הלוחם בנאצים ובעיקר המלחמה נגד החלת חוק ההתיישנות בגרמניה[28].

בעולם הצליח הארגון להשתלב במסגרות בינלאומיות של חיילים משוחררים. הארגון השתייך לפדרציה העולמית של ותיקי המלחמה WVF[29] שמושבה בפריז, ולפדרציה הבינלאומית של תנועות המרי FIR[30]. שניהם ארגוני לוחמים שנוסדו אחרי מלחמת העולם השנייה.

יצחק זנדמן והנהגת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק זנדמן, המייסד ויושב-הראש הראשון היה הרוח החיה מאחורי הפעולות והיוזמות של הארגון עד למותו ב-1970. לצד הדאגה לנכים וזכויותיהם הוביל את המאבק להכרה בלוחמים נגד הצבא הנאצי כשווי ערך ללוחמים במלחמת העצמאות ואת התביעה להכיר בלחימה ובגבורה היהודית כמרכיב חשוב במורשת השואה. הוא לא נרתע מלפנות לראשי המדינה, לציבור ולדעת הקהל, וגם לגופים ומוסדות בינלאומיים. זנדמן יזם והוביל את מפעלי התיעוד והנצחה כמו ספר "מול האויב הנאצי" שהיה אחד מעורכיו, הבטאון "קול נכי מלחמה" שערך, אנדטת הגבורה ביד ושם, ואות הלוחם בנאצים, ועמד בראש עצרות והפגנות.

לאחר מותו של זנדמן הוביל את הארגון המזכ"ל אברהם כהן שהיה ממייסדי הארגון. כהן, שעבד בראשית שנות ה-70 במשרד החוץ ולקח חלק במבצע העלייה הגדול פעל לקליטת אותו גל עליה שהכפיל את גודל הארגון והעביר חלק גדול מהתנהלותו לשפה הרוסית. מאוחר יותר, בשנות התשעים כהגיע גל העלייה הגדול ביותר, הפך המרכיב הרוסי דומיננטי יותר.

עם מותו של כהן ב-2007 קיבל תנ"צ (בדימוס) רומן יגל את תפקיד הנשיא. תקופה זו התאפיינה בגיל המבוגר מאד של החברים ובהעברת הדגש מפעילות אקטיבית של החברים לפעילות של תמיכה ועזרה, בעיקר מול מוסדות הממשלה. יגל נפטר בשנת 2016.

כיום מכהן אפרים פפרני בתפקיד היו"ר.

חומר ארכיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעורבות של הארגון בתהליכים שעצבו את המדינה והתעוד הרב בכתב ובצילומים באה לידי ביטוי בארכיון הגדול והמגוון. רובו שמור היום בארכיון צה"ל ובאוספים שונים בהם מכון ז'בוטינסקי, מוסדות הקשורים בשואה ואנשים פרטיים. פריטים השייכים לתולדות הארגון אף נמכרים לאספנים במכירות פומביות.[31].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל בורנשטיין ואחרים (המערכת), מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך א', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב, 1961
  • ש. בורנשטיין ואחרים (המערכת), מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך ב', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב, 1967
  • אל"ם (במיל') גרשון ריבלין (עורך), מול האויב הנאצי 1945 - 1939 לוחמים מספרים, כרך ג', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם", תל אביב, 1986
  • אברהם אינגבר (עורך), לקסיקון ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ד' חלק א' וב', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בסיוע ועדת התביעות, תל אביב, 1999
  • ד"ר חנה יבלונקה, תולדות הארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ה', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם" ובסיוע ועדת התביעות, תל אביב, 2000
  • קול נכי מלחמה, בטאון ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, 1948-2019, 203 גליונות
  • מיכאל רונסקי, הלוחם בשלושה צבאות : (מחייל לגנרל), תרגום מרוסית - אנה בולייבסקי, הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, תל אביב, 2010
  • סווטה רוברמן, זיכרון בהגירה, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2004, 184 עמודים, עמ 66–69
  • ד"ר חנה יבלונקה, קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים, עיונים - כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 7, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ד"ר חנה יבלונקה, תולדות הארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ה', תל אביב: הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם" ובסיוע ועדת התביעות, 2000, פרק ו', ז', סיכום, סיכום אישי - אברהם כהן
  2. ^ 2.0 2.1 ראול טייטלבאום, הפתרון הביולוגי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 221-225, 278
  3. ^ הרשות לזכויות ניצולי השואה
  4. ^ ניצן הלפרין, [https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Maasei_Mishpat/Volume_E/NitzanHalperin.pdf קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוּגבלוּת], מעשי משפט, כתב עת למשפט ולתיקון חברתי ה, אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למשפטים, 2013
  5. ^ סווטה רוברמן, זכרון בהגירה, ירושלים: הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2004, עמ' 66-69
  6. ^ הפגנה בנושא חוק נכי המלחמה בנאצים, web.nli.org.il
  7. ^ הארץ, נכי מלחמה שבתו נגד יד-ושם, www.jpress.nli.org.il, ‏05 יוני 1958
  8. ^ ד"ר חנה יבלונקה, תולדות הארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ה', תל-אביב: ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם", 2000, עמ' 143
  9. ^ עצרת לוחמים המוקדשת ליום השנה העשירי לתבוסת גרמניה – הספרייה הלאומית, beta.nli.org.il (בעברית)
  10. ^ "ניצחתם את הרוע": זוכרים את הלוחמים שנפלו בקרבות נגד גרמניה הנאצית, mynetbeersheva.co.il (בעברית)
  11. ^ נתניהו עשה כבוד לגיבורי מלחמת העולם השנייה, סרוגים, ‏2017-05-09 (בעברית)
  12. ^ חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז-2017, main.knesset.gov.il
  13. ^ כמחאה בגד עמדתן העויינת וניתוק קשריהן עט ישתול ., jpress.org.il
  14. ^ תעודה להענקת מדליה 65 שנה לניצחון, www.israelidecorations.net
  15. ^ ציון 60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית - הצעה לדיון מהיר של ח"כ יורי שטרן, oknesset.org
  16. ^ אהרון אברמוביץ', המלחמה המכרעת: יהודי ברית המועצות במערכה נגד הנאצים, www.moreshet.org
  17. ^ 60 שנה מהגיהנום - אלכס פייטלסון
  18. ^ מרכז מורשת הגבורה היהודית במלחה"ע ה-2 והשואה, www.ashdod.muni.il (בעברית)
  19. ^ לזכר הלוחם היהודי בצורר הנאצי | מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2019-09-11
  20. ^ הרברטס צוקורס, ראה הערה על חוק ההתיישנות
  21. ^ קול נכי מלחמה, בטאון הארגון, 1951-
  22. ^ חצי מיליון מיהודי ברה"מ לחמו בנאצים בימי המלחמה, www.jpress.nli.org.il
  23. ^ The association - Volunteer Veterans Jews France 1939 - 1945, english.combattantvolontairejuif.org
  24. ^ קישור לעותקים מלאים של מספר גליונות
  25. ^ אבא קובנר, library.osu.edu
  26. ^ הישיבה הארבעים-וחמש של הכנסת השש-עשרה, knesset.gov.il
  27. ^ הסרט חרוכי מלחמה, ערוץ היוטיוב של הארגון
  28. ^ ד"ר חנה יבלונקה, קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים, עיונים - כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 7, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997
  29. ^ World Veterans Federation
  30. ^ International Federation of Resistance Fighters
  31. ^ מכירה פומבית 41 מכירה אומנות ספרי קודש ישראלינה מיסמכים צילומים פריטים, Bidspirit