שמאל פוליטי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מראה התנחלות בשומרון לצד כפרים פלסטיניים. תפיסה מרכזית כיום בשמאל הישראלי היא ההתנגדות לבניית התנחלויות מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים

השמאל הפוליטי בישראל תומך מבחינה מדינית בפתרון שתי המדינות, מבחינה כלכלית מזוהה עם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה, ומבחינה חברתית תומך בדרך כלל בערכים של ליברליזם החברתי.

השמאל תומך בנסיגה מחלקים מיהודה ושומרון, המוחזקים צבאית על ידי ישראל, במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. השמאל הציוני רואה במהלכים אלו הכרחיים להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת מאחר שביהודה ושומרון חיים בין 2.5 ל-3 מיליון פלסטינים[1] וסיפוחם למדינת ישראל עלול להביא לסופה של ישראל כמדינת לאום יהודית או כדמוקרטיה והפיכתה למדינה דו לאומית. בעקבות זאת תומך השמאל בעיקרו בפינוי חלק מהתנחלויות הממוקמות מעבר לגדר ההפרדה.

מבחינה כלכלית, בעשורים הראשונים של המדינה מדיניות השמאל בישראל הייתה מזוהה באופן מובהק עם תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית או סוציאליסטית, זיקה שהתערערה במידה מסוימת החל משנות ה-80, והפכה לגמישה יותר ותלויית נסיבות. כמו כן דוגלים רבים מתומכי השמאל הישראלי בהפרדת דת ומדינה, השרשת ערכי הפמיניזם, תמיכה בקהילת הלהט"ב, בזכויות אדם ובזכויות המיעוטים.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמאל הישראלי כונה בעבר "מחנה הפועלים" בשל זיקתו החזקה לסוציאליזם ומעמד הפועלים. הייתה אחיזה חזקה ביישוב, שהתבטאה, בין השאר, בהקמתם של הקיבוצים ושל הסתדרות העובדים. עם השנים הסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה הפכו לגישות הרווחות בשמאל הישראלי. יחד עם זאת בחוגי שמאל שונים קיימת גם תמיכה בקומוניזם ואנרכיזם. כוחו של השמאל הכלכלי והחברתי נחלש החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ובייחוד לאחר "המהפך", והזיקה המובהקת לכלכלה סוציאליסטית התערערה, כאשר מפלגות השמאל היו שותפות למדיניות הפרטה בתקופות מסוימות ולתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985.

בנושאי חברה, דת ומדינה - השמאל נוטה לליברליזם. הוא תומך בדרך כלל בהפרדת דת ומדינה כן בחופש מדת ושוויון זכויות לבני מיעוטים, לרבות מיעוטים על רקע דת, גזע, מין ומגדר.

השמאל הישראלי דוגל בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מעדיף קידום משא ומתן דיפלומטי, הכרוך לעיתים אף בוויתורים מסוימים, על פני פעולות צבאיות. לגישתו, הסכמי שלום על בסיס חילופי שטחים הם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוביל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני עם חתימת הסכמי אוסלו. במסגרתם הוקמה הרשות הפלסטינית שהיא ישות אוטונומית למחצה ובמעמד נמוך משל מדינה. לאחר מכן החל השמאל לקדם את פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסכם שלום. השמאל גורס שהסכם שלום בנוסח שתי מדינות הוא אינטרס חיוני לישראל, ממניעים מוסריים ותועלתניים. בכך, הוא סבור שיתאפשר לשמר את הרוב היהודי בישראל, מבלי לפגוע בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, וכן לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום עם העולם הערבי. לפיכך ישנה התנגדות מסוימת לנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון ובעבר גם בחבל עזה.

השמאל כולל בכנסת גם את מרצ וחד"ש. מרצ מזוהה כמפלגה הדוגלת במדיניות רווחה כלכלית והפרדת הדת מהמדינה. בנוסף, היא מקדמת מדיניות לחיזוק זכויות מיעוטים כגון ערבים אזרחי ישראל, נכים, פליטים לא יהודים (כגון עובדים זרים) וקהילת הלהט"ב. מפלגת חד"ש היהודית-ערבית, מהווה חזית של ארגוני שמאל רבים, ביניהם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (לשעבר רק"ח). בנוסף להיותה דוגלת בהשגת שלום באמצעות פשרות, בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 4 ביוני 1967 והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. היא תומכת במדיניות כלכלית סוציאליסטית וב'צדק סביבתי'. עם זאת, בקרב רוב הציבור חד"ש מזוהה כמפלגה ערבית אנטי-ציונית. ב-2015 הובילה את הרשימה הערבית המשותפת, סיעת המפלגות הערביות, לאחר שהתמזגה עם בל"ד, רע"ם ותע"ל.

הקרן החדשה לישראל תומכת ומממנת ארגוני שמאל רבים. אחד מארגוני השמאל החוץ-פרלמנטריים הוותיקים הוא "שלום עכשיו", הפועל לסיום השליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה. הוא רואה בשטחים אלה ככיבוש, ופועל לגיוס תמיכה ציבורית להיפרדות מהפלסטינים. זאת משום שלדעת הארגון צעדים אלה יביאו לקידום השלום עם הפלסטינים ורוב מדינות ערב. עוד ארגונים שפועלים לקדם הסכם מדיני עם הפלסטינים הם יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של עמי איילון. לצדם פועלים עשרות ארגונים קטנים אשר רבים מהם מתעסקים בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר שנערך ב-2019 בקרב האוכלוסייה על ידי מכון פיו מצא ש-8% מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם "שמאל" מתוך שלוש אפשרויות: "ימין", "מרכז" ו"שמאל". באותה שנה ערך פרופ' קמיל פוקס שנתן 5 אפשרויות: "ימין", "מרכז-ימין", "מרכז", "מרכז-שמאל", "שמאל ומצא ש-5% מגדירים את עצמם כ"שמאל" ועוד 11% מגדירים את עצמם כ"מרכז-שמאל"[2]. בבחירות לכנסת העשרים ואחת שנערכו באפריל 2019 מפלגת העבודה ירדה ל-6 מנדטים, כאשר בשיאה עמדה על כ-55 מנדטים. כמו כן, מרצ נחלשה לכ-4 מנדטים כשבשיאה עמדה על 12 מנדטים.

שמאל רדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמאל רדיקלי בישראל

השמאל הרדיקלי בישראל תומך במדינת כל אזרחיה ובביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. הוא לרוב פוסט-ציוני או אנטי-ציוני ורואה בציונות תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. הרדיקלים טוענים שהמדיניות הישראלית ביהודה ושומרון מפלה ואי־שוויונית. זאת משום שהמתנחלים מנוהלים תחת החוקים האזרחיים של ישראל ואילו הפלסטינים נשלטים תחת חוק צבאי. בנוסף הם טוענים שישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים ויש אף שטוענים לפשעים נגד האנושות. חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל טוען שהמשטר ביהודה ושומרון מקביל לאפרטהייד שהונהג בדרום אפריקה.

ארגוני ותנועות שמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת ארגונים ותנועות פוליטיות המזוהות עם השמאל בישראל, חלקם מזוהים עם השמאל הרדיקלי:

מפלגות שמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני שמאל מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה זו נבנתה על סמך ניתוח פעולתם של הארגונים הרשומים בה. חלקם לא מגדירים עצמם כארגוני שמאל ובאתר האינטרנט שלהם אין אזכור לשיוך זה.

ארגוני שמאל חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אודי אדיב, הסוציאליזם הציוני, שברו של חלום, הוצאת גבטה, 2017.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]