ארזינג'אן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ארזינג'אן
Erzincan
מראה כללי של מרכז העיר
מראה כללי של מרכז העיר
מדינה טורקיהטורקיה טורקיה
מחוז מזרח אנטוליה
נפה ארזינג'אן
ראש העיר בקיר אקסון
(מפלגת התנועה הלאומית)
שטח 1,525 קמ"ר
גובה 1,185 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 166,181[1] (2022)
 ‑ צפיפות 109 נפש לקמ"ר (2022)
קואורדינטות 39°45′N 39°30′E / 39.750°N 39.500°E / 39.750; 39.500
אזור זמן UTC +3
http://www.erzincan-bld.gov.tr/
המסגד הגדול הישן "אולו ג'אמי" בשנות ה-1920–1930, לפני שנהרס ברעידת האדמה בשנת 1939

ארזינג'אןטורקית: Erzincan; בטורקית עות'מאנית: ارزنجان; בכורדית: Ezirgan/ئەزرگان - אזרגאן או Erzingan/ئەرزنگان - ארזנגאן; בארמנית: Երզնկա - יֶרזְנְקָה) היא עיר במזרח טורקיה ובירת הנפה הקרויה על שמה במחוז מזרח אנטוליה. לפי אומדן רשמי משנת 2022 אוכלוסיית העיר מנתה 166,181 תושבים.

בהיסטוריה הביזנטית נודעה העיר, יחד עם האזור סביב, כ"קלטזנה"[2] (בארמנית - "אֶקֶליאץ") ושמה היווני הקדום יותר היה אקיליסנה. (ביוונית: Ακιλισηνή; השם המקביל בלטינית: Acilisene)[3] העיר נודעה בעבר במלאכת עיבוד נחושת וייצור סכו"ם, ובגבינות הקרויות "טולום פיינירי" (Tulum Peyniri).

בעקבות רעידת האדמה הקטלנית שהתרחשה בדצמבר 1939 העיר נהרסה, ובהמשך נבנתה מחדש באתר סמוך, צפוני יותר. בימינו קיימות בה תעשיות סוכר וטקסטיל. העיר הייתה בעבר נקודה חשובה בדרך השיירות מארזורום לסיוואס. בנוסף, היא צומת חשוב במסילות הברזל שפונות מזרחה אל חבל קארס ועבר הקווקז. בעיר שוכנת מפקדת הארמייה השלישית של הצבא הטורקי.

עמדה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר ארזינג'אן שוכנת במזרח אנטוליה, על הגדה הימנית (צפונית) של הנהר קאראסו, יובל של הפרת, במישור פורה הנמצא בגובה 1,185 מטר ובמרחק 567 ק"מ ממזרח לבירה אנקרה. סביב לעיר ישנם הרים גבוהים ומושלגים: "קסיס דאג" - בגובה 3,537 מטר בצפון-מזרח, "סיפיקור דאגי" - בגובה 3,010 מטר בצפון, "מרג'אן דאגי" - בגובה 3,449 מטר בדרום, והרי מונזור. בעיני הכורדים העיר נמצאת ב"כורדיסטן הטורקית" ובעיני הארמנים היא חלק ממה שהייתה פעם "מערב ארמניה הגדולה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס האזור נשלט על ידי ממלכת החתים. עם זאת, עד לימינו לא נמצאו בעיר שרידים של יישוב חתי כלשהו. אחרי התמוטטות הממלכה החתית החל מה-900 לפניה"ס שלטו כאן האוררטים. בשנת 1953 נמצאו בקרבת העיר ממצאים מתקופתם. בסביבות ה-600 לפנה"ס הגיעה ממלכת מדי. הקרב בין המלך המדי קיאקסארס השני ובין הלידים התנהל לא רחוק מארזינג'אן של ימינו. בסביבות 550 לפניה"ס הפרסים כבשו את ממלכת מדי.

ארמניה, החסות הרומית, הפרסית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת ארמניה בין פרס ולאימפריה הרומית המזרחית בעקבות הסכם השלום באקיליסלנה, בשנת 387

בשנת 70 לפניה"ס יצאו הרומאים למסעות צבאיים לאנטוליה המזרחית וכבשו גם את ארזינג'אן. אולם זמן קצר לאחר מכן, ב-68 לפנה"ס הצליחה פונטוס לקחת אותה מידי הרומאים. במאות השנים הבאות, ארזינג'ן והאזור סביבה נמצאו לסירוגין בידיהן של האימפריה הרומית, ביזנטית הפרתים והאימפריה הססנית. תחת שליטה פרתית ורומית האזור שנודע אז כ"חאצ'דיאנק" או ביוונית אקיליסנה (Ακιλισηνή) השתייך לממלכה ארמנית אוטונומית. בסביבות ארזינג'אן של ימינו היה קיים יישוב ארמני בשם ארז או אריזה, שנודע במקורות הביזנטים כקלטזנה או קלטזיני. בקרבת ארז בנו הארמנים הפגאנים מקדש לאלת הפוריות אנאהיט. במקדש שלה נהגו אנשי המעמד הגבוה להשאיר את בנותיהם ואת בניהם שהגיעו לפרקם כמחווה לאלה והם היו משתתפים בו כקדשים בטקסי מין פולחני. במקדש ניצב פסל זהב גדול של האלה, שנשדד ונהרס בשנת 34 לפנה"ס על ידי חיילי מרקוס אנטוניוס.[4] כפי שסיפר אגאתאנגלוס, בשנת 287 לספירה כשביקר בארז על מנת להעלות קורבן לאלה אנאחיט, פגש כאן המלך הארמני טרדאט השלישי כהן דת בשם גרגוריוס שהיה נוצרי בסתר וביקש ממנו לערוך את טקס הקרבן. משסירב, נעצר גרגריוס, לימים ידוע כ"הקדוש גרגוריוס המאיר" בפקודת המלך ועונה. רק כעבור 14 שנה השתכנע המלך טרדאט להתנצר עם כל חצרו והרס את המקדש. עד היום לא ידוע מיקומו של המקדש. נכסי המקדש הוענקו לגרגוריוס ובאזור קמו מנזרים נוצריים רבים. בשנת 384 לערך, מנואל ממיקוניאן שכבש את השלטון בארמניה הכתיר שני אחים - ארשאק השלישי וואלארשאק כמלכים שותפים של ארמניה. ככל הנראה ארשאק השלישי קבע את מושבו בדווין בעוד ואלארשאק - בארז. כעבור כשנתיים כשמת ואלארשאק לקח ארשאק השלישי את השלטון גם בארז. בשנת 387 לפי הסכם שלום שנחתם כאן, באקיליסנה, חילקו הרומאים והפרסים את ארמניה ביניהם. העיר ארז נפלה תחת חסות רומית ובהמשך ביזנטית, במה שנקראה "ארמניה הקטנה" המערבית (בלטינית - Armenia minor) תחת מלכותו של ארשאק השלישי. במזרח מינו הפרסים מלך אחר, חוסרוב השלישי ב-389 ניסה ארשאק לכבוש שטחים נוספים (ונאנד) אך נכשל וחזר לארז, בה מת. בהמשך הפכה ארמניה המערבית לחלק מהאימפריה הביזנטית. הביזנטים מינו בארז או אקיסילנה מושל בתואר "קומטיס" ומאוחר יותר "דוקס" או "קורופאלאטוס", כמו כן מועצה של נכבדים ארמנים - "נחאראר" בראשות גאזאבון משיראק. בשנים 480–484 הייתה העיר מושב המטה הכללי של המלך ואחאן השני מליקוניאן שנאבק בפרסים. במאה ה-5 במקורות ארמנים ("חיי משטוב משטוץ") נקראה העיר "יקגיאץ". למשך חמש מאות שנה לא מצוינים אירועים מיוחדים בה. מאוחר יותר קראו הארמנים לעיר בשם "ירזנקה". בשנת 1000 היו תושבי העיר עדים למסע הצבאי של וסיליוס השני. באותה תקופה כאורח של ויסיליוס ביקר בעיר האמיר מוחמד אל דאוולה אבו מנצור משושלת המרוואנים. באילו נסיבות הוקמה כאן בישופות נוצרית לא ידוע בדיוק. באמצע המאה ה-5 לספירה, הבישוף של אקיליסנה היה יואניס, שנמנה עם חותמי הצו של הפטריארך גנאדיוס של קונסטנטינופוליס, שהוקיע את השמעוניים". בישוף אחר של העיר, בשם גאורגיוס או גרגוריוס מוזכר כ"בישוף של יוסטיניאנופוליס" והיה אחד מאבות ועידת קונסטנטינופול השנייה משנת 553. ב-681 הבישוף תאודורוס השתתף בוועידת קונסטנטינופול השלישית (681). בישוף זה נהג לחתום בתואר "בישוף של יוסטיניאנופוליס" או בישוף של האזור "אקלנזינה". ב-879 בישוף בשם גאורגיוס השתתף בוועידה הרביעית "הפוטית" של הכנסייה.[5] בשנת 629 העיר נכבשה על ידי הביזנטים בהנהגת הקיסר הרקליוס. ב"רישומי הבישופויות" (Notitiae Episcopatorum) הדיוקסיה האוטוקפלית המקומית מוזכרת רק החל מהמאה ה-10. בסוף המאה ה-10. הבישופות הייתה בהתחלה כפופה לארכיבישופות של סבסטי (סיוואס של ימינו). אחרי המאה ה-13 אין מידע על קיומם של בישופים קתולים בירזנקה-אקיליסנה והם אינם מוזכרים ב"רישומי הבישופויות". בימינו "אקיליסיני" רשומה כ"בישופות טיטולרית" (סמלית) של הכנסייה הרומית-קתולית.

ממלכות ואימפריות מוסלמיות בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מסעות הכיבוש של הערבים המוסלמים במאה ה-7, כבש המפקד הערבי חביב בן מסלמה את ארז בשנת 655. אחרי נפילת האימפריה הססנית פרצו במזרח אנטוליה קרבות בין הערבים ולביזנטים. עדיין בשנת 859 המושל של מלטיה מטעם החאליפה העבסי, עומר בן עבדאללה כבש מחדש את ארז מידי הביזנטים.

הטורקים הסלג'וקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי קרב מנזיקרט בשנת 1071 שבו הביסו הטורקים הסלג'וקים בראשות אלפ ארסלן את הקיסר הביזנטי רומנוס הרביעי, נכללה ארזינג'ן באימפריה המוסלמית שהקימו הראשונים. העיר הפכה לחלק מנסיכות הבייליקית מנגיצ'ק (מנגוצ'ק) (מנגיצ'ילי) אותה הקים מנגיצ'ק אהמט גאזי, אחד הגנרלים של ארפ ארסלן. בירת הבייליק הייתה העיר קמח. הבייליק מנגיצ'ק התקיים עד שנת 1228. תחת שלטונם של בני מנגיצ'ק ובמיוחד בימי פהרטין בהרם שאה (1225-1165), החתן של הסולטן קיליץ' ארסלן השני, ידעה ארזינג'אן פריחה כלכלית ותרבותית. עם כיבושן של ארזינג'אן וקמח בשנת 1228 בידי ראש הסולטנות הסלג'וקית של רום, עלא-א-דין קאי קובאד הראשון, הביליק מנגיצ'ק הגיע לקיצו. בשנת 1230 ביישוב יאסי צ'מן על יד ארזינג'אן הביסו לוחמיו של קאי קובאד את אחד מצאצאיהם האחרונים של השאהים של ח'ווארזם, ג'לאל א-דין. שנמלט עם כוחותיו מפני המונגולים עד לאנטוליה. קאי קובאד בנה את חומות ארזינג'אן מחדש.

המונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1240 פלשו המונגולים לארמניה ואנטוליה. אחרי שהשתלטו על ארזורום, ב-26 ביוני 1243 בפיקודו של באיג'ו ניצחו בקרב קסדה (קסה דא) את הסלג'וקים בראשות קא חיסרב השני (בנו של קאי קובאד) והחריבו את ארזינג'אן. כעבור עשור, בשנת 1254, מבקר מן המערב, ויליאם מרוברוק, ציין כי 10,000 מתושבי העיר נהרגו ברעידת אדמה. העיר הפכה בהמשך לחלק מאימפריית האילחאנים, עד שנת 1335 כשסופחה לבייליקות החדשה ארטנה שהוקמה על ידי אויגורים מצבא האילחאנים. בסביבות 1395 עברה העיר לידי קאזי בורחן א-דין מקייסרי. בימי השלטון המונגולי והאויגורי במאות-13–14 שוקמה העיר. באותם ימים נהנתה הקהילה הארמנית בראשות הארכיבישוף סרגיס ויורשיו,[6] לאוטונומיה משמעותית וכלכלת העיר שגשגה. התפתחו, בין השאר יחסי מסחר עם ונציה. הסחורות מן הים התיכון הועברו דרך ערי הנמל מלטיה ואראפגיר. בעיר התיישבו לצד הרוב הארמני ותושבים מוסלמים גם מספר רב של אירופאים. בשנת 1331 ביקר בעיר הנוסע הערבי אבן בטוטה שציין כי רוב אוכלוסיית העיר הייתה ארמנית, אם כי "מוסלמית". הוא ציין קיומן בעיר של ארגוני צעירים קרויות "אחים" או "אחוות".[7] במחצית השנייה של המאה ה-13 ביקר בעיר הנוסע הוונציאני מרקו פולו, שרשם:

"ארמניה הגדולה" (Armenia Major) היא ארץ רחבת ידיים שהכניסה אליה היא עיר הנקראת ארזינגאן, ארזנג'אן בפרסית. מייצרים בה בדי בוקרם המשובחים בעולם וכן וכל מיני בדים מיוחדים אחרים, שלא אטריח את הקורא במנייתם. יש בה בתי המרחץ הטובים והיפים ביותר עם מעיינות חמים הפורצים מן האדמה, מכל מקום. תושבי העיר הם רובם ארמנים, אך הם נתונים תחת שלטון הטטרים. ישנם בארץ זו ערים וכפרים רבים, אך האצילה מכל עריה היא ארזינגה, שהיא מושב של ארכיבישוף, ואחר כך ארזירון וארזיז

מסעות מרקו פולו[8]

בתחילת המאה ה-15 הדיפלומט הספרדי רוי גונסאלס דה קלאוויחו, שביקר בארזינג'אן בדרכו לסמרקנד, ציין ביומנו:

את העיר הזאת בנו הארמנים: במקומות רבים ניתן לראות על הקירות את סימן הצלב עשוי מאבן. כל הבתים בעיר מצויידים בטראסות ובטראסות מתהלכים האנשים כמו ברחובות. העיר מאוכלסת מאוד. יש בה הרבה רחובות וסמטאות יפים, עם חנויות. היא עשירה מאוד ומתנהל בה מסחר ענף

הטימורים, הטורקים קארה קויונלו ואק-קויונלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-14 כמה אמירויות נאבקו באופן מתמיד על השליטה בעיר, חלקן בתמיכת מעצמות אחרות. מאוחר יותר התחרו עליה האימפריה העות'מאנית וטימור לנג. ב-1401 הטיל הסולטן העות'מאני באיזיט הראשון מצור על ארזינג'אן וכבשה. אך בשנת 1402 הוא נוצח על ידי טימור לנג בקרב אנקרה. צבאו של טימור הצליח להשתלט על חלק גדול מאנטוליה. גם ירזנקה-ארזינג'אן נשלטה על ידי אנשי טימור בשנים 1410-1402. בשנת 1419 היא נכבשה על ידי שושלת קארה קויונלו, ב-1455 על ידי אוזון חסן ושבטי אק קויונלו. בעקבות ניצחון העות'מאנים של מהמט השני בקרב אוטלוקבלי, על יד טרג'אן, ב-1473 סולקה שליטת פרס על ארזינג'אן. השלטון עבר למשך כמה עשורים לידי כמה מנהיגים מקומיים.

הפרסים הספווים והאימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1502 קבע השליט הראשון של פרס הספווית, השאה אסמאעיל הראשון את המטה הכללי שלו בארזינג'אן. אולם אחרי הקרב צ'לדיראן שבו הובסו על ידי הסולטן סלים הראשון, נאלצו הספווים לעזוב בשנת 1514 את מזרח אנטוליה. ארזינג'אן הפכה לבירת מחוז - איילט - של האימפריה העות'מאנית. הסולטן סולימאן הראשון ביקר בעיר פעמיים, לראשונה ב-1534 כשפנה נגד טבריז, בירת הספווים, ושוב ב-1540 במסע צבאי נוסף נגד פרס. במאה ה-17 הייתה ארזינג'אן אחד ממרכזי המרד של הג'לאלים. בשלהי המאה ה-17 הועתקה הדרך המסחרית שחיברה את אסיה הקטנה עם פרס יותר צפונה. לכן איבדה ארזינג'אן את חשיבותה וחלק גדול מתושביה עזבו. במאה ה-19 התפשטה בעיר הרפורמה הסופית נאחסבנדיה. בשנת 1784 החריבה רעידת אדמה קשה את כל המונומנטים של העיר ומתו בה כאלפיים תושבים. בשנת 1828 פלשו כוחות רוסיה הצארית לחלק מארמניה. בהתאם לחוזה טורקמנצ'אי הח'אנויות יירבן ונחיצ'באן סופחו לרוסיה. הצבא הרוסי התקבל בשמחה על ידי הארמנים שדוכאו על ידי הטורקים והכורדים. בסופו של דבר הכוחות הרוסים לא הגיעו לארזינג'אן.

ב-18641865 הייתה העיר שוב לבירת סנג'ק שכללה חמש "קאזה". בסוף המאה ה-19 ידעה העיר תנופה מחודשת, בעקבות העברתו לארזורום השכנה של פיקוד אחד הקורפוסים הצבאיים החשובים של האימפריה. לפי ויטל קינה, בשלהי המאה ה-19 הייתה אוכלוסיית העיר 23,000 תושבים, מתוכם 15,000 מוסלמים. קצת יותר מאוחר באותה תקופה, לינץ' העריך שבכל הסנג'ק ארזינג'אן חיו כ-156,000 בני אדם, מתוכם 31,000 נוצרים, כמעט כולם ארמנים. באזור הכפרי המקיף את ארזינג'אן חיו גם הרבה כורדים מוסלמים.[9]

בימי שלטון הסולטן עבדול חמיד השני בשנת 1891 הוצבה בארזינג'אן מפקדת 30 גדודי פרשים "חמידיה", רוב רובם כורדים, שנועדו לבצע מעשי טבח ביישובים הארמנים. מעשי הטבח התרחשו בעיקר בשנים הבאות ב-1896-1894. בארזינג'אן בוצע טבח בספטמבר 1895.[10]

מלחמת העולם הראשונה. רצח העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 היה האזור עדיין מאוכלס גם בארמנים. האנציקלופדיה ברוקהאוס-אפרון ציינה שבארזינג'אן חיו כ-30,000 תושבים, בעיקר "טורקים". לפיה היו בעיר כ-20 מסגדים ו-4 כנסיות ארמניות. בשנת 1914 חיו בארזינ'אן בין 50-70,000 תושבים, מתוכם אולי כ-20,000 ארמנים. מסביב לעיר היו 197 כפרים, מתוכם 60 כפרים ארמנים. הכפרים הארמנים כללו את אחורג'וג, ברגוסר, דנגניג, גארמרי, גאריגין, גיוליצ'ה, חאראבדי, חרומוץ, מלמוציג, מגוציג, מרטגי, מטני, ורי צ'יפלטיג ואחרים. גרו בהם כ-45,000 ארמנים. - בממוצע כ-700 תושבים בכל כפר. בכל הכפרים פעלו כ-30 כנסיות. על ההרים מסביבם היו בתחילת המאה ה-20 מספר מנזרים ארמנים:בוגוס-סדרוס הקדוש, גיראגוס הקדוש, חגופ הקדוש, חיאבור גאראבד הקדוש, נרסס הקדוש, ניקוגוס הקדוש ושוגאגאר הקדוש. בעיר פעלו עד למלחמת העולם הראשונה קונסולים של בריטניה, צרפת, גרמניה ופרס, סגן קונסול של ארצות הברית וכן נספח צבאי רוסי. כמו כן פעל בית חולים של מיסיון נוצרי אמריקאי. העות'מאנים החזיקו בה חיל מצב גדול.

הגירוש והטבח ההמוני בארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות שנת 1915 נרצחו וגורשו רוב רובם של הארמנים בארזינ'אן והסביבה בימי רצח העם הארמני.

לפי ספרו של רימונד קבורקיאן "רצח העם הארמני" (2009) (המצטט, בין השאר, עדותו של הגנרל והיב פאשה בפני ועדת מזהר) בראש מבצע הטיהור האתני בסנג'ק ארזינג'אן עמד המושל - ה"מותסריף" ממדוח ביי וד"ר באחאטין שקיר ביי, איש "הטורקים הצעירים", שהיה, ככל הנראה, מראשי "הארגון המיוחד" (טשקילת-אי-מחסוסה) שהתמחה ברציחות המגורשים הארמנים בעת צעידות המוות. כמו כן נמנה עם מארגני הטבח חבר הפרלמנט מטעם העיר קמח, האלט ביי. הגירושים[11] התחילו ב-18 במאי 1915. שבוע לפני הגירוש נעצרו ונרצחו בקמח ובסאנסר דרה מספר נכבדים ארמנים. התושבים הארמנים קיבלו מספר ימים כדי לחסל את נכסיהם.[12] קודם כל גורשו 16 המשפחות האמידות בעיר -דר סריאן, פפזיאן, בויטיאן, סוסיגיאן ואחרות. שלוש מתוך 4 הכנסיות הארמניות הופקעו על ידי השלטונות. נותרה בהתחלה בידי הארמנים קתדרלת סורפ פרגיץ'. בתי הספר והכנסיות נשדדו. בערב 22 במאי 1915 12,000 אנשים מזוינים - ז'נדרמים, צ'טה (קבוצות מזוינות של אזרחים, שכללו, יש אומרים, עבריינים פליליים) ואיכרים טורקים ובראשם ממדוח ביי, הקיפו את הכפרים והמנזרים הארמנים מסביב לעיר. הנשים והילדים הארמנים נשלחו לבית הקברות הארמני של ארזינג'אן. גברים הוצאו להורג בקבוצות קטנות באמצעות יריות או על ידי שחיטת גרונותיהם והושלכו לבורות. ב-25 -27 במאי הארמנים של ארזינג'אן רוכזו בבית הקברות קויובאשי, הנמצא במרחק שעת הליכה מן העיר. מאוחר יותר הם הוצעדו משם אל הגאי קמח ("קמח בוגאז" או "קמח בואז"), בין נהר הפרת ולבין סלעי הרי סבוח, שם רוב המגורשים מצאו מהר את מותם. בדרך עוד הותקפו ונשדדו על ידי קבוצות בריונים (צ'טה) וכפריים כורדים. מספר נשים נחטפו לכפרים טורקים[13] ושרדו. מעריכים כי בתוך יום אחד נטבחו בגאי 25,000 ארמנים מארזינג'אן והסביבה. יחידות "הארגון המיוחד" שביצעו כאן את הטבח היו תחת פיקודו של גא'פר מוסטפא אפנדי. מאות נשים וילדים השליכו את עצמם למוות לתוך התהום. מאות ילדים נחטפו אל הכפרים הטורקיים. תינוקות הושלכו לנהר.[14] בשבוע אחרי הטבח עוד צדו הז'ינדרמים והשוטרים את האנשים שהסתתרו בפרדסים או בשדות הטירס בסביבה.[15] ב-8 ביוני נותרו בארזינג'אן 800 מגויסים ארמנים שהועסקו בבית מלאכה של הצבא, ועוד 150 שעבדו בניקיון ברחובות העיר ו-3 אחים וכוחות עזר שעבדו בבית חולים. הם לא ידעו מה היה גורל משפחותיהם. נאמר להם שהן הגיעו בשלום למוסול. בפקודת מחמוד כמיל הם נשלחו ב-18 ביוני לקסרקטינים והועמדו תחת שמירת ה"צ'טה". במשך מספר ימים הם הובלו אזוקים קבוצות-קבוצות והוצאו להורג ביריות על יד גשר ג'רבלג. כ-5,000 מגויסים ארמנים ששירתו בגדודי עבודה ("אמלה טבוריס") נטבחו בשדה ממזרח לארזינג'אן ונקברו בקברות המוניים. קבוצה אחרת של כ-5000 מגויסים ארמנים נטבחו בגאי סאנסאר, ממזרח לארזורום. ייתכן כי עוד 15,000 קשישים נרצחו באותו גאי. אחרי נובמבר 1915 קבוצה של כ-50 בנאים ארמנים הובאו לארזינג'אן אחרי שבנו מועדון טורקי באמצעות מצבות מבית קברות ארמני והוצאו להורג. גם הבישוף הארמני מארזורום הוצא להורג על יד ארזינג'אן אחרי 28 ביולי 1915.[16]

קרב ארזינג'אן (1916). מהכיבוש הרוסי לכיבוש מחדש על ידי הטורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסה קזם קראבקיר והמטה שלו בארזינג'אן, לצד קבוצת ילדים, בשנת 1923
ערך מורחב – קרב ארזינג'אן

בשנת 1916 הוקם בארזינג'אן המטה הכללי של הארמייה השלישית העות'מאנית בפיקודו של כרים פאשה. ב-12 ביולי 1916 ארמיית הקווקז של הצבא הרוסי בראשות הגנרל ניקולאי יודניץ' כבש את מאמה הטון. בהמשך לוחמיה השתלטו על רמת נגליקה וכבשו עמדה טורקית על גדות הנהר דורום דוראסי, כשהפרשים הרוסים פרצו את הקו בוז-טאפא-מרטקלי. לאחר מכן התקדמו אל עבר ארזינ'אן. ב-25 ביוני הגיעו לעיר וכבשו אותה תוך יומיים. העיר לא נפגעה הרבה בקרבות. הרוסים מצאו בעיר כ-300 בעלי מלאכה ארמנים שהושארו בחיים. כמה עשרות נשים הוחזקו כ"בנות זוג" נוספות בבתים של אחדים מהמנהיגים הטורקים המקומיים, האחראים לטבח. הגנרל יודניץ' לכד בעיר שלל רב. למרות היתרונות האסטרטגיים של ניצחונו, הוא לא ביצע כל מהלכי התקדמות נוספים וכוחותיו הצטמצמו מספרית עקב תבוסות רוסיות צפונה משם.

ב-18 בדצמבר 1917, בעקבות מהפכת אוקטובר ברוסיה, נחתם בארזינג'אן הסכם שביתת נשק. בהמשך נסוגו רוב הכוחות הרוסים מן האזור. במקום הצבא הרוסי על 500,000 חייליו הושארו להגנת הקו ואן-ארזינג'אן 30,000 חיילים ארמנים ארמנים בלבד. בארזינג'אן נמצאה אוגדת רגלים רוסית בפיקוד הקולונל הרוסי ניקולאי מורל (1920-1869, בעבר עוזר הנספח הצבאי של רוסיה בטוקיו)[17] ו 3 גדודי מתנדבים ארמנים (הרגימנט ארזינג'אן), יחידת פרשים, 6 תותחים, כ-2000 לוחמים לא סדירים. כל אלו נמצאו מבודדים וקווי התקשורת היו פרוצים על ידי המוסלמים. עם המפקדים הארמנים נמנה מוראד סבסטאצי, שהיה בן האזור. בינואר מקורות טורקיים דיווחו על טבח באיכרים הטורקים באזורים שבשליטת הרפובליקה הארמנית החדשה על ידי הכוחות הלאומיים הארמנים[18] ב-2 בפברואר 1918 שלח והיב פאשה לגנרל פרז'בלסקי מכתב מחאה על פשעים שבוצעו על ידי לוחמים ארמנים נגד האוכלוסייה הטורקית בארזינג'אן והסביבה. בדו"ח טורקי מ-8 בפברואר 1918 צוין, בין היתר, ושב-31 בינואר 1918 נאספו נכבדים ומוכתרים טורקים ונורו למוות במקום. אחר כך מאות תושבים מוסלמים הוצאו מבתיהם והוצתו למוות בבניין הטלגרף ובבית והיט ביי. כמו כן נהרסו כאלף בתים טורקיים.[19]

הגנרל והיב פאשה שיגר איגרת מחאה לגנרל הרוסי לבדינסקי שבה מסר כי יחידות מזוינות ארמניות טבחו 15,000 אזרחים טורקים. הטורקים הכריזו את שביתת הנשק כלא תקפה בראש הגיס הקווקזי הראשון של הצבא העות'מאני התמנה הקולונל מוסה קזם קראבקיר. ב-13 בפברואר 1918 כשהטורקים נמצאו קילומטרים ספורים מן העיר, הורה מורל על נסיגת על הכוחות הארמנים מן העיר. במהלך הנסיגה לארזורום בתנאי חורף קשים ספגו כוחות אלה אבדות קשות. ב-26 בפברואר 1918 בטורקים (חטיבת 36 ובחטיבה 5 הקווקזית של הארמייה השלישית) כבשו בחזרה את ארזינג'אן. .[20] הם לקחו כשלל כמויות גדולות של מזון, 4,016 רובים, 3 תותחים,25 מרגמות, מקלע אחד,321 ארגזי תחמושת, וציוד נוסף.[21]


ערך מורחב – שביתת הנשק של ארזינג'אן

הרפובליקה הטורקית, רעידת האדמה ב-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רעידת האדמה בארזינג'אן (1939)
מראה ברחוב המרכזי
בתי מגורים רחבי ידיים בצפון העיר
מדרחוב במרכז המערבי של העיר

ב-26 בדצמבר 1939 נהרסה העיר כמעט כליל ברעידת אדמה קשה, בה מתו כ-30,000 בני אדם. הרעש מ-1939 כלל שבע רעידות קשות מאוד, החזקה ביניהן בדרגת 8.2 בסולם ריכטר. הוא היה החזק ביותר בתולדות טורקיה המודרנית. בשלב הראשון נהרגו כ-8,000 בני אדם. למחרת, עלה מספר ההרוגים ל-20,000. עד סוף שנת 1939 רעידות אדמה נוספות ושיטפונות בהן נהרגו 32,962 בני אדם. לא נותרו בעיר בניינים היסטוריים. נחרבו, בין היתר, המסגדים אולו ג'אמי וחורשונו ג'אמי, מן התקופה הסלג'וקית וה"טאש חאן" מזמנן של הסולטן סולימאן הראשון. רעידת אדמה משמעותית אחרונה אירעה ב-13 במרץ 1992.

האתר הישן של העיר ננטש והוקמה עיר חדשה 4 קילומטר יותר צפונה. אחרי מלחמת העולם השנייה עברה לכאן חיל מצב. לא הוקמו בעיר תעשיות בעלות חשיבות. אחרי 1960 גברה הגירת תושבים רבים אל מרכז אירופה. בשנת 1985 חיו בעיר 85,000 תושבים ובמחוז - 139,000. האוכלוסייה של המחוז הייתה ב-40% עירונית ו-60% כפרית. במפקד משנת 2010 חלה עלייה בחלק של האוכלוסייה העירונית. בארזינג'אן חיו 102,173 תושבים, ובכל המחוז - 149,422 בני אדם. בימינו רבים מהתושבים של העיר הם ממוצא כורדי - קורמאנג' וזאזא וחלקם - טורקים. מבחינה דתית התושבים הם רוב רובם מוסלמים -כחצי-חצי - סונים ועלווים.

אזור רעידות אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארזינג'אן נמנית עם האזורים בעלי הסיכון הגבוה ביותר לרעידות אדמה (אזורי סיכון 1) בטורקיה. בשנת 1047 נהרסה העיר כליל. בין המאות 15–19 התרחשו כמה רעידות אדמה שגבו מספר קרבנות בסדר גודל עשרות האלפים. רעידת האדמה הגדולה ביותר שהכתה את העיר במאה ה-20 אירעה ב-26 בדצמבר 1939 בעוצמה של 8-8,2 מעלות לפי סולם ריכטר. נהרגו בה 32,962 או 32,958 בני אדם, כ-100,000 נפצעו ו-116,720 בניינים נהרסו. כאמור, העיר נבנתה מחדש במרחק 4 קילומטר צפונית-מערבית והמקום הישן - "אסקי-ארזינג'אן" ננטש. רעידות האדמה בעשורים הבאים עשו נזקים מצומצמים. אולם בשנת 1983 רעש נוסף בדרגת 5,8 גרמה ל-1,331 הרוגים, ורעידת האדמה ב-13 במרץ 1992 בדרגת 6,8 גרמה למותם של 653 בני אדם. אלפים נותרו ללא גג. בסף הכל בשנים 1939–1992 נרשמו 19 רעידות אדמה. בשנת 1975 אומץ מפרט בנייה שהתיר באזור הסיכון 1 בניה מרבית של שתי קומות בלבד. אך מחקר שנעשה בעקבות רעידת האדמה משנת 1992 מצא שבבתים רבים, לרבות בניינים ציבוריים, נבנו קומות נוספות בניגוד לחוק.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בארזינג'אן הוא יבשתי עם חורפים של שלגים וכפור וקיצים חמים ויבשים. האביב הוא העונה הלחה ביותר בעוד שהקיץ הוא העונה היבשה ביותר. הטמפרטורה הממוצעת השנתית היא 11°C. החודש הקר ביותר הוא ינואר עם -3,3°C והחודש החם ביותר הוא אוגוסט ים + 22°C.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 נודעה ארזינג'אן במטעי התותים שלה ששימשו בגידול תולעי המשי.

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעיינות מים חמים: ארזינג'אן ואקשיסו.
  • מבצרים: ארזינג'אן, קמאך, שירינלי
    • ארזינג'אן הישנה (אסקי ארזינג'אן)

שרידי העיר הישנה נמצאים בקרבת שדה התעופה בדרך לצ'אלאיאן. ניתן לראות חומת העיר שנודעה להגן עליה עד למאה ה-16. בפינה הדרום-מערבית נותר שריד של מגדל משושה. 20 מטר צפונית נשמר שער גדול מן התקופה העות'מאנית. בין שדות ירקות נצאים שני בתי מרחץ - חמאם, עם כיפות רדודות. נשארו גם שרידי מדרסה.

  • כנסיות:
    • מרים אנה (על שם הבתולה הקדושה מרים)
    • עיסא ווריץ'
    • ואנק
  • מסגדים: גיולאבי ביי
  • קברות: של טוגאי חטון, מליק גאזי, בהראם שאה, גילג'י באבא, מאמה חטון
  • בתי מרחץ: בק, צ'אדרג'י, גילאבי בק
  • קרוואן-סראי "מאמה חטון"
  • גשר קטיר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ronald Grigor Suny The Making of the Georgian Nation, Indiana University Press 1994 p.22
  • , Raymond Janin Dictionnaire d'Histoire et de Géographie ecclésiastiques, vol. XII, Paris 1953, art. Celtzene coll. 130-131
  • Michel Lequien, Oriens christianus in quatuor Patriarchatus digestus, Paris 1740, Vol. I, coll. 435-436
  • Jacques de Morgan (préf. Constant Vautravers et Edmond Khayadjian), Histoire du peuple arménien, Académie de Marseille, Venise, 1981, p. 57-58
  • Ye. M. Baghdasaryan, « Երզնկայի հայկական իշխանությունը XIII-XIV դարերում » (« La principauté arménienne d'Erznka aux XIIIe et XIVe siècles »), dans Lraber Hasarakakan Gitutyunneri, n° 2, 1970, p. 36-44
  • Raymond Kevorkian The Armenian Genocyde: The complete History, I.B.Tauris, 2011, London תרגום מצרפתית, עמוד 308- 309
  • Wolfgang Gust The Armenian Genocyde:Evidence from the German Foreign Office Archives Berghahn Books, in association with Zoryan Institute 2014
  • Viscount James Bryce The Treatment of Armenians in the Ottoman Empire: Documents Presented to Viscount Grey of Falloodon, secretary of state for foreign affairs, Textor Verlag Frankfurt am Main 2008
  • Ara Sarafian, James Bryce and Arnold Toynbee The Treatment of Armenians in the Ottoman Empire, 1915-1916:Documents Presented to Viscount Grey of Falloodon, secretary of state for foreign affairs, Uncensored Version Taderon Press and Gomidas Institute ,2000 '
  • Stanford J.Shaw, Ezel Kural Shaw History of the Ottoman Empire and Modern Turkey: Volume 2, Reform, Revolution and Republic.The Rise of Modern Turkey 1808-1975, Volume II Cambridge University Press 1977

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Raymond Janin, art. Celtzene ou Celezene in Dictionnaire d'Histoire et de Géographie ecclésiastiques, vol. XII, Paris 1953, coll. 130-131

Vailhé, Siméon. "Justinianopolis." The Catholic Encyclopedia. Vol. 8. New York: Robert Appleton Company, 1910. 3 Nov. 2014

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Turkey: Administrative Division (Provinces and Districts) - Population Statistics, Charts and Map
  2. ^ Raymond Janin 1953 הערך Celsene, עמודים 130-131
  3. ^ סטרבון "גאוגרפיה" י"א, ד, י"ד
  4. ^ האנציקלודפיה האיראנית "מרקוס אנטוניוס" לפי פליניוס הזקן 83-82 Historia naturalis" 33
  5. ^ Michel Lequien
  6. ^ Seto B.Dadayan 2013 עמוד 32
  7. ^ Seto B.Dadayan 2013 עמודים 32-33
  8. ^ מסעות מרקו פולו פרק 3 לפי התרגום לאנגלית של הנרי יול ותיקונו של הנרי קורדייה, 1903, 1920 Chapter III Description of the greater Hermenia
  9. ^ Encyclopaedia Iranica 2015
  10. ^ כרונולוגיה של רצח העם - אתר מכון המוזיאון של רצח העם בירוואן
  11. ^ ראו Regulation related to Settlement and Board and Lodging and Other Affairs of Armenians relocated to Other Places because of War Conditions and Emergency Political Requirements משרד הפנים, המחלקה להתיישבות השבטים והמהגרים 30 במאי 1915 מסמך (112) 1916
  12. ^ טקסט ההערה
  13. ^ W.Gust דו"ח סודי של שויבנר -ריכטר, נציג גרמני בארזרום, אל השגריר הוהנלוהה-לגנבורג, ב-5 באוגוסט 1915
  14. ^ J.M.Carzou מצטט מקורות גרמנים על גורל הארמנים מארזינג'אן
  15. ^ Bryce עמוד 246 - עדות שת אחיות רחמניות דניות של הצלב האדום שהובאו לידיעת אזרח שווייצרי מז'נבה
  16. ^ Ara Sarafian, James Bryce, Arnold Toynbee 2000 עמוד 257 עדותו של המיסיונר האמריקאי רוברט סטייפלטון ואשתו שפעל בארזורום
  17. ^ ניקולאי מורל- ביוגרפיה
  18. ^ Stanford J. Shaw, Ezel Kural Shaw 1977 עמוד 325
  19. ^ Documents on Ottoman Armenians vol.2 Turkey Prime Minister Directorate General og Press and Information
  20. ^ :, William Edward David Allen and Paul Nuratoff Caucasian Battlefield:A History of the Wars on the Turko-Caucasian BorderCambridge University Press 1953, digital ed 2010
  21. ^ Yalcin Murgul עמוד 46 לפי Belen Birinci Cihan Harbinde Türk Harbi: 1918 Yılı Hareketleri עמוד 152