ארטור גולדרייך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארטור גולדרייך
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ארטור גולדרייךאנגלית: Arthur Goldreich‏; 25 בדצמבר 1929 יוהנסבורג - 24 במאי 2011 הרצליה) היה ארכיטקט, צייר, מעצב תפאורות ותלבושות ומעצב גרפי ותעשייתי ישראלי-דרום אפריקאי. גולדרייך היה פרופסור בבצלאל, שם נמנה עם מייסדי המחלקה לעיצוב תעשייתי וסביבתי בשנת 1968. בנוסף היה דמות מפתח במאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדרייך גדל בדרום-אפריקה, בטרנסוואל (פרובינציה) שעל גבול רודזיה (כיום זימבבואה). גולדרייך נולד לסמואל וסיידי, משפחה יהודית-אנגלית מסורתית. בשנות ה-30 המשפחה עברה לפיטרסבורג שם למד בתיכון דובר אפריקאנס. בנעוריו היה פעיל במסגרות ציוניות ועל פי עדותו, תודעה פוליטית מרקסיסטית הנצה אצלו כבר בנעוריו בימי מלחמת העולם השנייה, עת למד בתיכון בורי שבו התחנכו רבים מחברי ההנהגה הלאומנית הקיצונית של משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. ביטויי אנטישמיות היו לשִגרה, והתמיכה בנאציזם האירופי הייתה גלויה.

ב-1948, כשהיה בן כמעט 19, יצא עם חבר ילדותו דוד פיין לאיטליה ומשם הפליגו באוניית מעפילים לנמל חיפה כדי לקחת חלק במלחמת העצמאות. בארץ נשלחו השניים לתגבר את כוח השמירה בקיבוץ מעיין ברוך, יישוב מבודד שעלה על הקרקע שנה קודם לא הרחק מחורבותיה של חוות תל חי. במעיין-ברוך התוודע גולדרייך לסוציאליזם בגוון הקיבוצי. הוא ביקש להשתתף בבניינה הרעיוני והפיזי של החברה הישראלית המתהווה ועסק בחפירת תעלות וסיקול אבנים בשדות. בתום המלחמה עזב את הקיבוץ והחל ללמוד אדריכלות בטכניון בחיפה, לצד מי שהיו לאדריכלי דור המדינה. אלא שנוכח ההרס והנישול להם היה עֵד בימים שלאחר המלחמה, על רקע "הגירוש והריסת בתי הערבים"[1], שככה התלהבותו של גולדרייך. ב-1950 חזר ליוהנסבורג, המשיך את לימודי האדריכלות באוניברסיטת ויטווטרסרנד, ובמקביל עשה לעצמו שם בשדה האמנות הדרום-אפריקאי ואף הוכתר כ"בולט בצייריה הצעירים של דרום-אפריקה". בהמשך יצא ללמוד בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון, שם השתלם בעיצוב בסיסי ותעשייתי ושם גם פגש לראשונה בתמר דה שליט, שהייתה לימים לרעייתו ולשותפתו המקצועית. ב-1954 חזר לדרום-אפריקה, השתלב כמתכנן בכיר ברשת גדולה של בתי כל-בו, והתמחה בתכנון חנויות ענק ובעיצוב תצוגות. במקביל החל להציג תערוכות יחיד ולהשתתף בתערוכות קבוצתיות במולדתו ומחוצה לה – בביינאלה לאמנות בוונציה (1956), בגלריה פרטית בניו-יורק (1958), בהולנד ובלונדון – וכל אותן שנים עסק בפעילות פוליטית נגד משטר ההפרדה הגזעית בארצו. כשרונותיו היצירתיים והשקפת עולמו התמזגו היטב בעיצוב הכולל של אופרת הג'אז קינג-קונג (1959), שהייתה לאחד מרגעי השיא בקריירה הדרום-אפריקאית שלו. באותה תקופה הכיר את נלסון מנדלה, שהיה סטודנט למשפטים. יותר מאוחר השתכנע גולדרייך להירתם למאבק השחורים, והחל להיות מעורב עם מחתרת שפעלה נגד משטר האפרטהייד. במסעותיו לטוויית קשרים עם מדינות העולם השלישי התוודע לג'וליוס נייררה, מילטון אובוטה, קנת קאונדה ודנג סיאו פינג. עד 1960 נוהל מאבק ללא אלימות וללא הישגים. ב-16 בדצמבר 1961 ביצעה המחתרת שנקראה "חץ העם"[2] שורת פעולות חבלה במטרות תשתית ושלטון. מנדלה הפך למבוקש והסתתר בחוותו של גולדרייך עד שנלכד מחוץ לחווה ב-5 באוגוסט 1962. ב-11 ביולי 1963 נעצרו כל מנהיגי המחתרת ובהם גולדרייך, בחוות ליליסליף באשמת פעילותו המחתרתית נגד משטר האפרטהייד, אך כעבור כחודש נמלט מבית המעצר. ידו הארוכה של שלטון האפרטהייד רדפה אחריו לסוואזילנד, בוצואנה וקונגו, עד שמצא מקלט אצל נשיא טנזניה, נייררה. בינתיים התקיים משפט ריבוניה בו נידון למוות שלא בפניו. בראשית 1964 הגיע גולדרייך לישראל. כאן, במקביל להמשך פעילות המחאה נגד משטר האפרטהייד, ביסס לעצמו קריירה משגשגת כאמן, אדריכל ומעצב ישראלי.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 הגיע לישראל, בה נטל חלק בקבוצת "הוועד נגד האפרטהייד", אשר פעלה נגד משטר האפרטהייד ונגד קשריה של ישראל עם משטר זה.[3]

ב-1998 העניקה אגודת האדריכלים והמתכננים בישראל, לו ולעמיתו האדריכל שמעון שפירא, פרס הוקרה על תרומה ייחודית בתחום החינוך לאדריכלות. כיום פועלת לכבודו קרן ארטור גולדרייך לקידום האמנות, העיצוב והארכיטקטורה בבצלאל. בשנת 2006 הוענק לו אות "יקיר בצלאל" לכבוד שנת המאה למוסד. ב-2001 חתם על עצומה המשווה את הכיבוש הישראלי בשטחים לאפרטהייד.

גולדרייך התגורר בהרצליה. היה נשוי לתמר דה-שליט (אחותו של עמוס דה-שליט, אשר נפטרה ב-2009), נפטר ב-24 במאי 2011 ונקבר בבית הקברות גבעת השלושה. לזוג בן אחד, האדריכל עמוס גולדרייך דה שליט.

ארכיונם של גולדרייך ודה שליט הופקד בארכיון אדריכלות ישראל שתל אביב. ביוני 2018 נפתחה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית התערוכה ״גולדרייך דה שליט: מקום״ העוסקת בעבודתם הרב-תחומית של גולדרייך ורעייתו תמר דה שליט, את התערוכה אצרו צבי אלחייני וטליה דוידי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Community and conscience: the Jews in apartheid South Africa, Gideon Shimoni‏, UPNE, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק בן-חורין, חלום בשחור לבן, מעריב, 30 בינואר 1986
  2. ^ והיוותה את הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקני
  3. ^ מלחמות והסדרים, בנימין נויברגר, האוניברסיטה הפתוחה, 1992.