ארטמיזיה ג'נטילסקי

ארטמיזיה ג'נטילסקי
Artemisia Gentileschi

לידה	8 ביולי 1593 רומא, מדינת האפיפיור
פטירה	1653 (בגיל 59 בערך) נאפולי, ממלכת נאפולי, ספרד ההבסבורגית
לאום	איטלקים
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	בארוק
הושפעה על ידי	קארווג'ו
יצירות ידועות	יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס (ג'נטילסקי, נאפולי), שושנה והזקנים, Allegory of Inclination, Judith and her Maidservant, Adoration of the Magi, Self-Portrait as a Female Martyr
בן או בת זוג	Pierantonio Stiattesi
חתימה

ארטמיזיה ג'נטילסקי, דיוקן עצמי, סביבות 1630

ארטמיזיה ג'נטילסקי (באיטלקית: Artemisia Gentileschi ;‏ 1593 – 1653 לערך) הייתה ציירת איטלקייה, אחת מהציירות הבולטות של איטליה בתקופת הרנסאנס. היא נודעה גם בעקבות משפט האונס שעברה - היא נמנתה עם המעטות שהצליחו לתבוע את האנס שלהן ולזכות במשפט.

ביוגרפיה

ארטמיזיה נולדה בעיר רומא. אביה, אורציו ג'נטילסקי, היה אמן פורה בתקופת הבארוק, שיצירתו הושפעה רבות מקאראווג'ו. ארטמיזיה למדה אמנות מאביה והגיעה להישגים אמנותיים מרשימים כבר בגיל צעיר (את ציורה "שושנה והזקנים" ציירה כבר בגיל 17). את ציוריה ייחדה העובדה שהרבתה לתעד נשים, תחום שציירים אחרים בני אותה התקופה כמעט ולא תיעדו.

לאחר שנדחתה על ידי מספר אקדמיות לאמנות, ביקש אביה מאגוסטינו טאסי, חברו ושותפו למספר יצירות, לשמש לה למורה. על פי פרוטוקולים משפטיים, בשנת 1612 הגיש אורציו תביעה נגד טאסי על גנבה אמנותית ועל אונס ארטמיזיה. טאסי, שהתבקש לשאת את ארטמיזיה לאחר שחילל את תומתה, סרב.

המשפט עורר סנסציה באיטליה של אותו הזמן, וישנן לא מעט עדויות מהמשפט. כך לדוגמה, נשמרו עדותן של עובדות משק הבית שהעידו נגד טאסי והצהירו כי ג'נטילסקי הייתה במחזור בזמן האונס.

עם תום המשפט השיא אורציו את ארטמיזיה לפייר אנטוניו סטיאטסי, עמו עקרה לפירנצה, שם המשיכה את לימודיה באקדמיה והייתה האישה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה. לארטמיזיה וסטיאטסי נולדו שתי בנות - האחת נפטרה בגיל צעיר ואילו השנייה המשיכה לתחום האמנותי בעקבות אמה.

ארטמיזיה, בדומה לאביה, הושפעה רבות מיצירתו של קאראווג'ו. יצירתה מאופיינת בדרמה ועזות רבה, שימוש עשיר באור וצל לצד גישה אישית מתוך נקודת מבט נשית. במהלך "המהפכה הנשית" של שנות ה-60 של המאה ה-20 אומצה דמותה של ארטמיזיה כסמל לכוח נשי, וסיפורה לצד אמנותה "התגלו מחדש". מחקרים פמיניסטיים רבים חוקרים את יצירתה בהקשר של האונס שחוותה, ואכן, ניתן לראות ביצירתה התייחסות רבה לנשים חזקות כגון קלאופטרה ויהודית העורפת את ראשו של הולופרנס (סצנה אותה תיארה בשני ציורים טנבריסטים, הראשון בנאפולי והשני בפירנצה) לצד דמויות נשים המופיעות במקורות כאובייקט המאוים מתשוקתם של גברים, כגון שושנה, לוקרציה ובת שבע.

ארטמיזיה ג'נטילסקי מתה, ככל הנראה, ב-1653 לאחר קריירה פורייה כאמנית אשר פרצה בעשייתה האמנותית דרך לאמניות רבות שבאו בעקבותיה.

גלריה

• 
  אסתר מתעלפת בפני אחשורוש במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

ראו גם

• ייסורי ארטמיסיה - רומן היסטורי מאת סוזן ורילנד

לקריאה נוספת

• Garrard, Mary D., Artemisia Gentileschi, Princeton University Press; Reprint edition, 1991. מסת"ב 978-0691002859
• Locker, Jesse M., Artemisia Gentileschi: The Language of Painting, Yale University Press, 2021. מסת"ב 978-0300259056

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארטמיזיה ג'נטילסקי בוויקישיתוף

• כרמית וייס, ‏סיור בפירנצה בעקבות הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי, באתר GoTravel
• דוד רפ, חייה ויצירתה של ארטמיסיה הגדולה, באתר הארץ, 23 בינואר 2003.
• צפי סער, הציירת שאמרה "מי טו" כבר במאה ה-17, באתר הארץ, 21 במאי 2020
• ארטמיזיה ג'נטילסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ארטמיזיה ג'נטילסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)