ארט פופ
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| מקורות סגנוניים | פופ • פופ ארט • מוזיקה נסיונית |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, הממלכה המאוחדת וארצות הברית |
| מוצא |
הממלכה המאוחדת  |
| כלים | גיטרה חשמלית • בס • תופים • כלי מקלדת |
| נגזרות | פוסט-פאנק • סינת'-פופ • וייפורווייב |
| נושאים קרובים | |
| ארט רוק • אינדסטריאל • גלאם רוק • פאוור פופ • פופ פרוגרסיבי • פופ אוונגרדי • פופ ניסיוני • התנועה הרומנטית החדשה | |
  | |
ארט פופ (נכתב גם כארט-פופ או ארטפופ) הוא סגנון מוגדר באופן חופשי של מוזיקת פופ המושפע מהאינטגרציה של פופ-ארט בתרבות גבוהה ונמוכה, ומדגיש את המניפולציה של סימנים, סגנון ומחווה על פני הביטוי האישי.[1][2] אמני פופ ארט עשויים להיות מושפעים מגישות פוסט-מודרניות או תיאוריות אמנות[1] וכן מצורות אמנות אחרות, כגון אופנה, אמנות יפה, קולנוע וספרות אוונגרדית.[3][4] הם עשויים לסטות מקהלי פופ מסורתיים ומוסכמות מוזיקת רוק[5], במקום זאת לחקור רעיונות כמו מעמדו של פופ כאמנות מסחרית ושאלות של אותנטיות היסטורית.[1]
החל מאמצע שנות ה-60, מוזיקאי פופ בריטים ואמריקאים כמו בריאן וילסון, פיל ספקטור והביטלס החלו לשלב בהקלטותיהם את רעיונות תנועת הפופ-ארט[6]. מוזיקאי פופ לאמנות אנגלית שאבו השראה מלימודי בית הספר לאמנות,[4] בעוד שבאמריקה הסגנון נבע מהשפעתו של אמן הפופ אנדי וורהול והלהקה המסונפת "הוולווט אנדרגראונד",[7] וגם הצטלב עם תנועת הזמר והיוצר של המוזיקה העממית. הסגנון הגיע ל"תור הזהב" שלו בשנות השבעים בקרב אמני רוק גלאם כמו דייוויד בואי ורוקסי מיוזיק, שחיבקו תיאטרליות ותרבות פופ זרוקה.
המסורות של ארט פופ נמשכה בסוף שנות השבעים והשמונים באמצעות סגנונות כמו פוסט-פאנק וסינת'פופ, כמו גם הסצנה הרומנטית הבריטית החדשה[5], והתפתחו עוד עם אמנים שדחו את כלי הנגינה ומבנה הרוק המקובלים לטובת סגנונות דאנס והסינתיסייזר. בשנות ה-20 של המאה ה-20 התפתחו מגמות חדשות של פופ ארט, כמו אמני היפ הופ המתבססים על אמנות חזותית ואמני וייפורווייב, החוקרים את רגישות הקפיטליזם העכשווי והאינטרנט.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארט פופ שואב את פירוק הפוסט-מודרניזם של הגבול התרבותי הגבוה-נמוך ובוחן מושגים של מלאכת יד ומסחר. הסגנון מדגיש את המניפולציה של סימנים על פני ביטוי אישי, תוך התבססות על אסתטיקה של היומיום והחד-פעמי, בהבחנה למסורת הרומנטית והאוטונומית המגולמת על ידי ארט רוק או רוק מתקדם. הסוציומיקולוג סיימון פרית אבחן את הניכוס של אמנות למוזיקת פופ כבעלי דאגה מסוימת בסגנון, מחווה ושימוש אירוני בתקופות וז'אנרים היסטוריים. מרכזי הספקים המסוימים של הסגנון היו תפישות העצמי כיצירת בנייה ומלאכות, וכן התעסקות בהמצאת מונחים, דימויים, תהליך והשפעה. ניק קולמן מהאינדיפנדנט כתב: "ארט-פופ עוסק בחלקו בגישה ובסגנון; אך למעשה מדובר באמנות. זוהי דרך, אם תרצה, להפוך פורמליזם טהור למקובל מבחינה חברתית בהקשר פופ.
תאורטיקן התרבות מארק פישר כתב כי הפופ האומנותי התפתח מתוך המשולש של פופ, אמנות ואופנה[5]. פרית מצהיר כי זה היה "פחות או יותר" בהשראה ישירה מפופ ארט.[8][3] לדברי המבקר סטיבן הולדן, פופ ארט מתייחס לעיתים קרובות לכל סגנון פופ השואף בכוונה לערכים הפורמליים של מוזיקה ושירה קלאסית, אם כי יצירות אלה משווקות לרוב על ידי אינטרסים מסחריים ולא יצירות תרבותיות ממוסדות[6]. סופרי העיתון העצמאי וה"פייננשל טיימס" ציינו את ניסיונות מוזיקת הפופ האמנותית להרחיק את קהליה מהציבור הרחב. רוברט כריסטגאו כתב ב"ווילג' וויס" בשנת 1987 כי תוצאות הארט פופ "כשקסם האומנות מתעצם ונכנס עד שהוא הופך לאובססיה אסתטית".[9]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Frith, Simon (1989). Facing the Music: A Pantheon Guide to Popular Culture. Pantheon Books. ISBN 0-394-55849-9.
- Bannister, Matthew (2007). White Boys, White Noise: Masculinities and 1980s Indie Guitar Rock. Ashgate Publishing, Ltd. ISBN 978-0-7546-8803-7.
- Frith, Simon; Horne, Howard (2016) [First published 1988]. Art Into Pop. Routledge. ISBN 978-1-317-22803-5.
- Buckley, David (2012). Strange Fascination: David Bowie: The Definitive Story. Random House. ISBN 978-1-4481-3247-8.
- Fisher, Mark (2014). "'Just When I Think I'm Winning'". Ghosts of My Life: Writings on Depression, Hauntology and Lost Futures. Zero Books. ISBN 978-1-78099-226-6.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Frith 1989, p. 116, 208.
- ^ Bannister 2007, p. 184.
- ^ 1 2 Buckley 2012, p. 21.
- ^ 1 2 Fisher 2014, p. 5.
- ^ 1 2 3 Fisher, Mark (7 בנובמבר 2007). "Glam's Exiled Princess: Roisin Murphy". Fact. London. אורכב מ-המקור ב-10 בנובמבר 2007. .
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Holden, Stephen (28 בפברואר 1999). "MUSIC; They're Recording, but Are They Artists?". הניו יורק טיימס. .
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Frith & Horne 2016, pp. 113–114.
- ^ Frith & Horne 2016, p. 74.
- ^ Christgau's Consumer Guide