אריאל מררי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריאל מררי

אריאל מררי (נולד ב-1939) הוא פרופסור חבר בדימוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב. עוסק במחקריו בטרור הבינלאומי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל מררי נולד בתל אביב, בילדותו התגורר בקיבוץ כפר החורש, בקיבוץ גבעת השלושה, ובפתח תקווה. אמו, מניה מררי, הייתה רופאה ואביו אליהו מררי היה פועל בניין, נוטר, ואחר כך פקיד ממשלתי. למד בתיכון עירוני ה' ואחר-כך הצטרף לקיבוץ משגב עם במסגרת גרעין של המחנות העולים. בצה"ל שירת בנח"ל מוצנח בשרות סדיר.

מררי בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1965), ובעל דוקטורט בפסיכולוגיה פיזיולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בה למד בשנים 1965–1969. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהורמונים ובהתנהגות מינית של כלבים ונעשתה בהדרכתו של פרופ' פרנק ביץ'. אחר-כך עשה פוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, במלגה של מועצת האוכלוסין של מרכז רוקפלר. ב-1969 התמנה למרצה לפסיכולוגיה פיזיולוגית בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב ולראש היחידה הניסויית, בכך החליף את פרופ' ישעיהו לייבוביץ' שהרצה בנושא לפניו.

מררי הקים בפקולטה את המעבדה הראשונה בארץ לפסיכולוגיה פיזיולוגית שעסקה בחקר המוח והשינה. במלחמת יום הכיפורים שירת בחטיבת מילואים של הצנחנים ונפצע קשה. פגישתו עם נושא הטרור הייתה בשנת 1976, עת שירת במפקדת קחצ"ר וגויס על ידי ראש ענף לוחמה בטרור, סא"ל רן בג, לעזור ביצירת המתודה לנושא המשא ומתן עם מחבלים, תחום מומחיותו עד היום (2015). לימד קורסים וסמינרים על טרור, לוחמה פסיכולוגית, והרתעה במסגרת הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב. את רוב מאמריו פרסם בכתבי עת של מדע המדינה.

ב-1975 התמנה למרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1976–1977 שהה כפרופסור אורח ועמית מחקר בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנים 1978–1989 היה עמית בכיר ומנהל הפרויקט לחקר הטרור במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המרכז הקים בסיס נתונים נרחב על הטרור העולמי, שהיווה תשתית לעבודתו המחקרית, ושימש כמאגר מידע לחוקרים רבים ולאנשי תקשורת. [1] בשנים 1982–1985 עמד בראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1989 הקים ועמד בראש היחידה לחקר האלימות הפוליטית במחלקה לפסיכולוגיה.

בקיץ 1984 שהה כחוקר אורח ב-Program on Negotiation בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, וב-1985 שהה ב-Center for Criminal Justice בהרווארד, כיועץ להקמת תוכנית מחקר על הטרור. בתקופה שבין השנים 1988 ו-2003 לימד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד כמה קורסים על הטרור, במשותף עם פרופסור פיליפ היימן. ב-1989 התמנה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1998–2000 שהה כעמית בכיר בתוכנית לביטחון לאומי, במרכז בלפר למדע ויחסים בינלאומיים, בבית הספר לממשל על שם קנדי, אוניברסיטת הרווארד. ב-2003 שהה כעמית בכיר במרכז הלאומי לפסיכולוגיה של האסון והטרור באוניברסיטת סטנפורד.

ב-2006 פרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן לימד במשך שנים אחדות קורסים לתואר שני בבית הספר לממשל, המרכז הבינתחומי הרצליה.

במהלך השנים שימש כחבר בוועדה המייעצת של מכוני מחקר אחדים על הטרור ברחבי העולם, וכחבר בוועדות המערכת של כתבי עת בינלאומיים שונים המתמחים בטרור.

השתתף בכמאה כנסים בינלאומיים על היבטים שונים של הטרור. הוזמן להרצות באוניברסיטאות רבות. בין היתר, הוזמן לשאת הרצאות מרכזיות בכנס השנתי של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (2002, 2008), בכנס השנתי של ארגון הפסיכולוגים הקנדי (2011), בכנס על הטרור שהתקיים במסגרת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה – OSCE ‏(1996), הרצאת פול ווילקינסון באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד (2014), ועוד.

בשנים 2002–2009 שימש כמנהל המדעי של מחקר טרור המתאבדים הפלסטיני מטעם המטה לביטחון לאומי בישראל.

אריאל מררי נשוי מאז 1961 לדליה מררי, פרופ' חבר בדימוס באוניברסיטת תל אביב; מייסדת ונשיאת האגודה הישראלית לפסיכוסומטיקה במיילדות וגינקולוגיה; להם שתי בנות, עמית מררי ויעל מררי-צוקרמן.

פעילות צבאית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975–1976 לקח מררי חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה ושירת במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. ב-1976 הצטרף לצוות ניהול המשא ומתן עם מחבלים וניהול משברים באירועי מיקוח שהוקם על ידי סא"ל רן בג כיחידה מבצעית במסגרת אגף המבצעים במטכ"ל, לאחר סיום תפקידו של סא"ל רן בג החליפו ועמד בראש הצוות עד יולי 1997 במסגרת שירות המילואים שלו. אירוע הטרור הראשון שהשתתף בו היה הפיגוע במשגב עם באפריל 1980. במהלך השנים השתתף באירועים נוספים, בהם פרשת קו 300 ב-1984, אוטובוס האמהות ב-1988, חטיפת נחשון וקסמן ב-1994, חטיפת המטוס הסובייטי ב-1988, חטיפת מטוס קיש אייר האיראני ב-1995, ועוד.

שימש כיועץ למשרד המשפטים של ארצות הברית והיה עד מומחה במספר משפטים בארצות הברית ובקנדה שעסקו בטרור, ובהם משפט שעסק באחריות לפיצוץ מטוס פאן אם מעל לוקרבי בשנת 1988, ומשפט שעסק בתקיפת מטוס פאן אם בקראצ'י בשנת 1986, והוזמן פעמים אחדות להעיד כמומחה בפני ועדות שונות של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי.

ב-1993 היה חבר צוות החקירה שמונה בידי ממשלת ארצות הברית כדי לבחון את התנהלות השלטונות בפרשת המצור בווייקו, טקסס, ולהמליץ על שינויים נדרשים בטיפול באירועים דומים - מינוי משותף של משרד המשפטים ומשרד האוצר האמריקאיים. הצוות כלל שמונה מומחים אמריקאיים ושני לא-אמריקאיים.

ב-1997 עמד בראש ועדת מומחים בינלאומית, שהוקמה בידי שני בתי הפרלמנט של ארגנטינה, כדי לבדוק את התמודדותה של ארגנטינה עם הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה ובניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. ב-1999 שימש יועץ ועד מומחה בפני ועדה מטעם בית המשפט העליון של ארגנטינה לחקירת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס.

בשנים 2001–2002 שימש חבר כוח משימה מיוחד לטרור והרתעתו מטעם סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקאי (DARPA) והיה החבר הלא-אמריקאי היחיד בצוות.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1975 חוקר מררי את נושא הטרור העולמי. פרופסור מארק האם מאוניברסיטת מדינת אינדיאנה כתב עליו: "אריאל מררי הציב סטנדרט אקדמי למחקר העוסק במדיניות נגד טרור." [2] מייקל בונד כתב עליו: "אריאל מררי מאוניברסיטת תל אביב, ככל הנראה המומחה החשוב ביותר בנושא הפסיכולוגיה של המחבלים המתאבדים, סובר שהם נתונים יותר להשפעה חברתית וחוששים מנידוי חברתי." [3] בכתב העת הקנדי של נאט"ו נכתב עליו: "תופעת פיגועי ההתאבדות, לדוגמה, נבדקה בידי אריאל מררי, הפרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, במה שנחשב למחקר המקיף ביותר על יחידים שמבצעים פעולות טרור." [4]

ספרו החשוב ביותר הוא מונהגים למוות.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פחד מרתיע: תגובות הממשלה להתקפות טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר[5] משווה את מדיניות התגובה לטרור של ישראל לזו שהייתה נקוטה בידי ארצות הברית עד התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. בעוד שישראל התייחסה לטרור כאל מלחמה, ראתה בו ארצות הברית בעיה של עברה על החוק והעדיפה לטפל בו באמצעות הליכים משפטיים ולא בפעולות צבאיות.

במוקד המאמר עומדת שאלת הרתעת הטרור ויעילותם של חיסול פעילי טרור ושל פעולות תגמול נגד בסיסי ארגוני מחבלים ונגד יעדים של מדינות התומכות בטרור. לדעת המחבר, חיסול פעילי טרור שיבש את פעילות הארגונים במידה מסוימת אך לא הייתה לו השפעה מרתיעה. הדוגמה של המאבק נגד הטרור של אש"ף משטח לבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 מראה גם, כי פעולות תגמול נגד בסיסי מחבלים לא הוו הרתעה. ארגוני הטרור פעלו הרבה מתחת לרמת יכולתם, אך זאת לא בגלל פעולות התגמול המוגבלות, אלא משום חששם ממתקפה קרקעית נרחבת של צה"ל, שתשלול מהם את המאחז הטריטוריאלי שלהם בלבנון, מה שאמנם התרחש ב-1982. גם הניסיון להרתיע, באמצעות פעולות תגמול מוגבלות, מדינות שהפעילו משטחן טרור נגד ישראל לא צלח אלא הביא להסלמה למלחמה. עם זאת, תרמו פעולות הגמול להעלאת המוראל של הציבור הישראלי.

פעולות תגמול גורמות לרגשות של פחד ושנאה בעת ובעונה אחת. כדי שההרתעה תצליח צריך שהפחד יהיה חזק מהשנאה; אם השנאה למרתיע גוברת, הרי שפעולות התגמול יגרמו להסלמה במקום להרתעה.

אם התגמול נמשך, הוא עשוי לשנות את התנהגותו של היריב, אולם הוא אינו יכול לשנות את האינטרסים, האידאולוגיה ונורמות המוסר שלו. מכאן ששינוי ההתנהגות הוא מלאכותי וקצר טווח. סוריה למשל מנעה פעולות נגד ישראל משטחה, אולם תמכה בארגונים הפועלים נגד ישראל ממדינות אחרות.

ניסיונות ההרתעה עד היום נכשלו מכיוון שהם לא הטילו עונשים מספיק קשים על קבוצות הטרור והמדינות התומכות בהן ולא נתפשו אמינים מכיוון שההתנהגות האסורה לא הוגדרה באופן בהיר. ארגוני הטרור והמדינות התומכות בהם סברו שהם יכולים לחיות עם פעולות הענישה. כדי להרתיע, העונש על פעולות טרור חייב לאיים על אינטרסים קיומיים של הארגונים או מדינות הטרור, ולהיות מוצג בצורה ברורה וחד משמעית.

טרור כאסטרטגיה של התקוממות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר [6] פותח בבדיקת ההגדרות השונות למונח "טרור". הוא מתאר את הטרור כצורת מאבק ובודק את מאפייניו הייחודיים, על ידי השוואת שיטותיו לאופנים אחרים של מאבק, בהם: גרילה, מלחמה קונבנציונלית והתנגדות לא-אלימה. הוא מדגיש את תפקיד הטרור כאסטרטגיה ומתאר את הרעיונות האסטרטגיים העיקריים שבאמצעותם הטרוריסטים מקווים להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. המאמר מעריך את הצלחותיהם של הטרוריסטים בהשגת יעדיהם הפוליטיים והתנאים שמשפיעים על יכולותיהם להגשים את יעדיהם.

ספרים ומונוגרפיות שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Elad, S. and Merari, A. The Soviet Bloc and World Terrorism. Tel Aviv University: The Jaffee Center for Strategic Studies Paper No. 26, 1984 (81 pp.). Also published in Hebrew in: J. Alpher (ed.) Strategic Annual 1986. Tel Aviv: Hakibutz Hameukhad, 1986, pp. 154-213.
  • Merari, A. and Elad, S. The international Dimension of Palestinian Terrorism. Boulder, Colorado: Westview Press, 1987 (147 pp.).
    • פורסם בעברית בשם: אריאל מררי, שלומי אלעד. פח"ע חו"ל : טרור פלשתינאי בחוץ לארץ 1986-1968. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • Merari, A. Driven to Death: Psychological and Social Aspects of Suicide Terrorism. New York: Oxford University Press, 2010 (315 pp.).
  • Merari, A. (Ed.). On Terrorism and Combating Terrorism. Frederick, Maryland: University Publications of America, 1985.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Merari, A. "A classification of Terrorist Groups." Terrorism, 1: 331-346, 1978. (Reprinted in: Rosemary O’Kane (ed.), Terrorism. Cheltenham, UK: Edward Elgar Publishing Co., 2005).
  • Merari, A. "L'Internazionalizzazione del Terrorismo Politico." Rivista a di Studi Politici Internazionali, 193: 129-134, 1982.
  • Friedland, N. and Merari, A. "The Psychological Impact of Terrorism: A Double-Edged Sword." Political Psychology, 6: 591-603, 1985. Reprinted in N.A. Milgram (ed.). Stressand Coping in Time of War. New York: Brunner/Mazel, 243-256, 1986.
  • Merari, A. "Academic Research and Government Policy on Terrorism." Terrorism and Political Violence, 1991, 3 (1), 88-102. Also in: McCauley, C. (ed.), Terrorism Research and Public Policy. London: Frank Cass, 1991, pp. 88-102.
  • Friedland, N. and Merari, A. "Hostage Events: Descriptive Profile and Analysis of Outcomes." Journal of Applied Social Psychology, 1992, 22, 134-156.
  • Merari, A. (1994), “Terrorism as a Strategy of Insurgence.” Terrorism and Political Violence, 5(4), 213-251. (Reprinted in: G. Chaliand (Ed.), Les strategies du terrorisme, Paris: Desclee de Brouwer, 1999, and in: G. Chaliand & A. Blin (eds.), Histoire du terrorisme, Paris: Bayard, 2004).
  • Merari, A. (1998), "Attacks on Civil Aviation: Trends and Lessons." Terrorism and Political Violence, 10(3), 9-26.
  • Also in: P. Wilkinson and B. Jenkins (eds.), Aviation Terrorism and Security, London: Frank Cass, 1998, pp. 9-26.
  • Merari, A. (1999), "Terrorism as a Strategy of Struggle: Past and Future." Terrorism and Political Violence, 11(4), 52-65. Also In: M. Taylor and J. Horgan (eds.), The Future of Terrorism. London: Frank Cass, 1999, pp. 52-65
  • Merari, A. (2002) “Deterring Fear.” Harvard International Review, 23(4), pp. 26-31.
  • Merari, A. (2007) "Suicide Attacks as a Terrorist Tactic: Characteristics and Counter-Measures." Strategic Review for South Africa, 29(2), pp. 23-38.
  • Merari, A., Diamant, I., Bibi, A., Broshi, Y. and Zakin, G. (2010) "Personality Characteristics of 'Self martyrs' / 'Suicide Bombers' and Organizers of Suicide Attacks. Terrorism and Political Violence, Vol. 22, pp. 87-101.
  • Merari, A., Fighel, J., Ganor, B., Lavie, E., Tzoreff, Y., and Livne, A. (2010). "Making Palestinian 'Martyrdom Operations' / 'Suicide Attacks': Interviews with Would-be Perpetrators and Organizers. Terrorism and Political Violence, Vol. 22, pp. 102-119.

פרקים נבחרים בספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Merari, A. and Friedland, N. "Social Psychological Aspects of Political Terrorism." In: Oskamp, S. (ed.), International Conflict and National Public Policy Issues: Applied Social Psychology Annual 6. Beverly Hills: Sage, 1985, pp. 185-205.
  • Merari, A. "Government Policy in Incidents Involving Hostages." In: Merari, A. (ed.), On Terrorism and Combatting Terrorism. Frederick, Maryland: University Publications of America, 1985, pp. 163-176.
  • , A. and Friedland, N. "Negotiating with Terrorists." In: Stroebe, W., Kruglanski, A., Bar-Tal, D. and Hewstone, M. (eds.), The Social Psychology of Intergroup and International Conflict: Theory, Research and Applications. Berlin: Springer-Verlag, 1987, pp. 135-149.
  • Merari, A. "The Future of Palestinian Terrorism." In: Laqueur, W. and Alexander, Y. (eds.), The Terrorism Reader. New York: Meridian, 1987 pp. 303-309.
  • Merari, A. "Soviet Attitudes to Middle Eastern terrorism." In: Spiegel, S. et al. (eds.), The Soviet-American Competition in the Middle East. Lexington, Massachusetts: Lexington Books, 1988, pp. 191-200.
  • Merari, A. "The Readiness to Kill and Die: Suicidal Terrorism in the Middle East." In: Reich, W. (ed.), Origins of Terrorism: Psychologies, Ideologies, Theologies, States of mind. Cambridge: Cambridge University Press, 1990, pp. 192-207.
  • Merari, A. "Terrorism." In: Encyclopedia of Human Behavior. San Diego: Academic Press, 1994, Vol. 4, pp. 399-409.
  • Merari, A., “Israel’s Preparedness for High Consequence Terrorism.” In: A. Howitt and R. Pangi (eds.), Countering Terrorism: Dimensions of Preparedness. Cambridge, MA: MIT Press, 2003, pp. 345-370.
  • Merari, A. “Suicidal Terrorism.” In: R.I. Yufit & D. Lester (eds.), Assessment, Treatment, and Prevention of Suicidal Behavior. Wiley, 2004, pp. 431-453.
  • Merari, A., “Israel Facing Terrorism.” In: R. Cohen-Almagor (ed.), Israeli Democracy at the Crossroads. London: Routledge, 2004, pp. 223-237.
  • Merari, A. Social, Organizational, and Psychological Factors in Suicide Terrorism. In: Tore Bjorgo (ed.), Root Causes of Terrorism. Routledge, 2005, pp. 70-86.
  • Merari, A. Psychological Aspects of Suicide Terrorism. In: B. Bongar, L. Brown, L. Beutler, J. Breckenridge, and P. Zimbardo (eds.), Psychology of Terrorism. Oxford: Oxford University Press, 2006, pp. 101-115.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דניאל פייפס, המימד הבינלאומי של הטרור הפלסטיני, חורף 1988
  2. ^ Mark S. Hamm, Terrorism As Crime: From Oklahoma City to Al-Qaeda and Beyond, NYU Press, 2007. p. 11.
  3. ^ Michael Bond, "The psychology of Bombers", Published in June 2007 issue of Prospect Magazine
  4. ^ ,Kara Chiki and Kara Chiki Countering Terrorism at Home, NATO Council of Canada Journal Sep 28, 2014.
  5. ^ Merari, A. (2002) “Deterring Fear.” Harvard International Review, 23(4), pp. 26-31.
  6. ^ Terrorism as a Strategy of Insurgency, Terrorism and Political Violence, Vol.5, No. 4 (Winter 1993), pp. 213- 251