אריאן מנושקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריאן מנושקין
Ariane Mnouchkine
Ariane Mnouchkine.jpg
לידה 3 במרץ 1939 (בת 83)
בולון-ביאנקור, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1964–הווה (כ־58 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים L'École Internationale de Théâtre Jacques Lecoq עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
https://www.theatre-du-soleil.fr/fr/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אריאן מנושקין (צרפתית: Ariane Mnouchkine; נולדה ב-3 במרץ 1939) היא במאית תיאטרון וקולנוע צרפתייה ממוצא יהודי, זוכת פרס קיוטו לשנת 2019.

מנושקין הקימה את אנסמבל האוונגרד הפריזאי תיאטר דו סולֵיי (Théâtre du Soleil) ב-1964, וקיבלה ב-2005, את מדליית פיקאסו של אונסק"ו, כהכרה על תרומתה יוצאת הדופן לתרבות ולאמנות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנושקין נולדה בבולון על הסיין, למשפחה עם שורשים בקולנוע ובתיאטרון. אביה היה מפיק הסרטים היהודי רוסי אלכסנדר מנושקין, שקרא לחברת ההפקה שהקים על שמה: "סרטי אריאן". שני הוריו של אביה נרצחו על ידי הנאצים באושוויץ ב-1943. אמה הייתה בריטית, ילידית לונדון, בתו של שחקן התיאטרון ניקולס האנֵן. הוריה נפרדו כשהייתה בת 13[1].

מנושקין למדה ספרות באוניברסיטת סורבון בפריז, ונסעה ללמוד במשך שנה אחת באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, ספרות אנגלית. היא הצטרפה לתיאטרון הסטודנטים המקומי והחליטה להתמסר לתיאטרון. שם היא גם הכירה גם את הבמאי קן לואץ', אז סטודנט ושחקן חובב, ושיחקה בהפקות הסטודנטיאליות שלו[1]. היא המשיכה בלימודי תיאטרון בפריז ב"בית הספר הבינלאומי לתיאטרון של ז'אק לקוק" (L'École Internationale de Théâtre Jacques Lecoq)[2].

בשנת 1964 הקימה את תיאטר דו סולֵיי (תיאטרון השמש) עם עמיתיה הסטודנטים, כקואופרטיב תיאטרוני, בו כל אחד מהשחקנים, הטכנאים, פועלי הבמה והבמאים מקבל משכורת שווה וצנועה ושומר על כללי ברזל של שיתוף פעולה, עמידה בזמנים ונאמנות[1].

מנושקין, דמות בעלת השפעה רבה בתיאטרון המודרני, היא מאמינה גדולה ביצירת תיאטרון בתהליך של עבודת צוות משותפת - עבודת קולקטיב. היא יוצרת את עבודתה עם הקבוצה שלה בתיאטר דו סולַיי וצוטטה כמי שאמרה:

הבמאי כבר השיג את מירב הכוח שהיה לו אי פעם בהיסטוריה, ומטרתנו היא להתקדם מעבר למצב זה, על ידי יצירת סוג של תיאטרון שמאפשר לכל אחד לשתף פעולה מבלי שיהיו במאים, טכנאים וכיוצא בהם, במובן הישן.

היצירה של האנסמבל אכן נוצרת בתהליך של שיתוף אבל המנוע והאישיות המובילה את הקבוצה הייתה מנושקין.

הפעילות בתיאטרון הונעה על ידי ניסיון ליצור צורות תיאטרליות חדשות, תוך כדי הצגת תכנים רלוונטיים חברתית ופוליטית. הם השתמשו באלתור ובדמיון, שילבו קומדיה דל ארטה וטקסי פולחן מאסיה, הציגו יריד כפרי ולהטוטנים על הבמה, להמחשת המהפכה הפעילה בהצגת "1789", ובובות ענק בהצגת "השיירה האחרונה" ועוד.

המופעים של תיאטר דו סוליי, התנהלו לעיתים קרובות בחללים לא שגרתיים כמו אסמים ואולמות התעמלות, כי מנושקין לא רצתה להסתפק בבמה קונבנציונלית. היא גם לא הסכימה להיות מוגבלת על ידי "הקיר הרביעי", ולעיתים קרובות בהפקות שלה, הקהל פגש את השחקנים המתכוננים להופעה, מתאפרים, מתלבשים ועוד.

המחזה "1789", אשר הוצג לראשונה ב-1970 במילאנו ואחר כך במשכנו החדש של התיאטרון בפריז, נועד לענות לצורך של חברי הלהקה למצוא תוכן שיקלע לטעמם של השחקנים ושל הצופים גם יחד. הוא היה הראשון בסדרה של מחזות על תקופת המהפכה הצרפתית ("1793" ו"תור הזהב"), שהציגו ניתוח בקורתי על ההיסטוריה, והיה אחד הביטויים למעורבות הקבוצה בכלל ומנושקין בפרט, במאבקים בעד חופש ונגד אי צדק חברתי תוך שמירה על איכות אמנותית והימנעות מגלישה לשיח דידקטי[3].

מנושקין לא הגבילה את עצמה לסוג יצירה אחד, למדיה או לסגנון. במקביל ליצירה השיתופית בעלת האורינטציה החברתית, היא ביימה יצירות מהקלאסיקה של התיאטרון בצורה שהביאה לביטוי את שפת התיאטרון הייחודית שלה, העלתה מחזות צרפתיים בני זמנה, וכתבה וביימה לקולנוע.

בשנות השמונים היא תרגמה לצרפתית וביימה שלושה מחזות של שייקספיר: ריצ'רד השני, הלילה השנים עשר והנרי הרביעי - חלק 1, שעבורם בנתה שפת סימנים ויזואלית מיוחדת במינה שהתאימה במיוחד לדרמה השקספירית. את שלושת המחזות היא העלתה כמחזור שייקספירי בסיבוב הופעות של הלהקה.

בשנת 1988 הוזמנה להופיע לראשונה בישראל במסגרת פסטיבל ישראל[4]. חודש לפני הביקור חברי הלהקה שלה העבירו ביקורות על מדיניות ישראל בדיכוי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה כמה חודשים קודם לכן, ופרסמו מכתב פומבי לקהל בישראל, בו כתבו: ”אנו סבורים כי חפקעת שטחים בכוח היא מעשה בלתי נסבל...אנו סבורים כי הריגת אזרחים בלתי חמושים היינה מעשה הנוגד לא רק את אמנת ז'נבה, אלא פוגע בראש ובראשונה בחוקי המוסר...אנו סבורים שעם המשעבד עם אחר אינו יכול להיות עם חופשי... אנו סבורים כי העם הפלשתיני צודק בהתקוממותו כנגד הכיבוש הישראלי ועניינו צודק. אנו סבורים כי למדינת ישראל זכות בלתי מעורערת להתקיים כאן, בשלום וביטחון...אנו סבורים כי ישראל ואש"ף חייבים להכיר זה בזה הדדית ובו־זמנית למן הרגע הראשון של פתיחת המשא ומתן, ואזי העולם כולו ינשום לרווחה“[5]. בתגובה הודיעו חוג צעירי תנועת החרות כי יפוצצו את ההופעות שלה[6]. בסופו של דבר הופיעו ללא הפרעה[7]. בנוסף ערכה סדנת משחק לשחקנים ערבים ויהודים בנוה שלום[8].

בשנות התשעים היא יצרה תהליך דומה בטרילוגיה אורסטיאה של איסכילוס - אגממנון, "נושאות הנסכים" ו"נוטות החסד" - ובאיפיגניה באאוליס של אוריפידס.

בטרטיף של מולייר, היא שחזרה את העוצמה הסאטירית המקורית של המחזה, על ידי שמיקמה את הסיפור בקהילה מוסלמית פונדמנטליסטית בת זמננו עם מנהגיה ואיסוריה הקיצוניים.

היא העלתה שני מופעים מרשימים של הלן סיקסו, פילוסופית ומחזאית צרפתייה, הרהורים על ההיסטוריה של העולם המודרני: "הסיפור הנורא והלא גמור של נורדום סיהנוק, מלך קמבודיה" ו"הדרמה ההודית או הודו של חלומותיהם".

ב-1974 יצא לאקרנים סרטה 1789 שהיה צילום ההפקה הבימתית של המחזה, וזכה להצלחה. ב-1978 היא כתבה וביימה את הסרט "מולייר" - ביוגרפיה של המחזאי הידוע. עליו קיבלה מועמדות לפרס אוסקר[9]. עם הלן סיקסו היא שיתפה פעולה גם בקולנוע ביצירת שני סרטי טלוויזיה, La Nuit miraculeuse ו-Tambours sur la digue.

אריאן מנושקין כתבה את התסריט לסרט ההרפתקאות של פיליפ דה ברוקה ב-1964 "האיש מריו" עם ז'אן-פול בלמונדו.

במהלך השנים עבדה עם מספר שחקנים ישראלים שהזמינה לתיאטרון השמש, בהם יוסף שילוח[10], ניקו ניתאי[11], ורונית אלקבץ[12].

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 - פרס איבסן מטעם ממשלת נורווגיה
  • 2017 - פרס גתה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריאן מנושקין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 גבי לוין, לעולם בעקבות השמש, באתר הארץ, 3 במאי 2010
  2. ^ רון ג'נקינס, תמיד בתנועה, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2001
  3. ^ רות חזן, 1789 ב"תיאטרון השמש", על המשמר, 23 בפברואר 1973
    ורדה צ'צ'יק, המהפכה של תיאטרון "השמשי", מעריב, 18 באוקטובר 1972
  4. ^ שוש אביגל, כוהנת השמש, חדשות, 18 במרץ 1988
  5. ^ חיים נגיד, 'הפלשתינים צודקים בהתקוממות שלהם נגד הכיבוש הישראלי', מעריב, 14 באפריל 1988
  6. ^ חיים נגיד, צעירי חרות מאיימים 'לפוצץ' את הצגות 'תיאטרון השמש', מעריב, 15 באפריל 1988
    חיים נגיד, "נרביץ להם, לאריאן מנושקין ומוריס בז'אר", מעריב, 18 במאי 1988
  7. ^ דב אלפון, פארלה וו? עוד כמה מילים על מנושקין, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
    חיים נגיד, מהודו ועד מנושקין, מעריב, 19 במאי 1988
  8. ^ שוש אביגל, שחקנים ערבים ויהודים השתתפו בשבוע שעבר בסדנת משחק שקיימה אריאן מנושקין בנוה-שלום, חדשות, 29 במאי 1988
  9. ^ מולייר. צרפת 78׳. סרט נפלא של אריאן מנושקין ותיאטרון השמש, חדשות, 30 באפריל 1993
  10. ^ ג. עיטור, הנהג של מיס סאלי, חדשות, 24 באפריל 1990
  11. ^ דב אלפון, מכחים לבקט, כותרת ראשית, 1 ביולי 1987
  12. ^ כתבי גלריה, רונית אלקבץ תקבל את עיטור אביר ליגיון הכבוד הצרפתי, באתר הארץ, 23 במרץ 2014