אריה "בעל גוף"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אריה "בעל גוף" הוא סיפור קצר מאת חיים נחמן ביאליק, והיצירה הראשונה שפרסם בפרוזה. הסיפור התפרסם בהמשכים בכתב העת הספרותי "השילוח" בשנת 1899, ובהמשך יצא בספר נפרד, וכן נכלל באסופות של כתבי ביאליק.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסיפור סובבת סביב דמותו של אדם בשם אריה המכונה "צפיר" (תייש צעיר), יהודי החי בעיירה באימפריה הרוסית, ועוסק בהצלחה רבה בסחר בעצים ובמתן הלוואות. אריה הוא אדם גס ואלים, חסר השכלה ושטוף באמונות טפלות, שעיקר עניינו בחיים בצבירת הון. מצד החיוב, הוא מתואר כאדם חסון בגופו ובנפשו, פשוט הליכות, מחובר לטבע ומתחבר בנקל לבני האדם הפשוטים, יהודים וגויים, באמצעות יכולת הדיבור וההומור שלו וקסמו האישי. הוא בעל חכמת חיים ושמחת חיים.

בפתיחת הסיפור מתוארים דמותם ושגרת חייהם של אריה ושל בניו, דרך פרטים מעברו של אריה ואפיזודות שונות מחיי יומו, בכללן קטטה אלימה עם סוחר עצים מתחרה. לאחריה מתחילה ההתפתחות העלילתית המרכזית: אריה מוצא במישור שבו הוא מאחסן עצים ערימה גדולה של עצים וקרשים משובחים, ומחליט להשתמש בהם כדי לשפץ את ביתו, שעל אף העושר שצבר נשאר כל השנים במצב רעוע. לכבוד חנוכת הבית מוזמנים כל נכבדי הקהילה, שאריה בז בלבו להם ולהליכותיהם המעודנות, אך שואף לזכות בהכרתם. הסעודה הדשנה שעורך אריה לאורחיו מסתיימת באקורד צורם, כאשר מוגשת פשטידה שלא עלתה יפה והאורחים עוזבים במהירות. בסיום הסיפור יושב אריה לעת ערב ומאזין לצלילי כינור העולים מבתים שכנים, ומתערבבים בצלילי החליל שבו מנגן בנו. צלילי החליל נמשכים כשתמה מנגינת הכינור. אריה רואה בניצחונו של החליל, כלי פשוט ועממי, סמל לעלייתם של בני מעמדו החברתי, אנשים פשוטים וגסים, בעלי כישורים כלכליים, מול שקיעתם של בעלי הייחוס וההליכות המעודנות:

"אמת, שאני אריה הנני בוּר, עם־הארץ, כעין 'ממזר' בקהל ישראל, ואפילו ה'צרורות'[1] אינם מטהרים אותי ולא עמדו לי כי אם לטפס עד מדרגת בעל־גוף ולא יותר, וכל ימי הנני כמרוחק ומנודה מן הציבוּר – אבל העתיד, העתיד יהיה ל'קנדידט' שלי המחלל עתה בחליל, ולא לבניהם החשובים של אלה המנגנים עתה בכנוֹר."

ביקורת ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מבוסס על היכרותו האישית של ביאליק עם ענף המסחר בעצים, שבו עסק מספר שנים בצעירותו, ודמותו של אריה מבוססת ככל הנראה על אדם אמיתי שחי בז'יטומיר, העיר שבה גדל ביאליק.[2]

ההתרחשות העיקרית בסיפור מהדהדת, באופן אירוני ואף פארודי, את בניית בית המקדש בידי שלמה המלך וטקס חנוכתו. ביאליק משתמש רבות בהרמזים מקראיים כדי לחזק הקבלה זו. למשל, נאמר שבמהלך הבנייה, יריביו של אריה "ראו לכליון עיניהם את כל חֵשק אריה אשר חָשק להראות", ניסוח המרמז לתיאור מספר מלכים "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת". בניגוד לחנוכת המקדש במקרא, שממנה יצאו המוזמנים "שמחים וטובי לב", אורחיו של אריה יצאו "זועפים וסרים בלי ברכת הפרידה ובלבם שנאה כבושה".

מבקרים אחדים תמהו מה הניע את ביאליק להקדיש סיפור שלם לתיאורה של דמות גסה, זאת מיד לאחר שתיאר בצורה מרשימה את דמות הלמדן בשירו "המתמיד". הסופר מנדלי מוכר ספרים, ש"אריה בעל גוף" מושפע מיצירתו, אמר לביאליק שהיה מסתפק בדף אחד לתיאור אדם כאריה "בעל גוף".[3] עם השנים הכירו חוקרי הספרות באיכויותיו הספרותיות ובמורכבותו של הסיפור, ובמקומו במסכת יצירתו של ביאליק בשירה ובפרוזה, והתפתח דיון במשמעויותיה. המבקרים נחלקו בשאלת יחסו של המספר לגיבורו - האם זה יחס של הערצה על פשטותו, קסמו המחוספס וכוחו, יחס של רתיעה ובוז על גסותו וחומרנותו, או שילוב של השניים, כדברי שמואל ורסס: "ככל שהדמויות השופעות גשמיות מעוררות בו בביאליק אהדה רבה, מתגונן הוא בפני קסמי עולם זר, מפתה ודוחה זה, ובעזרת ההיתול והאירוניה הוא מנסה לבנות חיץ של ממש בינו לבינם".[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צרורות של ממון שצבר
  2. ^ א.מ. גנחובסקי, הערה, פורסם ב"הצופה", 11 באפריל 1941, קישור באתר "עתונות יהודית היסטורית"
  3. ^ ח"נ ביאליק, על מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן-יהודה
  4. ^ שמואל ורסס, בין גילוי לכיסוי:ביאליק בסיפור ובמסה, עמ' 39