אריה אקשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה אקשטיין על גג ביתו בראש פינה
פורטרט עצמי בשחור לבן
פורטרט עצמי ב"מדי" מחנה הריכוז

אריה ״לוליק״ אקשטיין (נקרא בילדותו אברום לייב; 1929 או 1930, וילנה - 3 ביולי 2015, ראש פינה) היה צייר וסופר ישראלי. גדל כנער אסופי בלודז' בפולין, שרד את הגיטאות ומחנות הריכוז ועלה לארץ ישראל בשנת 1948. עסק במקצועת שונים ומגוונים במהלך חייו, והיה אחד מתושביה הצבעוניים של ראש פינה. בשנת 1990 זכה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר בעיתון "הארץ" עם סיפורו: "הדודה אסתר".[1]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה אקשטיין נולד ב-1929 או 1930 בווילנה וגדל בלודז' שבפולין. אביו עזב את הבית כשהיה בן שמונה חודשים, ובגיל שבע ננטש על ידי אמו, שנסעה להתפרנס ב"עיר הגדולה".[2] הדודה אסתר, אחותו של אביו, שהתפרנסה ממקצוע הזנות, אספה אותו אל ביתה. לדבריו, היה עומד ליד ביתה ומשדל אנשים להיכנס לחדרה של הדודה ולקבל את שירותיה. במהלך שיטוטיו בגטו לודז' שהה גם בבית היתומים, אותו ניהלה חניכתו של יאנוש קורצ'אק שהרבה לבקר במוסד.

אקשטיין לא ידע את גילו המדויק. הוא הספיק ללמוד רק עד כיתה ג', אך צייר מאז שהוא זוכר את עצמו.[2] מהגטו הוא עבר למחנות הריכוז, ושהה בחברתם של אנשי העולם התחתון, אותם הוא זוכר לטובה. לטענתו, הם היו אלו שעזרו לו בבדידותו ובעוניו, מאחר שהם עברו את הדברים הקשים על בשרם. על תלאותיו האישיות במחנות הריכוז סירב אפשטיין לדבר, אך חוויותיו הקשות נחשפו בציוריו ובספריו.[3]

לאחר השחרור על ידי בעלות הברית שב אקשטיין לפולין. הוא הצטרף לנוער הציוני בגרמניה, כדי להתחמק מסכנת הגיוס לצבא הפולני. ב-1948, עלה ארצה והתגייס לפלמ"ח. הוא שירת בגדוד החמישי ("שער הגיא") ונפצע בקרבות לטרון. עם שחרורו עבד כימאי ודייג, לאחר מכן שימש כבוקר סוסים בקיבוץ עמיעד ועבד בקידוחי נפט בחברת "נפטא", כעוזר לגאולוג בערד.[4] כל אותן שנים המשיך אקשטיין לצייר וגם לפסל מחוויותיו האישיות. בשנת 1959 זכה לפרס עידוד מטעם אגודת הציירים והפסלים, ובשנת 1960 הוצגה תערוכה מציוריו ב"גלריה צ'מרינסקי".[5][3] בראיון שנתן לרגל התערוכה אמר לעיתונאי:

אם הצליחו התמונות שלי לזעזע מישהו, סימן שהשגתי את מטרתי. רציתי שהצופה ירגיש, ולו גם לרגע, מה שהרגשתי אני במשך כל שנות המלחמה. כשניגשתי לעבודה החלטתי שפחד אינו נחמד, ואף אינו חייב להיראות נחמד כשאתה מתאר אותו בצבעי שמן. לפני הפחד כולנו שווים. אמרו לי שלכל התמונות שלי הבעה של חיה נרדפת. בדיוק כך, כחיות נרדפות, הרגשנו אנחנו שם, בפולין, במחנות הריכוז, ממש כחיות נלחמנו על כל יום, על כל שעת חיים

"חלודה על הנשמה" - מאמר בעיתון דבר

בשנת 1990 הוצגו יצירותיו בכנסת.[6]

אריה אקשטיין הגיע לראש פינה בשנת 1967 והתאהב במקום. "כשבאתי לפה בפעם הראשונה הייתה לי הרגשה משונה שכבר הייתי פה קודם. ידעתי שיום אחד אבנה פה את ביתי, וכך עשיתי".[6] הוא שכר בית בשכר דירה סמלי ונשאר במקום עד יום מותו.[2] תחושת החופש וחברתם של ה"היפים" הרבים נעמה לו. דמותו הצבעונית הייתה ידועה לאנשי המקום ולמבקרים בו כאחד.

אקשטיין נישא זמן קצר לאחר שהגיע לארץ, אך התגרש לאחר זמן קצר. לאחר מכן חי שנים מספר עם בת זוג אחרת ונולד להם בן.[2][7]

אריה אקשטיין נפטר בט"ז בתמוז תשע"ה, 3 ביולי 2015 ונטמן בבית העלמין בראש פינה.

פעילותו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים חש אריה אקשטיין, שהציורים והפסלים שלו מנסים לספר סיפור, ואז החל לכתוב. ב"דודה אסתר" הוא כותב על החיים בעיירה מזווית ראייה שונה מהמקובל; מעיניהם של הגנבים והזונות, שהיו לדבריו האנשים האמיתיים. לטענתו, דווקא הם היו אלו שעזרו לו בבדידותו ובעוניו, שהרי הם עברו את הדברים הקשים על בשרם.

יום אחד נקלעה לידיו "חתיכת עיתון" שנעזר בה לצורך עישון חשיש. בעיתון היה כתוב על תחרות הסיפור הקצר של "הארץ". אקשטיין שלח את הסיפור על הדודה אסתר וזכה בפרס הראשון.[2] "אני כתבתי סתם מהפופיק" הוא אמר בראיון שהעניק לאילת נגב. "זה שאני סופר עכשיו, נראה לי כאילו השטן עושה ממני בדיחה. כאילו מישהו אמר לי, שמע, הוועדה ישבה והחליטה, שמהיום אתה האפיפיור".

ועדת הפרס, שכללה את אהוד בן עזר, חנה הרציג ואיל מגד, קבעה שהסיפור מעלה את ההווי הלא ידוע של העולם התחתון היהודי, "שסבל וחום משמשים בו בערבוביה"[4]. הוועדה הצביעה על הדמיון של איכויות הסיפור והנושאים לאלו של בשביס זינגר ואייזק אסימוב, וציינה לשבח את השפה הקולחת והעסיסית ואת ההומור, שכנראה רק בעזרתו הצליח המספר להתמודד עם החוויות שעבר.

הסיפור "דודה אסתר", שזכה בפרס הראשון, שימש כבסיס לספר המכיל סיפורים, שכולם מבוססים על חומרים ביוגרפיים ומסופרים בגוף ראשון. הספר יצא בשנת 1992 בהוצאת כתר ותורגם לצרפתית, פולנית וגרמנית.[8] אקשטיין הוציא עוד שלושה ספרים לאחר ההצלחה הבלתי צפויה וההד התקשורתי הנרחב שעוררה זכייתו בפרס ראשון של הצייר ה"היפי" מראש פינה, שעל פי עדותו שלו ידע בקושי לחתום את שמו.[2]

סרט דוקומנטרי אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2015 פורסם סרט דוקומנטרי קצר אודות אריה אקשטיין הנקרא ״לוליק״ ביוטיוב. צילום: עינת ויטונסקי, הראל עבודי, אסף מיידני. עריכה: יוסי לוי.[9] הסרט משלב צילום דוקומנטרי עם קטעי ארכיון מהסרט ״החלומות האבודים של הרחוב העליון״ (1978) בביום ליהי חנוך, שבו הופיע אקשטיין.

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ציוריו ניתן למצוא בגלריית האומנות הראל עבודי שבראש פינה.[10]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דודה אסתר, ירושלים, כתר, 1992) <תורגם לגרמנית, פולנית וצרפתית>
  • רחוב דולנה (ירושלים : כתר, 1995)
  • סיפורי יום-יום (ראש פינה : הוצאה עצמית, 2007)
  • 4 עונות של לילה (ראש פינה : הוצאת גוטה-גוטה, 2007)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה אקשטיין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה אקשטיין ב לקסיקון הספרות העברית החדשה
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, עמ' 259–267
  3. ^ 3.0 3.1 ראו למשל חלודה על הנשמה, דבר, 8 בינואר 1960, לרגל התערוכה של אקשטיין בגלריה צ'רמינסקי.
  4. ^ 4.0 4.1 אריה אקשטיין בלקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים בעריכת זיסי סתוי ויגאל שוורץ
  5. ^ "אמנים צעירים מציגים", חרות, 19 ביוני 1956
  6. ^ 6.0 6.1 אריה (לוליק) אקשטיין באתר ראש פינה
  7. ^ פרסום נישואין, הצופה, 15 בספטמבר 1949
  8. ^ המכון לתרגום ספרות עברית, Arieh Eckstein
  9. ^ אריה (לוליק) אקשטיין (סרט וידאו)
  10. ^ Harel Abudi Art Gallery - תמונות | פייסבוק, www.facebook.com (בעברית)