אריה גלבלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריה גלבלום

אריה גֶלבּלוּם (27 באפריל 192113 באפריל 1993) היה עיתונאי בעתונים "הארץ" ו"מעריב" וברשות השידור. ידוע במאמריו החריפים, המכלילים והשוללים נגד הצפון אפריקאים בישראל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבלום נולד בלודז' שבפולין בשנת 1921, ובשנת 1925 עלה עם הוריו לארץ ישראל. בישראל התגורר בשכונת נורדיה בתל אביב ולמד בבית הספר תחכמוני, בגימנסיה נורדיה ובתיכון חדש, היה חניך הנוער העובד וכתב בעיתון התנועה "במעלה". כבר כנער היה חבר ההגנה ואף נעצר על רקע פעילותו. כתבתו הראשונה בעיתון "פלסטיין פוסט" עסקה בחוויותיו מהמעצר. בעת מלחמת העולם השנייה למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות שפה וספרות אנגלית, פילוסופיה, היסטוריה וכלכלה. שירת בלבנון מטעם ארגון ההגנה ובתפקידי מודיעין שונים מטעם בעלות הברית. הוא היה הראשון שפרסם את קשריו של חאג' אמין אל חוסייני עם שלטונות גרמניה הנאצית.

לאחר המלחמה היה לכתב "הארץ" בצרפת ובז'נבה ולאחר מכן בארצות הברית והיה סופר מדיני וכתב צבאי של העיתון. בשנת 1949 שב לישראל והתפרסם בסדרת כתבותיו הביקורתיות כנגד העולים החדשים.

גלבלום חזר לדווח לעיתונו מארצות הברית. ב-1955 חזר לישראל ועבר ל"מעריב",[1] ובמקביל היה כתב העיתון הצרפתי "פראנס סואר" בישראל, וכתב גם ל"במחנה".

עבד ברשות השידור ובין היתר ערך את תוכנית האקטואליה המרכזית, "כל צבעי הרשת", ברשת ב'.

בשנת 1948 נשא את לילי פרלמוטר, אותה הכיר בעת עבודתו בלונדון. נולדו להם בן ובת. הבת, ד"ר אמירה גלבלום היא היסטוריונית המתמחה בהיסטוריה של הנשים, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, פעילה בתנועות שלום ובתנועות פמיניסטיות, ממייסדות תנועת "נשים בשחור".[2]

גלבלום התגרש מלילי ונשא ב-1961 את השחקנית מרים זוהר, ממנה נולדו לו שתי בנות (תמי ונילי).

הוא נפטר בשנת 1993, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.

על שמו נקרא רחוב בתל אביב.[3]

כתיבתו נגד העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 התחזה גלבלום לעולה חדש, על מנת להתרשם מכלי ראשון מקליטת העולים החדשים במדינה הצעירה. בעקבות ניסיונו האישי פרסם סדרת מאמרים ב"הארץ" בשם "חודש ימים הייתי עולה חדש". במאמרים אלה תקף בחריפות את עולי המזרח וצפון אפריקה. הוא ביקר את כל תרבותם ואורחותיהם, החל מהופעתם החיצונית ועד אופיים ותכונותיהם, אליהם התייחס בהכללה. בין תכונות האופי שייחס לעולים היו בערות ושנאת השכלה, בטלנות ושנאת עבודה, אלימות אינהרנטית ונטייה לפשע.

אף על פי שאת עיקר טענותיו שפך גלבלום כנגד בני עדות המזרח, הרי שגם את ניצולי השואה האשכנזים, "שארית הפליטה", כינה כ"זיבורית" (סחורה נחותה) ו"אבק אדם שלא יצלח למאום".

החשש המרכזי שהביע גלבלום היה שהמשך העלייה ממדינות ערב בפרט יביא ל"לבנטיניזציה של המדינה", דבר שיביא לחורבנה.

גלבלום גילה בכתיבתו גם נטייה של ממש לתורת הגזע. הוא קבע כי:

...הגוש הראשון, הספרדי-בלקני, הוא העילית; הגוש השני, האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי, הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!

אריה גלבלום, "האמת על החומר האנושי", הארץ, 21 באפריל 1949

...… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה…זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ... לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. על כל פנים, הם נחותים מ"ערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם... אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת - אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה - עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה".

אריה גלבלום, "עליית תימן ובעיית אפריקה", הארץ, 22 באפריל 1949

דבריו יצרו פולמוס ציבורי. בין האישים שנחלצו להגנת העולים היה אפרים פרידמן, אשכנזי יליד הולנד, שהיה שליח ליהודים בצפון אפריקה משנת 1943. ב-8 במאי 1949 התפרסם ב"הארץ" מאמר ארוך ומנומק מאת פרידמן תחת הכותרת "על העלייה מצפון אפריקה: תשובה למר גלבלום".

לדעת החוקר ירון צור, מי שעמד מאחורי הכתבות היה ראש מנגנון הקליטה של הסוכנות, גיורא יוספטל, מכיוון שחרד משינוי האופי "המערבי" של ישראל ומן ההשפעות של התרבות "המזרחית".[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • '"חודש ימים הייתי עולה חדש ---": הנוסח המלא של סדרת המאמרים שפרסם אריה גלבלום ב"הארץ" (6.5.1949-13.4) והתגובות עליה', בתוך: שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש-פינה: על מאבק הקיום וההסתגלות של משפחת עולים מרומניה בגליל (1950–1956) (מבוא: ירחמיאל אסא, צבי שילוני; איורים וציור עטיפה: גרטי רובינשטיין),‫ תל אביב: י' גולן, 1993, עמ' 273–376.
  • אורי סלע, 'אריה גלבלום, פרסומאי-סולן (דברים לזכרו)', אותות, 155: 7, 55, 1993
  • הפרק "החומר האנושי" בתוך: יהושע קנז (עורך), ספר הארץ: השנה ה-75, ירושלים: שוקן, תשנ"ו 1996, עמ' 93–116.
  • נתן ייני, ‏'העלייה מארצות האסלאם בראי העיתונות העברית בשנים 1952–1950, קשר 36, סתיו 2007, 131–144.
  • ירון צור, 'אימת הקרנבל – "המרוקנים" והתמורה בבעיה העדתית בישראל הצעירה', אלפיים 19 (תש"ס), 126–164.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ישראל הולכת לקלפי", סדרת כתבות מאת אריה גלבלום, מעריב, 9 ביוני 1955.
  2. ^ סגל בת שלום, באתר בת שלום. (באנגלית)
  3. ^ מדריך הרחובות - ב - ג באתר עיריית תל אביב-יפו
  4. ^ ירון צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות 1943–1954, תל אביב: עם עובד; העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור – אוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2001.